חומרא דרבי זירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא נוהג שנוצר בימי האמוראים ועליו העיד רבי זירא, שאוסר קיום יחסי מין בין בני זוג במשך שבעה ימים לאחר ראיית דם כלשהו, ולא כדין התורה.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 2 היחס לחומרה בפסיקה 3 ראו גם 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] רקע היסטורי

על פי חוקי המקרא, אישה נחשבת לטמאת נידה במשך שבעה ימים לאחר תחילת דימום המחזור החודשי, ושבסיומם בליל היום השמיני, אחרי צאת הכוכבים, יכלה לטבול ולהיטהר, ומותרת בקיום יחסי מין עם בן זוגה.

על פי התורה לשיטת הרמב"ם חייה האישה היו מתחלקים למחזורים של 18 יום: 7 ימים שתחשב לנידה במקרה שדיממה (ויקרא ט"ו י"ט), ול-11 ימים שתחשב לזבה במקרה שדיממה - "בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (ויקרא ט"ו כ"ה-כ"ו) וחוזר חלילה, וקביעת 11 הימים הוא הלכה למשה מסיני^[1]. כל דם שהיה מופרש במהלך שבע הימים של הנידה נחשב כדם נידה. אם דם היה מופרש בימים שלא מתאימים לנידה, הדבר היה נחשב לאנומליה ונקרא ימי זבה. עד יומיים הייתה צריכה לספור יום כנגד יום, ולטבול למחרת בבוקר ולחכות עד הערב (זבה קטנה), מעבר לכך, אם הדימום היה שלשה ימים ומעלה, הייתה צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול החל מתחילת היום השמיני ומותרת בקיום יחסים החל מהערב (זבה גדולה)^[2].

על פי המקרא קביעת הדברים הייתה בהרגשת דימום פנימי וראייתו, וחז"ל תיקנו שאף אם ראתה כתם דם על גופה או בגדיה מחילים עליה את דין נידה או זבה^[3]. תקנה נוספת הייתה ביטול ההבדל שיש בין ימי נידה לימי זבה, והחלת דין זבה על כל דם שאישה רואה, לפי החלוקה שבין זבה קטנה לגדולה. ^[4].

ולבסוף בוצעה החמרה נוספת^[5], בנות ישראל החמירו על עצמן ולאחר ראיית דם כלשהי, גם במידה קטנה הן החילו על עצמן דין של 'זבה גדולה', והמתינו ובדקו את עצמן במשך שבעה ימים ("שבעה נקיים"), ורק לאחר מכן טבלו בליל שמיני. ר' זירא ציטט את המנהג, ועיגן אותו בהלכה ^[6].

סיבות לחומרא הביאו רש"י (בבלי, מגילה כח ע"ב), והר"ן (נידה ס"ו ע"ב, שבועות ד ע"א).

לפיכך, כיום, אישה נמצאת במצב של טומאה בין 12 ל-14 ימים בכל מחזור חודשי: בין 5 ל-7 ימים של הווסת^[7] ועוד שבעת ימים נקיים (לא כולל דימומים נוספים שיכולים להיות במהלך החודש).

בסוף שנת 2006 התנהל ויכוח סוער בציבור הדתי בישראל, סביב הטענה שחומרא דרבי זירא גורמת לעקרות הלכתית.

[עריכה] היחס לחומרה בפסיקה

בתלמוד ישנה מחלוקת איך להתייחס לחומרתו של רבי זירא, כאל מנהג או כאל הלכה.

במסכת נידה (בבלי, נידה ס"ו ע"א) רבא בדיונו עם תלמידו רב פפא, מסרב להתייחס לחומרא כאל דין וטוען שמדובר רק במנהג, ודוחה את דבריו ואומר: "אני אומר לך איסור ואתה אומר מנהג, במקום שהחמירו החמירו, ובמקום שלא החמירו לא החמירו."^[8] ניכר מדבריו שבתקופתו בסוף המאה הרביעית לספירה, יש שנהגו את החומרא ויש שלא. אמנם לפי פירוש רש"י, תלמידו חולק עליו ואומר כי דבר זה הפך לתקנה^[9].

במסכת ברכות (ברכות לא עא) לגבי דוגמה להלכה פסוקה אביי מביא את החומרא של רבי זירא, אבל רבא ואמורא נוסף חולקים עליו ומביאים דוגמאות אחרות. על פי כללי התלמוד, הלכה כרבא כנגד אביי בכל מקום, פרט ליע"ל קג"ם. ולכן גם פה, דעתו של רבא צריכה להכריע שמדובר במנהג ולא בהלכה, ובוודאי שלא פסוקה.

הרמב"ם מתייחס לחומרא של רבי זירא כאל חומרא יתירה ולא כאל גזרת חכמים:

"ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שתראה דם אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעת ימי נקיים ואפילו ראתה בעת נידתה". (הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכות ג-ד.)

ועם זאת הוא קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה ובכללם חומרתו של רבי זירא:

"כל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד, ואין לסור ממנה, לעולם." (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה ט')

ולכן הוא סובר שהתוקף שלה הוא מצד זה שמנהג זה התקבל על כלל ישראל, ויש לו תוקף כנדר שקיבלו הציבור על עצמם.

לעומתו לדעתו של הרי"ף מדובר בהלכה פסוקה:

"עבדו רבנן הרחקה יתירה, והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא, דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא, כדאמרינן התם אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה, היכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דאמר רבי זירא, בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים." ^[10]

גם הרמב"ן מתייחס לחומרה זו כאל הלכה פסוקה.

"חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום. לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם". (רמב"ן, הלכות נידה שלו, פרק א הלכה יט.)

עם זאת, על פי התפיסה התלמודית כי הלכה כרבא כנגד אביי בכל מקום, ישנם פוסקים מאוחרים ובהם הראי"ה קוק, הסוברים כי דין זה, הוא ככל איסורי דרבנן, ואף פחות מזה, שכאשר יש צורך להקל, אפשר להקל בו.^[11]

[עריכה] ראו גם

• נידה
• טהרת המשפחה

[עריכה] לקריאה נוספת

• משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה פרק י"א הלכה ד'.
• שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ג.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?, באתר קולך

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה ו' ג'. שיטתו של הטור קצת שונה, והוא סובר שהימים מתחלקים ל-7 ימי נידה, 11 ימי זבה, וימים עד תחילת המחזור הבא. וחוזר חלילה.
2. ^ הלכות איסורי ביאה ו' ב'-ו', "ארבעה טורים", יורה דעה קפ"ג
3. ^ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק ט א'-ב'
4. ^ "ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראיות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה, ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות." שם, הלכות איסורי ביאה פרק יא ג'.
   כנראה שהוא מתייחס ל"תקנת רבי" שהורחבה. שכן רבי תיקן לנשים בשדות שאינן יכולות להתייעץ, (לפי פירוש רש"י "אינם בני תורה שם") ולא לכל הנשים. תקנת רבי היא "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן, שלשה תשב שבעה נקיים." (בבלי, נידה ס"ו עב) כלומר בכל פעם שהאישה רואה דם, היא ספק נידה ספק זבה, ויש לה את החומרות של שתיהן. יוצא שאישה שראתה יום אחד יושבת 7 ימים כדין נידה, ואילו מי שראתה שלשה תשב כמו זבה גדולה 10 ימים.
5. ^ "החמירו בנות ישראל שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" מסכת נידה דף ס"ו עמוד א
6. ^ "ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם - אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם - סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה. בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר, משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה." רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק י"א ד'
7. ^ תקנה נוספת אסרה על האישה להתחיל בספירת הנקיים לפני היום החמישי.
8. ^ "א"ל אמינא לך איסורא, ואת אמרת מנהגא? היכא דאחמור אחמור, היכא דלא אחמור לא אחמור!"
9. ^ "אמר ליה ר' פפא לרבא, מכדי האידנא, כולהו ספק זוות, שוינהו רבנן." (שם סז ע"ב)
10. ^ (שבועות ד ע"א)
11. ^ "עיקר מימרא דרבי זירא לא הוי מתקנת חכמים אלא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על עניין חומרא דרבי זירא לבנקל נפטרין ממנה, היינו בכל עניין ובכל מקום שיש איזה צד להקל..." (שו"ת "גליא מסכתא" י', סי' ד')
    "דין זה הינם ככל איסור דרבנן ואולי אף קל יותר שהרי אינו אלא מנהג שנהגו בנות ישראל..." ("דעת כהן", סימן פ"ד, הראי"ה קוק)