מקסים וייגאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקסים וייגאן (בצרפתית: Maxime Weygand; 21 בינואר 1867 – 28 בינואר 1965). מצביא צרפתי. היה שלישו של המרשל פרדיננד פוש במלחמת העולם הראשונה, לחם לצידו של יוזף פילסודסקי במהלך המלחמה הפולנית סובייטית, ועמד בראש הצבא הצרפתי לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מוצא ונעורים
וייגאן נולד בעיר בריסל בבלגיה. יש האומרים כי הוא היה בנה הבלתי חוקי של הקיסרית קרלוטה ממקסיקו, אשתו של מקסימיליאן הראשון, ההרפתקן מבית הבסבורג אשר התיימר להקים במקסיקו אימפריה בחסות צרפת, במאה ה-19. וייגאן היה מודע לשמועות אלו, אך לא הכחיש אותן ולא אישר אותן. הוא התחנך במרסיי אצל משפחה יהודית בשם כהן דה ליאון. בזכרונותיו הוא מקדיש מעט מאוד מקום לנעוריו, אך מציין כי בזמן היותו תלמיד הוחדרה בו בחוזקה האמונה הקתולית. זכרונותיו מתחילים מקבלתו לבית הספר הצבאי על שם סן סיר בפריז, כאילו רצה למחוק את הקשר שלו אל המשפחה היהודית.
לבית הספר הצבאי התקבל תחת השם "מקסים דה נימאל" כצוער חוץ, בלגי. הוא סיים בהצלחה את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית בשנת 1887, והוצב בגדוד פרשים. אז אומץ באופן רשמי על ידי מנהל החשבונות של משפחת כהן דה לאיון, מר וייגאן, ממנו קיבל את שמו. בשלב זה אף הפך לאזרח צרפתי.
[עריכה] וייגאן במלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש וייגאן כקצין מטה. עם פרוץ המלחמה בילה מספר ימים בגדוד קרבי, אך לאחר מכן הוצב כשלישו של הגנרל פרדיננד פוש. ההיסטוריון תאודור דרייפר, בספרו "מלחמת ששת השבועות" כותב כי "וייגאן היה צילו של פוש. פוש נתן את הפקודות, לעתים מעורפלות וסותרות. וייגאן תירגם אותן להוראות ברורות ונחושות. אין לדעת לאן היה מגיע פוש ללא וייגאן, ולהיפך. אין לדעת לאן היה מגיע וייגאן ללא הרצון הנחוש והכוח המניע של פוש, אשר לא הצטיין כוויגאן בכתיבת מזכרים, אך מעולם לא הכיר בתבוסה, אפילו כשזו ניבטה בפרצופו".
הוא קיבל דרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת אלוף בצה"ל) בשנת 1916 ומיור גנרל ב1918. הוא שירת ב"מועצת המלחמה" החל מ1917. כאשר מונה פוש למפקד עליון של כוחות מעצמות ההסכמה במהלך הדיונים על שביתת הנשק, עמד וייגאן לצידו, והיה זה וייגאן אשר קרא בקול את תנאי שביתת הנשק המוצעים לגרמניה במעמד הכניעה ביער קומפיין, בקרון הרכבת המפורסם. לימים ידע היטלר לחזור על מעמד זה במדויק, כאשר הפעם יהיו אלו הגרמנים אשר יכתיבו לצרפתים כניעה משפילה.
[עריכה] בין מלחמות העולם
[עריכה] וייגאן בפולין
לאחר המלחמה המשיכה הקריירה של וייגאן לשגשג, על אף פרישתו של פוש. וייגאן נשלח כיועץ לפולין בזמן המלחמה הפולנית סובייטית בשנת 1920 וניסה לסייע ליוזף פילסודסקי בידע צבאי, בלוגיסטיקה ובטקטיקה. כאשר הגיעה המשלחת היה כבר הקרב המכריע, בו הוכו הרוסים בפאתי ורשה בעיצומו. עם זאת נפוץ המיתוס כאילו הייתה זו הגעתו של וייגאן ברגע האחרון הגורם המכריע לניצחון, שכונה "הנס על הויסלה".
וייגאן ציפה לקבל את הפיקוד על הצבא הפולני, אך קבלת הפנים שציפתה לו הייתה מאכזבת. ב24 ביולי נפגש לראשונה עם פילסודסקי, ונשאל "כמה דיוויזיות אתה מביא עמך?" השאלה נותרה ללא מענה. הוא הוצב כיועץ לרמטכ"ל הפולני רוזבאדובסקי, אך שיתוף הפעולה ביניהם לא היה קולח. הוא הוקף בידי קצינים פולנים אשר ראו בו מתערב מבחוץ, ואשר התעקשו לדבר עמו בשפה הפולנית, אותה לא הבין. כל הצעותיו לארגון הגנתה של פולין נדחו. הצעותיו ליצור קו הגנה רציף על נהר הבוג המערבי ולאחר מכן על הויסלה נדחו, כאשר התוכנית שנתקבלה הייתה תוכניתו הנועזת של פילסודסקי שכללה משיכה של האויב לתוככי השטח הפולני מעבר לויסלה, וכיתורו באמצעות תנועת מלקחיים של צבאות שהוסתרו בעורף. תרומתו הניכרת הייתה בהתעקשות על שיטה של פקודות כתובות ורישום פרוטוקולים, שהחליפה את שיטת התשדורות בעל פה שהייתה נהוגה בצבא הפולני לפני בואו. הוא סייע לגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר היה בראש אחד הכוחות המסתערים במתקפת הנגד בקרב על ורשה, אך תרומתו הייתה שולית. וייגאן היה רגיל לתת פקודות, ואילו הוא נמצא במקום בו לא הייתה מסורת של ציות. כבוגר מלחמת העולם הראשונה הייתה חשיבתו של וייגאן הגנתית, ואילו הצבא הפולני במלחמה זו היה נתון ברעיונות של הסתערות והתקפה. לאחר הניצחון בקרב נפגע מיחסו של פילסודסקי, והחליט לעזוב את פולין. ב25 באוגוסט ניתן לו אות הכבוד הפולני הגבוה "וירטוטי מיליטרי" ועם שובו לפריז, שלושה ימים לאחר מכן קיבל קבלת פנים של גיבור לאומי, וזכה לאות לגיון הכבוד. במשך שנים לאחר מכן נפוצה הידיעה הכוזבת כאילו היה זה וייגאן אשר ניצח בקרב על ורשה.
[עריכה] וייגאן בעת השלום
בשנת 1923 נתמנה וייגאן לנציב עליון בסוריה, ובשנת 1931 קיבל וייגאן מקום ב"אקדמיה הצרפתית" והפך ל"בן אלמוות", במקביל למינויו כמפקד הראשי של של הצבא, בטרם יצא לגמלאות בשנת 1935. וייגאן נקרא שוב לשירות סדיר על ידי אדואר דאלאדייה באוגוסט 1939 וקיבל את הפיקוד על הצבאות במזרח התיכון. תפקידו העיקרי נראה כהכנת צבאו לאפשרות למנוע השתלטות סובייטית על שדות הנפט באזור.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
במאי 1940 נראתה תבוסתה הצבאית של צרפת כמעט כעובדה גמורה. הצבא הצרפתי, אשר הסתמך על הגנה קווית מאחורי קו מאז'ינו, לא היה מוכן לטקטיקות הבליצקריג הגרמניות. ממשלת צרפת נחלקה בין הנחושים, בהנהגת ראש הממשלה פול ריינו ואישים כז'ורז' מאנדל, ובין התבוסתנים, אשר דרשו כניעה, וראו בשיתוף פעולה עם גרמניה את הדרך היחידה להבטחת קיומה של האומה הצרפתית. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה החליט ריינו להחליף את מפקד הצבא, מוריס גמלאן. ריינו רצה להחזיר לצבא את התעוזה הקשורה בשמם של פרדיננד פוש וז'וז'ף ז'ופר אשר עצרו בגופם את ההסתערות הגרמנית במבואות פריז בשנת 1914. נראה כי וייגאן, שלישו המסור של פוש, הוא האיש. וייגאן נקרא לפריז ממקום מושבו בסוריה, והגיע אל העיר ב-19 במאי. גמלאן פוטר עוד באותו היום. בגיל 73 היה וייגאן למפקד הצבא הצרפתי, וזאת כאשר צבאות גרמניה כבשו את ארצות השפלה פרצו את הקו הצרפתי ביער הארדנים, חצו את נהר המאז ושעטו מערבה על מנת לכתר את צבאות צרפת וחיל המשלוח הבריטי אשר הוצבו בעמדות עמוק בתוך בלגיה. הפער בחזית שאותו היה על וייגאן לסתום הגיע למאה ושישים קילומטרים, המוצפים בפלדה גרמנית.
המעשה הראשון שאותו עשה וייגאן כמפקד עליון היה ביטולה של "הנחיה מס' 12" שהוציא גמלאן, שהייתה למעשה פקודת מבצע למתקפת נגד שמטרתה לנתק את עורפם של טורי השריון הגרמנים השועטים מערבה אל הים. במשך יומיים למד את המצב, בעוד שצבאותיו נסוגים בקצב של עשרות קילומטרים ליום, ומתקפת הנגד אותה תכנן גמלאן, במידה והייתה ריאלית מלכתחילה, מאבדת את הסיכוי המועט שהיה לה. וייגאן החליט לטוס צפונה, על מנת לעמוד על מצבו של חיל המשלוח הבריטי בצפון. ב-21 במאי נפגש עם המלך הבלגי לאופולד, והורה לו להסיג את צבאותיו אל קו נהר האיסאר, אך לא הצליח להפגש עם הלורד גורט שעמד בראש חיל המשלוח הבריטי.
כל העיניים היו נשואות אל וייגאן, זכרונות מ"הנס על המארן" ושמועות על "הנס על הויסלה" הביאו לאמונה כי אף בשלב זה יוכל להגות תוכנית מבריקה שתשבש את פעולת האויב. ב-22 במאי נפגש וייגאן עם מפקדי הצבאות, ועם וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה. וייגאן הגה תוכנית פעולה לפיה יתקפו הבריטים בבלגיה מכיוון צפון מערב, בו זמנית עם מתקפה צרפתית מן הדרום, ויכתרו את ראש החץ הגרמני הפונה מערבה. תוכנית זו הייתה דמיונית. הכוחות אותם התיימר וייגאן להפעיל היו נתונים בלחץ גרמני כבד, שלא איפשר פנייה למתקפת נגד תוך 24 שעות.
גורט הטיל וטו על התוכנית וסירב להתקיף. הוא חשש כי אף אם יתקיף את הגרמנים מצפון, לא יצליחו הצרפתים לפתוח במתקפה מדרום. גורט הבין כי מתקפת הנגד הצרפתית לא תבוא לעולם, והורה לכוחותיו לסגת. חיל המשלוח הבריטי החל דרך ארוכה שסופה בפינוי לבריטניה בדנקירק.
התמוטטות התכניות למתקפת הנגד, הותירה למעשה את וייגאן במצב חמור ביותר. עד 5 ביוני 1940 פונה כל חיל המשלוח הבריטי מדנקירק, ואילו כל צפונה של צרפת היה נתון בידי הגרמנים, אשר עמדו להתחיל בהסתערותם דרומה, אל פריז.
עתה הצטרף וייגאן למחנה "התבוסתנים" שהקיף את ריינו. הוא חשב על "מגננה אחת גדולה להצלת הכבוד הלאומי". היה ברור לו כי צרפת הובסה, ויש להקטין את הנזק ככל האפשר. ב"הצלת הכבוד הלאומי" התכוון וייגאן לאמיתו של דבר לשביתת נשק. וייגאן ערך את הכוחות שנותרו לו במערך הגנתי דרומית לנהר סום. עדיין היה בידיו כוח ניכר בחוזק של 49 דיוויזיות. הוא ערך את צבאו במערך של "קיפודים" וניסה ליצור הגנה לעומק, מקום שעד עתה הייתה ההגנה הצרפתית מבוססת על מחשבה קווית. אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בעודו עורך את חייליו למגננה "עד המוות" שידר כלפי הממונים עליו וכלפי הממשלה מסרים תבוסתניים חזקים.
ב-1 ביוני 1940 זימן וייגאן למשרדו את שארל דה גול אשר עמד להתמנות לתת שר ההגנה, על מנת לחזק את מחנה ה"תקיפים" בממשלת ריינו. דה גול מוסר כי וייגאן נועץ בו בשאלה מה לעשות עם 1,200 הטנקים שנותרו בידי צרפת. "הגנת הקיפוד" שניסה וייגאן ליצור, הייתה למעשה הגנה קוית מורחבת, במקום הגנת עומק, הלוקחת בחשבון את "קלף הניצחון של מרחבים גדולים, של משאבים גדולים ומהירות גדולה, כולל את השטחים הרחוקים את הבריתות ואת הימים" כפי שהתבטא דה גול. דה גול המליץ לפרוס את הטנקים בשני מקומות, האחד בצפון פריז והשני בדרום ריימס, אך הצעתו לא התקבלה.
למעשה וייגאן ודה גול כאחד ידעו כי דינו של הצבא הצרפתי על אדמת צרפת נגזר. וייגאן סבר כי הדבר מחייב "מגננה על מנת להציל את הכבוד", דהיינו הכנה לכניעה, לאחר נסיון אציל, אך פורמלי, לבצע מגננה, ואילו דה גול ראה לנגד עיניו התנגדות עיקשת, הנפרשת על פני יבשות וימים, עד לנפילת האויב. בזכרונותיו כותב דה גול כי וייגאן היה "משנה מזהיר" אך משקיבל על עצמו את הפיקוד העליון, ומשלא פיקד מעולם פיקוד קרבי, לא היה מסוגל ליטול אחריות ולערוך את התכניות הרדיקליות המתבקשות מן המצב הקשה.
כאשר הגיעה המתקפה הגרמנית, ב-5 ביוני לא ניתן היה לעצור אותה, וב-14 ביוני נפלה פריז.
בימים אלו, של פרפורי הגסיסה של הרפובליקה השלישית נטתה הכף בין שני מחנות. "התקיפים" כדה גול, סברו כי יש להמשיך בלחימה בכל מקום בו נמצאים צרפתים, ובמיוחד ממושבות צרפת בצפון אפריקה. ה"תבוסתנים", אשר קיבלו חיזוק משמעותי בדמותו של שגריר צרפת במדריד, המרשל אנרי פיליפ פטאן, (אשר זומן על ידי ריינו לפריז, ושם עסק בתככים שמטרתם להביא לכניעה ולהקים ממשלה בראשותו). התבוסתנים סברו כי יש להכנע לגרמניה, ולשתף עמה פעולה. וייגאן הפך לאחד מראשי התבוסתנים, וידו הייתה רבה באירועים שהביאו לעליית פטאן לשלטון, על כל המשתמע ממנה - כניעה, שיתוף פעולה, ואף השמדת היהודים.
בליל ה-16 ביוני 1940, עמדה הממשלה הצרפתית, אשר כבר שהתה בבורדו לאחר נפילת פריז, בפני הכרעות קשות. מחנהו של ריינו, אשר רצה להמשיך בלחימה (הועלו מספר הצעות, לרבות איחוד פורמלי בין בריטניה וצרפת וכן הצעות דומות), הפך למיעוט, אל מול אישים כפטאן וויגאן. האחריות על המשך כהונת הממשלה הייתה נתונה על כתפי הנשיא אלבר לברן. לאחר התפטרותו של ריינו, שלא יכול היה לעמוד בעומס, עמדה על כתפי לברן האחריות למינוי ראש הממשלה החדש. לברן נועץ עם וייגאן, ולאחר ששמע דעתו כי המלחמה אבודה וכי המשך הלחימה יביא אך לחורבן צרפת, זימן את ראש התבוסתנים, פטאן, ללשכתו, והודיע לו על מינויו כראש ממשלה. צעד זה, שוייגאן היה בין האחראים הראשיים לו, הביא למותה של הרפובליקה השלישית, ולהקמת משטר שיתוף הפעולה עם הנאצים, הקרוי צרפת של וישי.
[עריכה] וייגאן ומשטר וישי
בממשלה החדשה שקמה מונה וייגאן כשר ההגנה. בספטמבר נשלח וייגאן אל אלג'יריה כנציב כללי מטעם משטר וישי, שם יישם בין היתר את חוקי הגזע של משטר וישי כנגד היהודים. עם זאת קנה לעצמו שם כמתנגד לנאצים בכך שהתנגד להסכם אליו הגיע האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן עם הנאצים, אשר העניקם להם בסיסים בסוריה ובדקאר. על רקע זה נקרא בחזרה לצרפת בנובמבר 1941. בנובמבר 1942 נעצר על ידי הגרמנים, ונותר במעצר עד שנת 1945 שאז נתפס על ידי ארצות הברית, נשפט כמשתף פעולה, אך שוחרר במאי 1946 ושמו טוהר בשנת 1948.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליסטייר הורן, "כך נפלה צרפת", הוצאת מערכות, 1971.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקסים וייגאן |
