טיעון העד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טיעון העד הוא טיעון לקיומו של אלוהים על בסיס העובדה שאנשים רבים טענו כי הייתה להם חוויה אישית והתנסות בכך. ביסודו, טיעון זה הוא אחד ממגוון כשלים לוגיים מסוג פנייה אל הסמכות. לרוב, לובש טיעון העד את המבנה הבא:

1. א' טוען כי פגש את אלוהים אתמול ברחוב.
2. א' אינו שקרן ואין לו סיבה לשקר לי.
3. לכן, יש אלוהים.

הטיעון מציג כאן, בסוג של כשל דילמה כוזבת שתי אפשרויות בלבד: או שא' שקרן, או שאלוהים קיים. בפועל, ייתכן בהחלט שלא' היה נדמה בכנות גמורה כי פגש באלוהים, אף שמפגש כזה לא התרחש. מבנה נכון מבחינה לוגית יהיה הבא:

1. א' טוען כי פגש את אלוהים אתמול ברחוב.
2. א' אינו יכול לטעות או לשקר.
3. לכן, יש אלוהים

פעמים רבות, מוענקות לא' בצורה הזו תכונות על-אנושיות ולכן ניתן יהיה לקבל את טענתו ואת ההוכחה כי האל קיים רק אם נניח שא' אכן אינו טועה או משקר לעולם. במקרה כזה, הטיעון יהפוך לדיון בנושא התכונות העל-אנושיות של א'. באופן אבסורדי, כאשר טיעון כזה מועלה, הטענה לתכונות על-אנושיות של א' (שיהיה בדרך כלל מאמין אדוק) נסמכת בעקיפין על ההנחה שאלוהים קיים, מה שמבטל למעשה את הטיעון ומחזיר אותנו לדיון בהוכחות לקיום האל.

[עריכה] טיעון העד ביהדות

טיעון העד ביהדות, שמופיע בספר הכוזרי, מבוסס על הטענה כי שש מאות אלף איש לא ישקרו לבניהם על ראות עיניהם.

הטיעון מתבסס על מעמד נתינת התורה בהר סיני המתואר בתנ"ך. וכן על תיאורה של יציאת מצרים. ע"פי הטיעון לא ייתכן שאדם המציא את התורה והעבירה לבנו אחריו, כי בנו לא היה מאמין לו מבלי לראות או לשמוע על אותם 599,999 איש החסרים.

ישנם המוסיפים גם שאם אכן בן אנוש כתב את התורה, לא היה טורח לרמות ולספר על 600,000 איש, טענה שכביכול אין לה שחר, כאשר הוא יכול לספר שהיא ניתנה בפני חמישים איש.