יוונית אטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של היוונית אלפבית יווני -- לינאר B |
| פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס) |
| יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס) |
| יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-סיפריוט, אטית-איונית, דורית; יוונית הומרית. דיאלקט אפשרי: מקדונית. |
| יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס) |
| יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453) |
| יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה |
יוונית אטית היא אחת מהניבים הקדומים של יוונית עתיקה, שדוברה באזור אטיקה, כולל בעיר אתונה. מכל הניבים העתיקים, הניב האטי הוא הכי קרוב לצורות ה"יורשות" של יוונית עתיקה, והיא הצורה הנלמדת הסטנדרטית בכל הקורסים ללמידת יוונית עתיקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות הניב ותחומיו
יוונית היא ענף עצמאי בשפות האינדו-אירופיות, משפחת שפות שבין השאר כוללת את האנגלית. בזמנים היסטוריים היוונית התקיימה במספר צורות (ראו דיאלקטים יווניים), שאחד מהן היה יוונית אטית.
העדות הכתובה העתיקה ביותר ביוונית, מקורה בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס, והיא קיימת במערכת כתיבה ארכאית, לינאר B, שמקורה ביוונים מיקנים ובשפתם. ההבדל בין יוונית מערבית ומזרחית הופיע בתקופה המיקנית ואף לפני. יוונית מיקנית מייצגת צורה קדומה של יוונית מזרחית, שהיא הסתעפות מרכזית שבה נמצאת גם יוונית אטית. בגלל הפער הקיים בעדות כתובה בין היעלמות לינאר B (בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס) לבין הכתבים הקדומים של האלפבית היווני (בסביבות המאה ה-7 וה-8 לפנה"ס), התפתחות הניבים נשארת מעורפלת. ספרות יוונית מאוחרת יותר דיברה על שלושת הניבים המרכזיים: איולי, דורי ואיוני. הניב האטי היה חלק מהניב האיוני. "אטית עתיקה" היא מונח שבו משתמשים כדי לתאר הניב שבו השתמש תוקידידס (המאה ה-4 לפנה"ס) והמחזאים של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס; "אטית חדשה" היא מונח שמתאר את שפתם של כותבים מאוחרים.
יוונית אטית נמשכה עד המאה ה-4 לפנה"ס, אז הוחלפה בצאצא דומה אך יותר אוניברסאלי - יוונית נפוצה (koiné - קוינה). השליטה התרבותית של האימפריה האתונאית, ואחר-כך אימוץ השפה האטית על ידי מלך מקדוניה, פיליפוס השני (אביו של אלכסנדר הגדול), היו המפתח לניצחון הניב האטי על שאר הניבים, ולהתפשטות הצאצא האטי (הקוינה) ברחבי האימפריה של אלכסנדר מוקדון. עליית הקוינה מסומנת באופן מוסכם בכניסתו לתפקיד של תלמי השני, ששלט מהעיר אלכסנדריה במצרים והתחיל את התקופה האלכסנדריאנית, שבה העיר אלכסנדריה ומשכיליה שגשגו.
בתקופתה, היוונית האטית דוברה באטיקה, אאובויה, האיים הקיקלאדיים ובקווי החוף האגאים הצפוניים של תראקיה. הניב הקרוב לאטית, הניב האיוני, דובר בחופים המערביים והצפון-מערביים של אסיה הקטנה (כיום טורקיה). לבסוף, אטית ספרותית נלמדה לעומק במקומות רחוקים מאוד מגבולות הניב האטי, בתחילה בציביליזציות הקלאסיות של הים התיכון (האימפריה הרומית ויוון ההלניסטית), ולאחר מכן ברחבי העולם המוסלמי, באירופה, ובכל מקום שהאירופאים הגיעו אליו.
[עריכה] ספרות ביוונית אטית
השרידים העתיקים ביותר של ספרות יוונית, המיוחסים להומרוס ומקורם במאות ה-7 וה-8 לפנה"ס, לא נכתבו ביוונית אטית, אלא ב"איונית עתיקה". תושבי אתונה ושפתם נשארו מעורפלים עד ששינויים ממשליים הובילה לעליית הדמוקרטיה, תחילת התקופה הקלאסית ועליית ההשפעה האתונאית.
עבודות ספרותיות נרחבות ראשונות בניב האטי הן המחזות של המחזאים אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס ומנאנדרוס במאה ה-5 לפנה"ס. עבודותיו של הפילוסוף האתונאי אפלטון, גם הן מקורן במאה זו, שנחשבת למאה בלתי-רגילה מבחינה ספרותית. המבצעים הצבאיים של צבא אתונה הובילו לעבודותיהם של תוקידידס ושל קסנופון. היוונית האטית של הפילוסוף אריסטו, מקורה בתקופה שבה החלה האטית להתפתח לשפת הקוינה. אגאתרכידס בן המאה ה-2 לפנה"ס כתב ביוונית אטית.
סטודנטים שלומדים כיום יוונית עתיקה, מתחילים בדרך-כלל ביוונית אטית, ורק אחר כך ממשיכים ללמידת הקוינה וכתבים נוצריים, או ללמידת יוונית הומרית.
[עריכה] אלפבית אטי
האלפבית האטי הקלאסי מורכב מ-24 האותיות המוכרות:Α Β Γ Δ Ε Ζ Η Θ Ι Κ Λ Μ Ν Ξ Ο Π Ρ Σ Τ Υ Φ Χ Ψ Ω. יש בו שבע תנועות: A E H I O Y, ובנוסף H המשמשת כ-e ארוכה, ו-Ω המשמשת כ-o ארוכה.
הצורה הכתובה של היוונית לא הייתה האלפבית היווני, אלא כתב ההברות לינאר ב', שבו אות אחת ייצגה עיצור ותנועה יחדיו.
השימוש הראשון של הכתב שנהיה האלפבית היווני אינו ידוע. כאשר אושר לשימוש כללי במאה ה-8 לפנה"ס, הוא כבר היה מחולק לכתב מערבי וכתב מזרחי. מה שהיום נקרא אלפבית יווני מקורו באלפבית פניקי שהושאל על ידי היוונים כדי לאיית מילים יווניות. באלפבית זה היו מס' אותיות עיצוריות שמקורן בשפות שמיות - כמו אלף (ביוונית אלפא A), חית (ביוונית אפסילון E) ועין (יוונית אומיקרון O) - ייצגו דווקא תנועות יווניות, ולא עיצורים כמו בשפת המקור. יצירת אותיות תנועתיות אמיתיות הייתה התרומה הלשונית המהפכנית ביותר להתפתחות האלפבית.
כאשר תועלת האלפבית נעשתה ניכרת, אלפביתים מקומיים נוצרו. האלפבית האטי הקדום עדיין לא הבחין בין תנועות ארוכות וקצרות (ε ו-η; ובנוסף ο ו-ω). האותיות Ψ ו-Ξ היו חסרות באלפבית זה, ובמקומם השתמשו בצירופים ΦΣ ו-ΧΣ. אותיות קטנות (α β γ וכו') וציון תחתי יוטא היו בעתיד הרחוק מאוד. האות דיגאמא (שכיום לא בשימוש) ייצגה את האות W.
בינתיים, באיוניה לרוחב הים האגאי, צורה איונית לאלפבית האטי החלה להיווצר. היא הבחינה בין o ארוכה וקצרה (Ω ו-Ο), והאות H (אטא) הפסיקה לייצג נשימה קשה (כלומר: העיצור ה' או H באנגלית). במקום ה-H ייצגה סימן ל-e ארוכה, והשאירה את האות E לסימון e קצרה. האות דיגאמא הוצאה מהאלפבית, והאותיות פסי (Ψ) וקסי (Ξ) נכנסו לשימוש, ובכך הביאו את האלפבית האטי לצורתו בעלת 24 האותיות. בשנת 403 לפנה"ס, העיר אתונה הבחינה בצורך לתקנן את האלפבית, ובאותה שנה אימצה רשמית את האלפבית האיוני.
כאשר האזרחים הרגילים של יוון העתיקה קראו כתובות, רישומים וספרות, מה שהם ראו האלפבית איוני בעל אותיות גדולות בלבד (Α Β Γ וכו'). כאשר אותיות קטנות, ציון תחתי באות יוטא, סימני הטעמה, סימני נשימה וסימני פיסוק הופיעו ביוונית כתובה, כתבים ביוונית אטית לא יוצרו על ידי דובריה למשך מספר מאות. ספרות אטית עתיקה שמוצאת לאור בימינו, עושה שימוש במספר מאפיינים חדשים אלו. קוראים מודרניים יכולים לחשוב בטעות שמה שהם רואים על הדפים היא שיטת הכתיבה המדויקת של תושבי יוון העתיקה, אך למעשה הם רואים יוונית עתיקה המתועתקת על ידי מעתיקים ביזנטים מימי הביניים.
