היסטוריה של היוונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של היוונית אלפבית יווני -- לינאר B

פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס)

יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)

יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-סיפריוט, אטית-איונית, דורית; יוונית הומרית. דיאלקט אפשרי: מקדונית.

יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס)

יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453)

יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה

השפה היוונית קיימת בדיבור ובכתב למעלה מ-3000 שנה, ובצורתה המודרנית היא השפה העיקרית ביוון. ערך זה עוסק בהיסטוריה של השפה.

תוכן עניינים 1 מקורות 1.1 לינאר B 2 ניבים יוונים עתיקים 2.1 יוונית אטית 3 יוונית הלניסטית - קוינה 4 יוונית מדיבלית ומודרנית

[עריכה] מקורות

ערך מורחב – פרוטו-יוונית

ישנן מספר תאוריות על המקורות של השפה היוונית. תאוריה אחת מציעה שמקורה בא עם הגירה של דוברי שפה הקדומה ליוונית (פרוטו-יוונית) שהיגרו לחצי האי היווני, הגירה שהתרחשה ככל הנראה בין המאה ה-25 לפנה"ס והמאה ה-17 לפנה"ס. תאוריה אחרת מציעה שההגירה ליוון התרחשה בשלב הקודם לפרוטו-יוונית, והמהגרים דיבורו שפה פרוטו-הודו-אירופית, כאשר המאפיינים היווניים של השפה שהתבטאו בשינויי צלילים, התרחשו מאוחר יותר.

[עריכה] לינאר B

הכתב הידוע הראשון של השפה היוונית היה כתב ההברות הלינארי (קווי) B, שבו נעשה שימוש בניב המיקני העתיק. לינאר B נשאר לא מפוענח עד 1953. אחרי נפילת התרבות המיקנית, הייתה תקופה של כחמש-מאות שנים שבהן לא השתמשו בכתב, או ששום טקסט לא שרד מתקופה זו. מאז הזמנים הקלאסים המוקדמים, יוונית נכתבה באלפבית יווני, שמקורו באלפבית פניקי.

[עריכה] ניבים יוונים עתיקים

ערך מורחב – דיאלקטים יווניים

ערך מורחב – יוונית עתיקה

ביוון העתיקה והקלאסית היו שלושה ניבים עיקריים של השפה היוונית: ניב איולי, ניב יוני וניב דורי; בהתאמה לשלושת השבטים היווניים העתיקים: האיולים (שחיו בעיקר באיי הים האגאי ובחוף המערבי של אסיה הקטנה), האיונים (שהתיישבו בעיקר בחוף המערבי של אסיה הקטנה), והדורים (בעיקר היוונים שהיו לחופי הפלופונסוס, לדוגמה ספרטה, כרתים והחלקים הדרומיים ביותר של החוף המערבי של אסיה הקטנה). האודיסאה והאיליאדה של הומר נכתבו בסוג בניב יוני ספרותי שבו היו מספר מילים שאולות מהניבים השכנים. לכן, היונית הייתה לשפה הספרותית הראשית של יוון העתיקה, עד להתחלת עליונותה של אתונה בסוף המאה ה-5. דורית הייתה השפה הסטנדרטית של שירה לירית, כמו פינדארוס והאודות המקהלתיות של הטרגיקונים היווניים.

[עריכה] יוונית אטית

יוונית אטית, תת-ניב של יונית, הייתה במשך מאות השפה של העיר אתונה. רוב הספרות היוונית הקלאסית ששרדה מופיעה בניב זה, כולל הטקסטים של אפלטון ואריסטו.

[עריכה] יוונית הלניסטית - קוינה

ערך מורחב – קוינה

כשהיוונים החלו ליישב אזורים נרחבים, מאסיה הקטנה, דרך המזרח התיכון ועד מצרים, השפה היוונית החלה להתפתח למספר ניבים. אלכסנדר הגדול (356-323 לפנה"ס) תרם לשילוב הניבים האלה לקוינה (לועזית: Koiné; יוונית: Κοινή - "נפוץ"). אכיפת ניב יווני נפוץ איפשר לצבא המשולב של אלכסנדר לתקשר מבפנים. השפה עצמה נלמדה על ידי תושבי האזורים שנכבשו על ידי אלכסנדר, וכך נהפכה היוונית לשפה עולמית. השפה המשיכה לשגשג גם אחרי אלכסנדר, במהלך התקופה ההלניסטית (323 עד 31 לפנה"ס). במהלך תקופה זו, הופיעה ה-"Septuagint" - תרגום השבעים של התנ"ך העברי ליוונית.

במהלך מאות שנים יוונית הייתה "לינגואה פרנקה" של האימפריה הרומית המזרחית. היה זה בתקופה הרומית שהברית החדשה היוונית הופיעה; ולכן, יוונית קוינה קרויה גם "יוונית של הברית החדשה", על-שם היצירה הספרותית הכי מפורסמת שלה.

[עריכה] יוונית מדיבלית ומודרנית

ערך מורחב – יוונית מדיבלית

ערך מורחב – יוונית מודרנית

יוונית הייתה השפה הרשמית של האימפריה הביזנטית עד שבירתה קונסטנטינופול נפלה לידי העות'מאנים ב-1453. שקיעת ההשכלה בין דוברי היוונית במהלך השלטון העות'מאני, הגבילה את התפתחות השפה למשכילים היוונים הפזורים, כמו האריסטוקרטים של האיים האיוניים ושל הפנריוטים בקונסטנטינופול.

אחרי ביסוסה של יוון כמדינה עצמאית ב-1829, הקאתארבוסה (Καθαρεύουσα, מיוונית: "שפה מטוהרת"), אושרה כשפה הרשמית של המדינה, והייתה לצורה המקובלת היחידה של היוונית ביוון. קאתארבוסה הייתה מין צורה של השפה שבה השתמשו נוצרים אורתודוקסים מאז התקופה הביזנטית; מין ניסיון לטיהור השפה. הניסיון היה ממניעים פוליטיים, כשהמשטר ניסה להתעשר מהירושה התרבותית של יוון העתיקה, ומהסימפטיה שהרבה משכילים מערבים של התקופה רכשו למלחמה היוונית לעצמאות (כגון הלורד ביירון). הניסיון הוביל למלחמה לשונית, וליצירת חילוקי דעות לשוניים: ה"ד'ימוטיקיסטס" (Dhimotikistés, יוונית: Δημοτικιστές), שתמכו בניב בנפוץ (יוונית דֶמוֹטִית); וה"לויי" ("Lóyii", יוונית: Λόγιοι), שנקראו גם "קאתארבוסיאני" (Καθαρευουσιάνοι), שתמכו בניב המטוהר. עד לנקודה זו, השימוש בדמוטית ביחסי חוץ עורר קימוטי מצח. לכן, השימוש בדמוטית בניירת המדינית ובנאומים מדיניים נאסר.

נפילת הכת הצבאית ב-1974 וסוף התקופה של המטאפוליטפסי (1974-1976) הובילו לקבלתו של הניב הדמוטי בתור השפה החוקית (דה יורה) והמצוייה בשטח (דה פקטו).