השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אסירים צוענים בהגיעם למחנה בלז'ץ.

רדיפות הצוענים במלחמת העולם השנייה היו חלק בלתי נפרד ממדיניות הגזע הנאצית, והתחוללו במקביל להשמדת היהודים. הנאצים שאפו לחסל את אוכלוסיית בני הרומה (הצוענים) באירופה, ובמהלך המלחמה חיסלו מאות אלפים מביניהם. מספרם המדויק של הצוענים שהושמדו אינו ידוע: כיוון שקהילות הצוענים היו מאורגנות פחות מהקהילות היהודיות, חסר ברוב המקרים רישום אוכלוסין מסודר. ההערכות נעות בין 200,000 ו-2,000,000 קורבנות.

השמדת הצוענים נקראת בלשון רומאני (צוענית) פּוֹרָאימוֹס (טרִיפה; מונח שטבע חוקר הצוענים איאן האנקוק) או סָאמוּדָרִיפֶּן (רצח המונים). בהשוואה למחקרים ההיסטוריים העוסקים בשואה, מעט מאוד מחקר היסטורי מוקדש באופן בלעדי לשואת הצוענים.

יום הזיכרון להשמדת הצוענים מצוין בעולם מדי שנה ב-2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגאזים.

[עריכה] צוענים וטוהר הגזע הארי

במשך אלף השנים בהן נדדו הצוענים ברחבי אירופה, הם היו נתונים לרדיפות והשפלה; הם סבלו מסטיגמה של פושעים, מנודים ונוודים. כיוון שכך, הם היו מטרה קלה למדיניות טוהר הגזע הנאצית, שנטתה להתמקד במיעוטים בעלי היסטוריה של רדיפות ושנאה. ב-1899 הוקם בבוואריה משרד מיוחד לענייני צוענים, שהיה אחראי למדיניות מפלה ומבזה כלפיהם. ב-1929 הפך המשרד למשרד מרכזי עבור גרמניה כולה (בווינה הוקם משרד דומה). בין השאר, תוקנו תקנות שאפשרו להטיל עבודות כפייה על צוענים שלא הייתה להם עבודה קבועה.

על כל פנים, הצוענים הציבו בפני האידאולוגים הנאצים בעיה - רומאני, השפה הצוענית, היא אחת השפות האינדו-אריות, ומוצאה בצפון הודו. מוצאם של הצוענים הוא בשבטים אריים מהודו, ולכן, על פי תפיסת הנאצים, לא פחות אריים מן הגרמנים עצמם.

האנס גינתר, מומחה נאצי ל"תורת הגזע", מצא פתרון לבעיה בכך שצמצם את הגדרת הגזע הארי. הוא הודה שהצוענים הם ממוצא ארי, אבל מן המעמד הנמוך ביותר של הארים המקוריים; בשנות נדודיהם הם התערבו ללא הכר בגזעים "נחותים", וזו הסיבה לעוניים ולנוודותם. אף כי הוא הסכים שכמה קבוצות מביניהם הן אריות טהורות, רוב הצוענים מהווים איום על ההגמוניה הארית בשל עירוב הגזעים ביניהם.

ב-1936 הקימו הנאצים את מחלקת המחקר לענייני היגיינה גזעית וביולוגיית האוכלוסייה (Rassenhygienische und bevölkerungsbiologische Forschungsstelle), או מחלקה L3 של משרד הבריאות של הרייך. גוף זה, שבראשו עמדו ד"ר רוברט רִיטֶר וסגניתו אווה יוּסטין, נתבקש לנהל מחקר מעמיק בעניין "השאלה הצוענית" (die Zigeunerfrage), ולספק את המידע הנדרש לצורך חקיקת 'חוק צוענים' חדש. אחרי עבודת שדה מקיפה באביב 1936, שכללה ראיונות ובדיקות רפואיות לשם איסוף מידע גנטי וגניאלוגי, נקבע שרוב בני רומה מהווים סכנה לטוהר הגזע הגרמני, ושיש להיפטר מהם - הוא הציע לעקר אותם או לשלוח אותם למחנות עבודה. באשר לנותרים (כעשרה אחוזים מכל הצוענים באירופה, רובם משבטי סינטי ולָלֶרִי) לא נפלה החלטה, אם כי הועלו מספר הצעות. בשלב מסוים אף הציע היינריך הימלר להקים שמורה מיוחדת במקום מרוחק, שבה יוכלו הצוענים הטהורים להמשיך באורח חייהם הנוודי. הוא אמר כי:

	מטרתם של הצעדים שתנקוט המדינה כדי להגן על הומוגניות העם הגרמני חייבת להיות הפרדתם הפיזית של הצוענים מן האומה הגרמנית, מניעת נישואי-תערובת ולסיום, הסדרת אורח החיים של הצוענים ושל הצוענים-למחצה.

ב-3 בינואר 1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7 במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמנים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות. בספטמבר 1939 הורה ריינהרד היידריך להעביר את כל הצוענים מגרמניה לתחומי הגנרלגוברנמן, אך הוראה זו בוצעה רק חלקית.

מפת המחנות והגטאות העיקריים שבהם הייתה אוכלוסיית צוענים גדולה.

[עריכה] ההשמדה

על פי היסטוריון הפוראימוס, איאן האנקוק, שיעור הנרצחים בקרב אוכלוסיית הצוענים השתווה "וכמעט בוודאות אף עלה על שיעור הקורבנות בין היהודים"[1]. כמו היהודים, גם הם נכלאו בגטאות, כולל גטו לודז' וגטו ורשה (אפריל-יוני 1942), שם הם היוו מעמד נפרד. על פי היסטוריון הגטו עמנואל רינגלבלום נשלחו הצוענים לגטו משום שהגרמנים רצו

	להשליך לגטו את כל המלוכלך, הבלוי, המוזר, שממנו... יש לפחד ושבכל מקרה יש להשמיד.

מזרחה משם, צוותי איינזצגרופן איתרו מחנות נודדים של צוענים ורצחו את יושביהם במקום, מבלי שנותרו עקבות או רישומים. בינתיים המשיך ריטר בחקירת הצוענים הגרמנים, ומיין אותם לחמש חטיבות שונות: צוענים טהורי דם, "יותר צוענים מגרמנים", בני תערובת (מישלינגה), "יותר גרמנים מצוענים" ו"גרמנים בעלי התנהגות צוענית". לצוענים טהורים הותר חופש תנועה רב יותר, ולצוענים מעורבים "באופן מועט" הוצע לשלב אותם מחדש בקהילות סינטי "טהורות". כמו כן ניתנו הקלות לצוענים ששירתו בוורמאכט ובתעשיות חיוניות, אך הוצע לעקר אותם. לגבי כל האחרים (קרוב ל-30,000) הוציא היינריך הימלר פקודה לשלוח אותם לאושוויץ.

גם במדינות ששלטו בהן ממשלות בובות בחסות הנאצים התבצע רצח עם בצוענים, ובמיוחד בקרואטיה תחת שלטון האוסטאשה. עשרות אלפי צוענים נרצחו במחנה יאסנובאץ (אולי כ-90,000), לצדם של סרבים ויהודים.

ב-16 בדצמבר 1942 ציווה הימלר לשלוח לאושוויץ צוענים שדינם מוות. עבור בני רומה באירופה קיבלה פקודה זו משמעות דומה למשמעות ועידת ואנזה עבור היהודים. כשנה לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 1943, ציווה הימלר שצוענים וצוענים-למחצה ייחשבו "באותה רמה כמו היהודים ויישלחו למחנות ריכוז".

ממשלותיהן של המדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים, ביניהן הונגריה ורומניה, תרמו גם הן לתוכנית הנאצית לחסל את צועני אירופה, אך בקנה מידה קטן יותר; רוב הצוענים בשתי מדינות אלו ניצלו. ממשלת הונגריה שלחה לאושוויץ 30,000-70,000 צוענים, וממשלת קרואטיה 26,000[2]. צוענים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה גם מהולנד, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה, צרפת, פולין,ברית המועצות והמדינות הבלטיות. ממשלת רומניה של יון אנטונסקו הפעילה מחנות ריכוז משלה בטרנסניסטריה, שם מתו כ-11,000 מבין 25,000 הצוענים שנשלחו לשם[3].

בפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה (שמה של צ'כיה תחת שלטון הנאצים) נשלחו הצוענים למחנות לטי והודונין, לפני ששולחו לאושוויץ.

בסופו של דבר מצטיירת תמונה מבולבלת למדי באשר למדיניות הנאצית כלפי צוענים - במקומות מסוימים השמידו את כל הצוענים ללא אבחנה; במקומות אחרים (בעיקר גרמניה ואוסטריה) ניסו להבדיל בין סוגים שונים של צוענים, על בסיס גזעי; בברית המועצות והמדינות הבלטיות הייתה הוראה לפגוע רק בצוענים המקיימים אורח חיים נוודי, ולהתייחס לצוענים יושבי-קבע כאילו היו אזרחים רגילים - זאת בניגוד לאידאולוגיית הגזע שראתה דווקא בנוודים טהורי-גזע. לפעמים הודחו צוענים משורות הצבא ונשלחו לאושוויץ, אך במקרים אחרים נלקחו אסירים צוענים מן המחנות וגויסו לצבא (שם הם עסקו בעיקר בתפקידים שכרוכה בהם סכנת חיים, כמו פינוי שדות-מוקשים).