הניסוי של מילגרם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הניסוי של מילגרם הוא ניסוי בפסיכולוגיה חברתית הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל ופורסם בשנת 1974.
מטרת הניסוי הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.

החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר, שהוא למעשה שחקן (ש). נבדקים רבים המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן

[עריכה] תיאור הניסוי

החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד המורה באופן אקראי, בעוד שהמשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד התלמיד. לאחר חלוקת התפקידים, המשתתף והשחקן קיבלו שוק חשמלי בעוצמה של 45 וולט, כשהם יושבים על כיסא שעליו ניתן לקשור את התלמיד. המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד. המורה הונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. ונאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנים לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד, שהוא כאמור שחקן, מגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן מבקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי "הניסוי מצריך שתמשיך. אנא המשך." השחקן ממשיך ומפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ומביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. אם המורה אינו מעוניין להמשיך בניסוי, החוקר מסביר לו שהוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות על תוצאות הניסוי ועל ביטחונו ושלומו של התלמיד, ושהניסוי דורש שהוא ימשיך.

בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת, חלקם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט.

[עריכה] הרקע לניסוי והשפעתו

לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכולוגים באשר לתוצאות הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים, יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר.

במטא-ניתוח שנערך בשנת 2002 של מחקרים דומים שבוצעו על ידי פסיכולוגים נוספים ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%. נמצא שהמשתתפים צייתנים יותר כאשר החוקר נוכח פיזית במקום, לעומת מצב בו הוא נותן את ההוראות טלפונית. כשמקבל השוק החשמלי נמצא בחדר אחד עם המשתתף בניסוי יורדת רמת הציות מאוד. ירידה מסוימת נרשמת במידת הצייתנות גם כאשר אין ממקמים את הניסוי בתוך אוניברסיטה, מה שמפחית מיוקרתו של עורך הניסוי ומקטין את המוטיבציה לציית לו, אך עדיין רבים נשמעים לו. שלושים אחוז נאותו לציית אפילו כשהיה עליהם להצמיד בכוח בעצמם את ידו של מקבל השוק אל לוח המתכת.

הרצת הניסוי החלה ביולי 1961, שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן. מילגרם רצה לבחון את השאלה, האם ייתכן שאייכמן ומיליוני משתפי הפעולה האחרים בשואה "רק" ביצעו פקודות? מילגרם האמין כי השואה נבעה מאלמנטים בתרבות הגרמנית, ורצה לבחון את תגובותיהם של גרמנים לניסוי זה אל מול תגובותיהם של אמריקאים, שאמורים היו לשמש כקבוצת ביקורת. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, היה מילגרם כה נרעש מתוצאותיו, שויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו.

בשנת 1963 פרסמה חנה ארנדט ספר שסיקר את משפט אייכמן ושמו "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", ובו טענה כי פעולותיו של אייכמן היו לא יותר מפעילות משרדית והוא הוכחה לבנאליות של הרוע, טענה שמילגרם מאמץ אותה במסקנותיו מהניסוי. הניסוי שימש תשתית לטענותיו של כריסטופר בראון בספרו "אנשים רגילים" כאילו התנהגותם של הרוצחים הגרמנים בשואה הייתה בעיקרה תוצאה של דינמיקה חברתית שהייתה יכולה להתרחש בקרב כל קבוצה. בר הפלוגתא הבולט של בראון, דניאל יונה גולדהגן הוא ממבקריה החריפים של טענה זו. "הניסוי של מילגרם מניח יותר הנחות שגויות על השואה מכל פרסום אחר בנושא זה", אמר. המבקרים מציינים הבדלים ניכרים בין הניסוי, שבו למשתתף לא הייתה הזדמנות להפסיק ולחשוב על פעולותיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים במצב של רצח עם.

מילגרם מסכם את מאמרו "סכנות הצייתנות" באומרו כי ההבט הפילוסופי וההבט המשפחתי של ציות הם בעלי חשיבות רבה, אך אין באפשרותם לנבא כיצד אנשים יתנהגו במצבים ספציפיים. הממצא המרכזי של הניסוי הוא המוכנות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות.

[עריכה] מסקנות

• בני אדם מגלים נכונות למלא הוראות לא רק של "דמויות סמכותיות לגיטימיות", אלא גם של קבוצות של בני אדם רגילים.
• רמת הציות עולה במצבי עמימות - במחקר של מילגרם הנבדקים נקלעו למצב זר לחלוטין. במצב כזה נוטים בני האדם לעשות כפי שציוו עליהם. כמו כן, נראה היה להם שהחוקר מודע לסבלם של מקבלי השוק החשמלי והתנהגות זו שכנעה את הנבדקים.
• רמת הציות עולה בעקבות העדר תחושת אחריות אצל הנבדקים. החוקר אמר להם במפורש, שהוא נוטל על עצמו את האחריות ובכך הסיר דאגה מלבם. אם יקרה משהו - לא הם יצטרכו לשאת במחיר.
• רמה גבוהה של ציות מושגת, כאשר יש מעבר הדרגתי מפקודות שאינן עלולות להזיק לפקודות חמורות העלולות לגרום נזק רב. במצב זה, קשה למקבלי הפקודות להתוות גבול ברור שמעבר לו יסרבו לציית להוראות.

[עריכה] הבעיות האתיות של הניסוי

הניסוי עורר שאלות בנוגע לאתיקה של הניסוי והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל. משום שהמשתתפים בו השתתפו בניסוי בלא הסכמתם, משום שאצל חלק מהמשתתפים הוא גרם ללחץ הנפשי כבד (גם אם הלחץ נבע מפעולותיהם החופשיות) ולירידה בהערכה העצמית ומשום שהיה בניסוי סיכון לנזק פסיכולוגי קשה עבור המשתתפים. בימינו, רוב החוקרים היו מחשיבים ניסוי כזה כבלתי אתי. עם זאת, 84% מהמשתתפים שיצרו איתם קשר לאחר הניסוי ציינו שהניסוי היה מבחינתם התנסות חיובית, ו-15% נוספים ציינו שזו הייתה מבחינתם התנסות נייטרלית. שש שנים לאחר הניסוי, הסביר אחד המשתתפים בניסוי במכתב למילגרם מדוע שמח להשתתף בניסוי:

בספרה לפתוח את התיבה של סקינר חזרה לורן סלייטר לשניים ממשתתפי הניסוי. האחד שלא ציית נימק זאת בבעיות בלבו. "חששתי שהניסוי הזה יגרום ללחץ רב מדי ופחדתי שאקבל התקף לב". האחר שציית הושפע רבות מהניסוי שבו השתתף והחליט ללכת מעתה ואילך עם אמות מידה מוסריות משלו והעז להצהיר בגלוי על נטייתו המינית ההומוסקסואלית. משתי דוגמאות אלו היא מסיקה שקשה ללמוד מההתנהגות בניסוי על מידת הקונפורמיות של המשתתף בו.

על השפעת הניסוי על רבים אחרים ילמדו דברי עוזר ניסוי של מילגרם שסיפר כי למילגרם "היה אוגדן שחור מלא במאות מכתבים ששלחו נבדקים, ורבים מהם כתבו כיצד ניסוי הציות לימד אותם על החיים ועל הדרך הטובה לחיות אותם".

[עריכה] ראו גם

• ניסוי הכלא של זימברדו
• ניסוי בנדורה
• תיבת סקינר
• מונחים בפסיכולוגיה חברתית
• ניסוי הקונפורמיות של אש

[עריכה] לקריאה נוספת

• לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר, אריה ניר, תשס"ה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• לורן סלייטר, אובסקורה, או חדר אפל - סטנלי מילגרם וציות לסמכות, באתר הגדה השמאלית.
• ערן דיין, על גבולות הציות בעולם הווירטואלי.
• קובץ מדיה על הניסוי, בוויקיפדיה האנגלית:

ערך מומלץ