חטא עץ הדעת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חטא עץ הדעת הוא הסיפור בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת עץ הדעת בידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור הסיפור
על פי המסופר שם, לאחר שנברא אדם הוא נשלח לגן עדן, ושם היו אילנות רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהכנסו לגן עדן הוא מצווה בידי אלוהים לא לאכול מעץ הדעת, ומוזהר בכך, שהוא ימות אם יעשה כן. "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:" (ספר בראשית ב, טז)
הנחש שהיה ערום וחכם מכל חיות השדה, מדבר עם חוה, ומשדל ומפתה אותה לאכול מעץ הדעת, שמתואר שם בתיאורים צבעוניים. "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (שם ג, ו). לאחר שהיא אוכלת ממנו היא נותנת גם לאדם לאכול, ואז נפקחות עיניהם והם מודעים לעובדה שהם עירומים ועושים להם חגורות. כאשר הם שומעים את קול ה' מתהלך בגן, הם מתביישים ומתחבאים בתוך עץ הגן, ולאחר דין ודברים עם אלוהים, הנחש, חוה ואדם מוענשים בעונשים שונים על החטא שביצעו. בנוסף, אדם וחווה מגורשים מגן עדן.
[עריכה] מהו עץ הדעת?
בתלמוד ישנן שלוש שיטות מה היה עץ הדעת: חיטה, גפן ותאנה:
| תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר (בראשית ט) וישת מן היין וישכר רבי נחמיה אומר תאנה הייתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר (בראשית ג) ויתפרו עלה תאנה רבי יהודה אומר חטה הייתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. | ||
| -- תלמוד בבלי, מסכת ברכות, מ ע"א | ||
הבן איש חי סובר שעץ הדעת היה עץ מיוחד שכלל את שלושת הפירות.
בבראשית רבה (פ' טו, סימן ז) מובאות שלוש הדעות לעיל, ונוסף גם: "ר' אבא דעכו אמר אתרוג היה".
יש שמצאו בגאונים רמז לכך שהפרי היה אגוז.
בנצרות נוצר שיוכו של העץ עם התפוח, אולי עקב צבעו האדום, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל שכך ציירוהו הציירים הראשונים. הקשר של עץ התפוח לחכמה מצד אחד ולחטא מצד שני, המשיך אחר כך גם באגדה המספרת שאייזק ניוטון גילה את חוקי המשיכה כתוצאה מתפוח שנפל על ראשו. בזמנו של ניוטון אמנם העריכו מאוד את תגליותיו, אך מצד שני הכנסייה ראתה בהם סוג של כפירה כיוון שהחוקים המקיפים את כל העולם לא השאירו מקום לאלוהים.
לסיכום, נראה שכל הזיהויים הללו הם דרשניים, ולמעשה אין לעץ מקבילה "אמיתית" בעולמנו.
[עריכה] החיטה היא עץ הדעת
בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא מסתמך על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל.
- לאחר שחוה אימנו מקבלת את עצת הנחש נאמר : "ותרא האישה כי טוב עץ המאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עימה ויאכל" ( בראשית, ג',ו') יוצא מכאן כי לאישה היה ידוע כי לעץ המאכל המסוים יש סגולות מיוחדות והייתה מוכנה להפיק ממנו מאכל מיוחד.
- היא ידעה כי הכנת פרי העץ למאכל כרוך במאמץ ועל כל נאמר: " כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל. (מסכת ברכות, נ"ח, א')
- ואפילו יש איזכור בפרשה לאחת הפעולות: "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך לרוח היום" (ג',ח,). ופירש רש"י: "רוח מערבית של לפנות ערב. הרוח לה מחכים מגדלי החיטה כדי לבור את גרעיני החיטה מהמוץ.
- נשארה השאלה: החיטה המוכרת היום היא עשבונית. אבל בתאור המצוי בגן עדן יש רק "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" ( בראשית, פרק ב',ט'). והרי ראינו שהייתה חיטה. כלומר גם החיטה הייתה בצורת עץ.
- ומה השינוי שעשתה חוה אימנו, אשר בגללו נגזר על בנותיה הצער : במקום לאכול את הפירות כמו שהם, היא החליטה להשקיע מאמץ בהכנת הלחם. ולכן שואל הקב"ה: "מה זאת עשית" ?( שם, פרק ג' י"ג) והעונש "הרבה ארבה עצבונך" (שם, פסוק ט"ז).
- העֵצֶב אינו רק קשור ללידה. הרד"ק והחזקוני מפרשים: עצבון זה עמל, יגיעה וטורח .
לסיכום אומר מרדכי כסלו "לדעת רבי יהודה לא היה עץ הדעת - הגדול והנאה. היה זה דווקא הפשוט ודל המראה. את החיטה שמו במרכז הגן בשל התכונות המיוחדות של החיטה".
[עריכה] בעקבות הסיפור
סיפור חטא עץ הדעת, שמתואר כחטא הראשון בהיסטוריה האנושית, עורר את דמיונם של הוגים וחוקרים. האם הוא כפשטו או שמא אליגורי? מהו עץ הדעת? מדוע הוא מתואר כטוב ורע? האם הוא מסמן אבן דרך בהתפתחות האנושית? מדוע בעקבות החטא הם נעשים חכמים יותר ומקבלים מודעות? ושאלות נוספות.
במבט פשוט מעל לכל, עומד בבסיסו של הסיפור, מעמדו העליון של האל וסמכותו למול האדם שברא, והתביעה הבלתי מתפשרת להישמעות מוחלטת לציוויו. ייתכן שבכוונה נבחר חטא שאין לו משמעות ומובן בעיניים אנושיות, ולא ברור מדוע העונש עליו כה חמור, כדי לומר לבני האדם, שהם צריכים לקבל את הציווי האלוהי, גם כאשר אינם מבינים, מבלי לשאול עליו ועל טעמיו.
ביהדות יש פירושים שונים וגישות רבות לחטא עץ הדעת. על פי התלמוד החטא היה הכרחי וקבוע מראש בגורלו של אדם וחוה. היו שראו את החטא בכך שאדם וחוה ביקשו לראשונה את הדעת (עץ הדעת) ולא את החיים (עץ החיים). היו כאלו שראו בנחש סמל של כוחות הדמיון ואת החטא בכך שבמקום ללכת אחרי ההכרה שכלית הם נפתו אחרי דמיונם הכוזב. והיו שראו, בעיקר בספרות המדרשית, חטא זה כחטא מיני, שבו מעורבים הנחש והאישה.
שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה: האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי קודם חטא עץ הדעת היו האדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מן המוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של "אמת" ו"שקר", ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה"טוב" וה"רע"), שאינן רציונליות - כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים הבינו שהמצב המתוקן, של קודם החטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, כאשר הוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. לתפיסה זו, השכל נתפס כדבר שלילי בעיקרו, שהתקבל בעקבות חטא. פרשנות נוספת הייתה ש"לדעת" טוב ורע נגזר משורש יד"ע במובן של קיום יחסי מין והתאווה המינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), והיצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון - ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם ואשתו מעירומם.
הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא אדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. העבירה של פקודת האל, היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת התייחדותו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מהטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש אבל חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו. [1]
על פי גישת הנצרות, חטא זה קרוי "החטא הקדמון", שבעטיו על כל האנושות נגזרה לא רק מיתה, אלא אף חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה היא חברתו של השטן, שמחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתוייה המיניים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מאמרים בנושא "עץ הדעת" בספרייה הווירטואלית של מטח
- מרדכי בסלו, עץ הדעת חיטה היה, סיני, קי"ט, תשנ"ז, מובא באתר דעת - אתר לימודי יהדות ורוח
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מנוס מחופש, עמ' 33-34
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: ביאור:בראשית ג |
