הרשל גרינשפן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרשל פייבל גרינשפן (28 במרץ 1921 - 1945[?] ) - פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני נאצי בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח".
גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פום ראט - פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, ב-1960 הכריז רשמית בית המשפט המערב גרמני על מותו בידי הנאצים בספטמבר 1944 או כמה חודשים לאחר מכן.
בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן על המעשה בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב על כך שנמצא בכיסו. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך לאחר שקיים יחסי מין עם פום ראט, אשר היה הומוסקסואל גלוי. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
הרשל גרינשפן (Herschel Grynszpan) נולד בהנובר, גרמניה לזנדל ורבקה, הורים יהודים ממוצא פולני שהיגרו להנובר ב-1911. סנדל היה חייט, וממקצוע זה חי בצנעה. הם קיבלו אזרחות פולנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושמרו עליה בהיותם בגרמניה. הרשל למד בבית ספר עממי בהנובר עד גיל 14. מאוחר יותר סיפר שעזב את בית הספר מכיוון שהופלה לרעה כיהודי. הוא הוכר כנער חכם אך ביישן, והיה חבר בקבוצת הספורט בר-כוכבא האנובר. ב-1935 עבר ללמוד בישיבה בפרנקפורט למשך 11 חודשים. כשחזר להנובר, הוא ניסה לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל בסיוע ומימון הקהילה היהודית במקום, שחששה לגורל הצעירים היהודים תחת הנאצים שעלו לא מכבר לשלטון. אך משרד ההגירה המקומי הודיע לגרינשפן שהוא צעיר מדי, ושייאלץ להמתין שנה לאשרה. במקום זאת, הוריו החליטו לשלוח אותו לדודיו אברהם וחוה גרינשפן שחיו בפריז. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל מצויד בדרכון פולני ואשרת שהייה גרמנית, אל דוד נוסף, וולף גרינשפן, ובספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. לפריז הגיע חסר אמצעים, מכיוון שהיה אסור להוציא מגרמניה כסף. גרינשפן היה אז בן 15.
בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, היו חוקי הגירה נוקשים. במשך שנתיים שהה גרינשפן בפריז בלא שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים אלו הוא חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה הצרפתית ולא למד את השפה. בפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית. באוגוסט 1938 פג תוקף האשרה, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. קודם לכן, באפריל 1937, פג תוקף אישור החזרה לגרמניה, ובינואר 1938 פג תוקף דרכונו הפולני, כך שנותר ללא ניירות כלשהם. במרץ 1938 החליטו שלטונות פולין להפקיע את האזרחות הפולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לפולין, וזאת כדי למנוע את חזרת 70,000 היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ובאוסטריה. ביולי 1938 הודיעה משטרת ההגירה הצרפתית לגרינשפן כי אין לו בסיס חוקי להמשך שהייה בצרפת, ובאוגוסט 1938 קיבל הוראה לעזוב את צרפת.
בינתיים, הלך והחמיר מצב היהודים בגרמניה הנאצית. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים שאינם נתינים גרמנים, וכצעד ראשון גורשו 17,000 (באתר האנגלי רשום 10000) יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. יהודים אלו יצאו ברכבות משא, ללא רכוש או כסף. בהגיעם לקרבת הגבול נאלצו ללכת שני קילומטר ברגל, אל העיירה זבונשין (בנטשין בגרמנית). הפולנים סירבו לקבל את היהודים המגורשים, בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, לפי התקנה שזה אך נתקבלה. ובמשך שבועות ארוכים נותרו המגורשים בתנאים קשים, ללא מחסה בחורף הקר. בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו של הרשל גרינשפן, אחותו ברטה (אסתר), ואחיו מרדכי אליעזר שגויס מאוחר יותר לצבא הרוסי.
ב-31 באוקטובר שלחה ברטה (אסתר) לאחיה הרשל גלויה המתארת את מצבם, ומבקשת ממנו להשתדל לקבל עבורם אשרות לארצות הברית - דבר שהיה מעל לכוחותיו. ב-3 בנובמבר 1938 קיבל הרשל גרינשפן את הגלויה הזו. למחרת, בשבת 4 בנובמבר, קרא גרינשפן בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. גרינשפן היה באותה עת בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית.
[עריכה] ההתנקשות
בערב יום ראשון ה 6 בנובמבר ביקש הרשל גרינשפן מדודו כסף לסיוע למשפחתו. אברהם ענה לו שאין בידו כסף, ושגם כך הוא מסתכן בהחזיקו בנער ללא אשרת שהייה וללא פרנסה. הרשל עזב בכעס רב, כשבכיסו כ-300 פרנק צרפתי, ולן באותו לילה במלון זול. ב-7 בנובמבר 1938, בבוקר, כתב הרשל מכתב פרידה להוריו, שאותו שם בכיסו, וניגש לחנות נשק ברחוב פובור-סן-מרטן, שם רכש אקדח בקוטר 6.35 ו25 כדורים תמורת 235 פרנק. ב-21:45 גרינשפן הגיע לדלפק הקבלה בשגרירות גרמניה בפריז, שם ביקש לראות פקיד כלשהו. הוא לא נקב בשם כלשהו - דבר משמעותי לאור המשך האירועים. הפקיד הפנה אותו למשרדו של פקיד דיפלומטי גרמני זוטר, ארנסט פום ראט. עם כניסתו לחדר ירה בבטנו שלושה כדורים. לפי הרישומים של משטרת צרפת צעק: "אתה חתיכת מלוכלך. הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!".
גרינשפן לא ניסה לברוח או לרמות את השלטונות, ומסר את שמו הנכון למשטרה הצרפתית. הוא הודה בנסיון לפגוע בפום ראט, ששכב פצוע קשה באותה עת בבית החולים, ומסר את המניע שלו בשם המחאה על הרדיפות נגד היהודים. הוא הראה להם את המכתב שכתב:
 |
בעזרת ה' (- בעברית)
הוריי היקרים. לא יכולתי אחרת, ה' יסלח לי. הלב מדמם בשומעי את גורלכם המר עם עוד רבבת יהודים. אני מוכרח למחות, כך שכל העולם ישמע את מחאתי. וכן אעשה. אנא סלחו לי. הרמן (שמו הגרמני) |
 |
[עריכה] התוצאות
פום ראט מת מפצעיו כעבור יומיים למרות שד"ר קרל ברנדט, רופאו האישי של היטלר (לימים הנאשם הראשי במשפט הרופאים במסגרת משפטי נירנברג אחרי המלחמה) ורופאים צרפתים ניסו להציל את חייו. הוא נקבר בדיסלדורף בטקס ממלכתי בהשתתפות היטלר ויואכים פון ריבנטרופ, תוך פרסום נרחב ככל האפשר. במהלך ההספדים אמר ריבנטרופ: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו". יום ההלוויה היה ביום השנה של הפוטש במרתף הבירה של 1923 (או "יום התנועה" כפי שקראו לזה בגרמנית). היום החשוב ביותר בלוח השנה הנאצי. בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס, קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית.
גבלס הודיע בנאום מתוקשר היטב לפני בית הבירה בו החל המשטר הנאצי את דרכו, כי "יהיה זה מפתיע מאוד אם העם הגרמני לא יתרגז על כך שמדינאי גרמני נרצח בידי יהודי, עד כדי כך שהעם יקח את החוק לידיים, ויתקיף בתי עסק יהודים, מרכזי קהילה ובתי כנסת. ברור שאסור שהמפלגה הנאצית תארגן פרצי אלימות ספונטנית מסוג כזה, אך לא נוכל לגנות אותם אם הם יקרו." הסימנים המוקדמים אודות הפוגרום הגדול המתוכנן בגרמניה התממשו. גבלס ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח - מסע הרס שנמשך כל הלילה ואל תוך יום המחרת. 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (כ-1000 מהם מתו עד לשחרורם כמה חודשים לאחר מכן). יותר מ-90 איש נהרגו, ונזקים של יותר ממיליארד רייכסמארק הוסבו לאלפי עסקים, תוך מניעה מהיהודים את האפשרות לתבוע את חברות הביטוח על כך. אלפי בתי כנסת נחרבו (רשמית במשך שנים רבות דובר על 200) והחל גל הגירה גדול של יהודים הבורחים מגרמניה.
הרשל גרינשפן הצטער על העילה שנוצלה בידי הגרמנים במתקפה רחבה כל כך נגד יהודי גרמניה, אף שבאופן פרדוקסלי הוריו ניצלו מפרץ האלימות הזה בשל גירושם לגבול פולין.
גרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן ממשלת השמאל של החזית העממית, שאחד ממנהיגיה היה הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי למוות מיידי ללא משפט הוגן. על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט ופתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמנים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות שפורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פום ראט.
בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. הקונגרס היהודי העולמי הודיע שהוא "דוחה בזעזוע את רציחתו של דיפלומט גרמני בידי נער יהודי צעיר בן 17", אך "מוחה נמרצות נגד האשמת היהדות כולה בעקבות כך, על ידי העיתונות הגרמנית". כי"ח הודיעה שהיא "מגנה כל פגיעה באדם ללא הבדל מוצא, אך מוחה נגד פעולות הפוגעות באוכלוסיות שלמות ללא הבחנה".
[עריכה] ההגנה על גרינשפן
דורותי תומפסון, שהייתה העיתונאית האמריקנית הראשונה שגורשה מגרמניה ב-1934, נאמה ברדיו בנאום מרשים, באוזני קהל מאזינים שמוערך בחמישה מיליון. היא טענה שהגרמנים עצמם "הבינו" את הרציחות של שר החוץ הגרמני לשעבר ולטר רטנאו ואחרים. היא קראה לגיוס כסף מלא-יהודים כמוה, על מנת להזים את הטענה הגרמנית בדבר קונספירציה יהודית. למעלה מ-30,000 דולר - סכום גדול באותה תקופה, גויסו בתרומות למימון הגנתו, והמשפחה שכרה עורכי דין יהודים ידועים להגנתו. כאשר הפרשה החלה לקבל הדים בינלאומיים, נשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי. מורו-ז'יאפרי, פרקליט צרפתי ממוצא קורסיקני, היה ידוע כשמאלן, כאנטי-פאשיסט, וכמתעב נאצים מושבע. כבר בפברואר 1936 ניסתה יהדות צרפת להסתייע בשרותיו ללמד סנגוריה על המתנקש דוד פרנקפורטר במשפטו בשווייץ (אך שלטונות שווייץ לא אישרו הופעת עורך דין זר בבית המשפט). במקרה של גרינשפן נעזר מורו-ז'יאפרי בעורך דין דובר יידיש, סרז' וייל-גודשו.
עד שכירתו של מורו-ז'יאפרי היה ידוע וברור לכל שהרצח נעשה ממניעים לאומיים, ושגרינשפן רצח את הגרמני הראשון בו פגש. בעדותו במשטרת צרפת מסר גרינשפן כי: "להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי את הזכות לחיות, ולעם היהודי יש את הזכות להתקיים על פני העולם. לכל מקום שהלכתי, נרדפתי כמו חיה". מורו-ז'יאפרי חשב שעם טיעונים כאלו, מרשו יגיע ישר לגיליוטינה. ללא מניע פוליטי, ועם מניע "רומנטי", ייתכן שיהיה לגרינשפן סיכוי במשפט. זו הייתה האסטרגיה בה נקט עורך הדין.
[עריכה] הטיעון ההומוסקסואלי
נראה שזהו המקור לדעה שגרינשפן הכיר את פום ראט עוד קודם לירי. לפי גישה זו, פום ראט היה הומוסקסואל שפגש את גרינשפן בבאר פריזאי בשם "לה בף סיר לה טואה". לא ברור אם טוענים שגרינשפן עצמו היה הומוסקסואל, או שהשתמש במראהו הנערי כדי לזכות בידידותו של מי שראה כאדם רב-השפעה, שיוכל להסדיר עבורו אשרת שהיה בצרפת. כאשר פום-ראט חזר בו מהבטחתו, גרינשפן הגיע לשגרירות וירה בו. כדי לתמוך בגישה זו, פרופסור הנס יורגן דשר (Döscher), מומחה לתקופה ומחבר הספר רייכס-קריסטלנאכט, הציג ב-2001 מסמכים המורים לדעתו על כך שגרינשפן ופום-ראט קיימו ביניהם יחסי מין. דשר מצטט קטעי יומן של הסופר ההומוסקסואל אנדרה ז'יד, המצוי היטב ברכילות ההומסקסואלים הפריזאים. ביומן זה כתב: "לפום ראט היו יחסים יוצאים מן הכלל עם היהודי הקטן, רוצחו." ובהמשך: "לחשוב שאישיות כה נעלה חטאה פעמיים לפי חוקי מדינתו היה די משעשע".
נראה ברור כי פום ראט, רווק בן 28 שהשתמש בקשרי משפחה כדי להשיג את המשרה הנוחה בשגרירות פריז, אכן היה הומוסקסואל, הידוע בכינויו במסגרת הרכילות ההומוסקסואלית הפריזאית כ"מאדאם אמבסדור" או "נוטר דאם דה פריז" ("גבירתנו מפריז", כשם הקתדרלה המפורסמת בעיר). פרטים אלו נאספו על ידי חוקרים שנשכרו בידי מורו-ז'יאפרי ושימשו כבסיס לטיעוני ההגנה. לאחר המלחמה נמצא שפום-ראט קיבל גם טיפול בדלקת בפי-הטבעת במכון לרפואה רדיולוגית בברלין. אולם ישנה עדות חזקה לכך שגרינשפן לא קיים יחסי מין עם פום-ראט. ראשית אין עדות לבד מרכילות מהסוג של ז'יד, להיכרותם או פגישתם אי פעם קודם הרצח. הפקידים חזרו והבהירו שגרינשפן לא ביקש מישהו מסוים, ושהוא פגש את פום-ראט רק מפני שפקיד הקבלה במקרה כיוון אותו אליו. ב-1941, בעודו כלוא במחנה זקסנהאוזן, העיד גרינשפן בפני כלואים שהיו איתו שלמרות שהוא עומד לטעון שהוא קיים יחסים עם פום-ראט, אין זה נכון.
רוב חוקרי התקופה, וביניהם אלן קואנוט, ג'ראלד שוואב ורון רויזן, אומרים שטענת ההוסקסואליות היא פרי הצעתו של מורו-ז'יאפרי. מיכאל מרוס כותב: "ב-1947 מורו-ז'יאפרי טען שהמציא את הרעיון הזה, כקו הגנה טוב, שיאיר באור אחר לגמרי את המקרה. למעשה, השמועות על ההומוסקסואליות של פום-ראט נפוצו מיד לאחר ההתנקשות. לא משנה המקור, חשב, הוא יוכל להטות את המשפט למניע של תאווה. בנוסף לכך קיווה מורו-ז'יאפרי להוריד את המתיחות נגד היהודים, ובד בבד להאריך את משך המשפט". עדות נוספת מוצגת על ידי שוואב, במכתב ששלח אריך ולנברג, קומוניסט גולה מגרמניה, לאח של וום-ראט, שנעצר בגרמניה מאוחר יותר כהומוסקסואל. במכתב כותב ולנברג כי "פגשתי את מורו-ז'יאפרי יוצא מתא הכלא. טיפשי כל כך! הוא אמר. למה הבחור הזה לא תופס את הנזק שהוא עושה ליהודים בגרמניה. לו רק היה מוותר על הגאווה הזו להגיד שזה בשם העם היהודי. אם היה למשל אומר שהוא עושה את זה בגלל סכסוך כספי שהתעורר עקב יחסים הומוסקסואלים, כמה יהודים גרמנים זה היה מציל?! שאלתי אותו: האם הוא שכב עם פום ראט? מורו-ז'יאפרי ענה לי: - מה פתאום! שאלתי אותו: ועורך דין לא מחויב לכבוד של הלקוחות שלו? הוא ענה לי: כבוד?! כבוד?! איזה כבוד יש לגרינשפן, לעומת חייהם של רבבות יהודים בגרמניה הנתונים למעשיו הנפשעים של היטלר?"
[עריכה] תקופת המעצר
[עריכה] בידי הצרפתים
בינתיים, עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן טען שלא היה יכול לשלוח נער כזה חסר כל אל גורלו. למרות דבריו הוא נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי.
הרשל גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית. מורו ז'יאפרי ניסה להאיץ את התהליכים ולנצל את דעת הקהל האנטי גרמנית, אך השופט גויס לצבא, ומשרד המשפטים התנגד להמשך המשפט. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שארחה אותו. הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתים פינו קבוצת אסירים גדולה, ביניהם גרינשפן, מפריז דרומה ברכבת לאורליאן, ומשם הוצעדו רגלית לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.
[עריכה] בידי הגרמנים
מרגע הכיבוש הגיעו סוכנים גרמנים לצרפת על מנת להביא את גרינשפן לגרמניה. הם עקבו אחרי המעברים של גרינשפן, וב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו.
במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, אשר שנתיים קודם לכן כבר הפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן.
על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פום ראט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי. המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאותו ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית: מכתב אנונימי שהתקבל טען לקשר אהבים הומוסקסואלי בין גרינשפן לפום ראט, בניגוד לטענתו הראשונית של גרינשפן שלא הכיר כלל את פום ראט. המשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על אזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. אזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. מיומניו של גבלס משתמעת ביקורת קשה על המשפטנים שטיפלו בפרשה:
| "...גרינשפן טען עד כה, ובצדק, שכלל לא הכיר את מזכיר המשלחת הדיפלומטית בו ירה. כעת ישנו איזשהו מכתב אנונימי מפליט יהודי, הנותן פתח לאפשרות של קשר הומוסקסואלי בין גרינשפן לפום ראט. זוהי טענה יהודית אבסורדית טיפוסית. מיניסטריון המשפטים לא היסס לכלול טענה זו בכתב האישום שנשלח לנאשם. זה מוכיח שוב באיזו טפשות נהגו מומחינו המשפטיים שטיפלו בפרשה, וכמה קצרת ראות היא הפקדת עניין פוליטי כלשהו בידי המשפטנים." | ||
| -- יומני גבלס, 5 באפריל 1942 | ||
יש הטוענים כי הסיבה העיקרית לדחיה הייתה קיום משפט ראווה אחר - משפט ריום. בסופו של דבר ליאון בלום ואחרים השתמשו במשפט ראווה זה נגד ממשלת וישי, והיטלר ביטל את משפט הראווה. עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס.
[עריכה] גורלו של גרינשפן
אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, וייתכן מאוד שממש לקראת סופה.
אדולף אייכמן מסר בעדות במשפטו ב-1961 כי רצה לראות את גרינשפן באופן אישי, מתוך סקרנות, ושהוא אכן ראה אותו בזמן כלשהו בשנת 1943 או 1944, עת הובא ללשכתו בברלין לראיון קצר לאחר אחת מחקירותיו. הוא לא יכול היה להצביע על תאריך מדויק, ולדבריו נמחק האירוע לחלוטין מתודעתו. הוא גם לא ידע לענות על השאלה מה קרה לגרינשפן לאחר מכן.
בשנות ה-50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הסובייטים עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחילופין בידי האמריקאים בכלא מגדנבורג. עדויות לא מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. כמה מטענות אלה אף היו ספציפיות למדי ותיארו את עיסוקו כמכונאי, והעובדה שהוא נשוי ואב לילדים. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי. תאוריה זו גרסה כי דווקא תכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי, סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי.
ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גימלת הפיצויים המגיעה להם ונידחו במשך שנים ארוכות בשל הסברות כי הוא עדיין חי. צחוק הגורל הוא, שבני משפחתו, שמלכתחילה הבריחו אותו מגרמניה כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר, דווקא שרדו בעוד בנם נקלע לגורל אכזר יותר. סוף המלחמה מצא את בני המשפחה ברוסיה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זנדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי אין להם כל ידיעה על הרשל לאחר המלחמה, ואין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רון רויזן, הרשל גרינשפן: גורלו של מתנקש נשכח, (אנגלית)
- שמואל חגי, הרשל גרינשפן, באתר "דעת"
[עריכה] לקריאה נוספת
- Gerald Schwab, The Day the Holocaust Began, Praeger Publishers 1990
