ג'רבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'רבה (ערבית: جربة) הוא אי בים התיכון ליד חופי צפון אפריקה, המשתייך לתוניסיה. הוא ממוקם במפרץ גאבס, בדרומה של המדינה, מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום, ושטחו 510 קמ"ר. באי כ-130,000 תושבים (אומדן 2006).

מזג האוויר באי נוח. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25 מעלות צלזיוס, ובחורף 15 מעלות. האי שטוח ומעובד עיבוד חקלאי ברובו. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, גפנים, תאנים, רימונים, זיתים, ותמרים. האי מהווה אתר נופש פופולרי לתיירות מכל העולם, ובו נמצא מרכז האיסלאם האבאדי בתוניסיה, הידוע בהחמרותיו הדתיות. פרט למוסלמים, ישנה (בצפון האי) קהילה יהודית עתיקת-יומין (ראו להלן).

העיר הגדולה באי היא חֹמֶת שׂוּ‏ק (בערבית: "מחוז השוק") אשר במפקד האוכלוסין ב-2004 מנתה 44,555 תושבים (ועם הפרברים שבשטח השיפוט שלה כ-65,000). היא נמצאת בחוף הצפון-מערבי של האי, שם גם נמצא שדה התעופה של האי. העיר השנייה בגודלה היא מידון (כ-30,481 תושבים ב-2004) בצפון-מזרח האי, והשלישית היא אג'ים (13,950 תושבים ב-2004), הנמל הראשי של האי, בנקודה הקרובה ביותר ליבשה בדרום-מערב האי. שאר היישובים החשובים הם: קֶלְלַאלַה, אל-מאי, מַלְלִיטַה, סדְוּיכּש, סדגיאן, מחבּובּין, אל-קנְטְרה, וטרִיפה (על היישובים היהודיים - ראו להלן). באי עוד עשרות כפרים, יותר מ-300 מסגדים, עשרות בתי כנסת (ראו להלן), רשת ענפה של בתי מלון ו"פונדקים", וגם ארבעה בתי-ספר תיכון: תיכון ג'רבה, התיכון הטכני, תיכון השבעה בנובמבר, ותיכון ריאד.

רוב תושבי ג'רבה (כולל היהודים) דוברים ערבית מוגרבּית, בניב התוניסאי - עם מאפיינים לשוניים ייחודיים לג'רבה, בעוד שהצרפתית הולכת וחודרת לאי - כשפה זרה ראשונה, ומשתלטת בעיקר על המינוח הלשוני הטכנולוגי. כמו כן, האי הנו אחד המקומות האחרונים בתוניסיה (יחד עם כמה כפרים ספורים מבודדים בדרום המדינה) בהם נותר עדיין מספר משמעותי של דוברי ברברית. הניב הברברי של ג'רבה - מכונה בתוניסיה: "ג'רבי" (או: "קֶלְלִילִי"), ובפי דובריו: "שֶלְחַה" (כפי שמכונה הניב הברברי של שאר דרום-תוניסיה בפי דובריו), ויותר משהוא דומה לניב הברברי של שאר דרום-תוניסיה - הוא בעיקר דומה לניב הברברי: "נאפוסי" המדובר בעיר זוארה אשר בלוב, כשכל הניבים הללו יחדיו מהוים את התת-ענף המזרחי של הענף ה"זנאתי" של הברברית (ענף שאליו משתייכים גם: ה"שַאוִּיַה" של מזרח אלג'יריה, וה"תאריפית" של צפון מרוקו). כיום (2006) דוברי הברברית הג'רבית נותרו מרוכזים בעיקר בדרום האי, במיוחד בכפר קֶלְלַאלַה, הנודע בתעשיית הקדרוּת שלו, והמחזיק את המוזיאון של ג'רבה ואת בית הספר היחיד בכל תוניסיה אשר שפת ההוראה שלו היא ברברית.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 יהודים 3 הערות שוליים 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים 6 לקריאה נוספת

[עריכה] היסטוריה

אריסטותנס וסקילאכס (מהמאה הרביעית לפה"ס) מזהים את ג'רבה עם ארץ הלוטופגים (lotophagoi), ארץ אוכלי הלוטוס אליה הגיע אודיסאוס במסעותיו כמסופר אצל הומרוס^[1]. בכתבי הומרוס עצמו (מן המאה התשיעית לפה"ס) יש רק רמז לכך^[2].

במאה ה-8 לפסה"נ הוקמה במקום על ידי הפיניקים תחנת מסחר שהפכה מאוחר יותר לתחנת מסחר רומית שעסקה בעיקר בייצוא בדים צבועים שני. בשנת 655 לספירה נכבשה ג'רבה על ידי הערבים והפכה להיות חלק מתוניסיה. במאה ה- 16 שימש האי בסיס ימי זמני לרב החובל העות'מאני ח'יאר א-דין שכונה "ברברוסה" ("אדום הזקן").

חלק מהנופים המרהיבים שבסרטיו של ג'ורג' לוקס צולמו באי ג'רבה.

בשנת 2002 פוצצה מכונית תופת בסמוך לבית הכנסת אלגריבה באי (ראו להלן), על ידי מחבלים שהיו קשורים לארגון אל קעידה. 16 מטיילים גרמניים נהרגו.

[עריכה] יהודים

על פי מסורת יהודי הקהילה, קבוצת כהנים מבית המקדש בירושלים, יסדו יישוב יהודי בג'רבה מיד לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), והקימו שם בית כנסת. על פי מסורת זו, הביאו עמם הפליטים מירושלים, דלת ואבן ממזבח המקדש החרב. עד היום מציגים בפני המבקרים בבית הכנסת אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית הכנסת, שעל פי המסורת האמורה, היא אותה אבן שהובאה מירושלים. היישוב שיסדו הכוהנים נקרא בתחילה "דיגת"^[3]: מילה בעלת מובן בברברית (שפתו המקורית של כל אזור צפון אפריקה לפני הכיבוש הערבי), וגם מיוחסת לה פרשנות מסורתית לפיה זהו שיבוש של המילה העברית "דלת" - רמז לשורשיה העתיקים של הקהילה (ראו לעיל). כמה מאות שנים אחרי הקמת היישוב היהודי המקורי, הוקם כמה קילומטרים מצפונית לו ישוב גדול יותר של יהודים לא-כהנים דוברי ערבית, אשר קיבל בהתאם את הכינוי: חארה כבירה (הרובע הגדול), ומאז - היישוב היהודי הקטן והמקורי יותר זכה גם לכינוי הנוסף: חארה צגירה^[4](הרובע הקטן). ההבדל ההיסטורי הזה בשורשי שתי הקהילות נתן את אותותיו בהבדלים תרבותיים ניכרים בין שתיהן.

מלבד המסורת שעברה בעל-פה במשך הדורות, ישנן מימצאים שיש בהם כדי להעיד על שורשיה הקדומים של הקהילה היהודית בג'רבה. למשל, בגניזה הקהירית נמצא מכתב (השמור עד היום והכתוב בכתב רש"י בשפה ערבית יהודית) מאת יהודי מג'רבה החותם שם על תאריך עברי מדויק מראשית המאה השתים-עשרה. באחד מבתי הקברות היהודיים שם (הקרוי "בית הקברות הנשכח") ישנה מצבה שעליה חרוט תאריך עברי מדויק מסוף המאה השלישית. באחד מן הספרים שהודפסו באי מופיעה עדות המתעדת מגילת יוחסין מג'רבה בת כאלפיים שנים, אשר השמות הכלולים בה לאורך אלף השנים האחרונות (עד ימינו) - מתועדים עד היום, ואשר מגיעה בסופה עד רבי ישמעאל כהן גדול (המיוחס לעזרא הסופר מתקופת התנ"ך). בנוסח המחזור של יהודי ג'רבה ישנם מאפיינים ייחודיים, המעידים אף הם על קדמותה של הקהילה.

יהודי ג'רבה נחשבים שמרנים ואדוקים מאוד בדתם, בדומה לאדיקותם של שכניהם המוסלמים בני כת האבאדיה. למשל: לאורך כל אלפי השנים, נמנעו לויים מלהתיישב בג'רבה - וזאת בשל מסורת עתיקה שזמנה מיוחס לתקופת עזרא הסופר. כאשר נציג תנועת אליאנס (תנועת החינוך החילוני הצרפתי) ביקר אצל יהודי ג'רבה בראשית המאה העשרים, הם התנגדו נחרצות לניסיונו להקים שם בית ספר יהודי שיכלול גם לימודי חול (במיוחד לימודי צרפתית). אדיקותם הדתית של יהודי ג'רבה הביאה (בין השאר) לידי כך שבמאות השנים האחרונות הפך האי לאחד מן המוקדים היהודיים הרוחניים הידועים בכל צפון אפריקה; כך למשל, בית הכנסת העתיק שם - נעשה למרכז עלייה לרגל עבור כל יהודי היבשת, והאי גם נעשה לאחד ממרכזי הדפוס העברי, מן החשובים ביותר של אפריקה: בו נדפסו במרוצת מאתיים השנים האחרונות רבבות ספרי קודש - גם לשירותם של שאר יהודי צפון-אפריקה. תושבי ג'רבה גם נודעו ברבניהם שהפיצו אור לכל העולם ובקוד ההתנהגות המיוחד להם. בין הרבנים הידועים מן הדור הקודם היו: הרב משה כלפון הכהן, הרב דוד (דידו) הכהן, הרב חי חויתה הכהן, הרב סאסי הכהן, הרב משה עידן, הרב מצליח מאזוז, והרב שלמה מאזוז (אביו של מני מזוז). קוד ההתנהגות של יהודי ג'רבה כלל את המאפיינים היסודיים הבאים: ענווה עד גבול הבושה, איפוק בהבעת רגשות עוינים, אמונה עמוקה מאוד בעין הרע, ונאיביות מכוּונת (מודעת ומפוקחת) - כדרך חיים.

כיום (2006) יש בג'רבה כעשרים בתי כנסת, ושתי ישיבות: ישיבת "אור תורה", וישיבת "רבי אברהם" - המיועדת למצטיינים. כמו כן פועל באי בית ספר יהודי-פרטי: "תורה וחינוך" - הפועל בימי החול למשך שעה יומית אחת (בזמן מנוחת הצהרים שבשתי הישיבות) והמעניק (על ידי מורים דתיים) בעיקר: לימודי עברית והיסטוריה יהודית. אמנם, רוב התלמידים היהודים לומדים כיום (על פי בחירתם) בבית ספר ממשלתי, אך בזמן שבו התלמידים הלא-יהודים פונים למנוחת-הביניים היומית (אשר נמשכת כשעתיים-וָחצי עד הצהריים) והשבועית (לאורך יום ראשון כולו), רוב התלמידים היהודים שוהים בישיבת "אור תורה" (בעוד שהישיבה השנייה אינה מכניסה תלמידים הרשומים בבית הספר הממשלתי). אחרי גמר הלימודים בבית הספר הממשלתי - שוב פונים התלמידים היהודים לישיבה, ושוהים שם למִן אחרי הצהרים ועד זמן תפילת ערבית. בשבת מעניק בית הספר הממשלתי פְטוֹר-נוכחות לתלמידיו היהודים, בעוד שאז מתקיימים בישיבה לימודי קודש - כשעה בצהרים. הלימודים בשתי הישיבות כוללים - פרט ללימודי-הקודש הקלאסיים של חומש תלמוד והלכה - גם לימוד ייחודי של תרגום יהודי עתיק של החומש לערבית-יהודית, בנוסח ייחודי ליהודי ג'רבה, אשר קרוב לנוסחים (ששרדו רק בכתובים) של שאר יהודי צפון אפריקה, ואשר תועד בדור האחרון (בכתב יד).

עד קום מדינת ישראל מנתה הקהילה היהודית של ג'רבה - כ־4,500 איש, אך בעשורים האחרונים הידלדלה קהילה זו, כשרבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. התושבים היהודים שנותרו סבלו לעתים מהתנהגות עוינת מצד המוסלמים. בשנת 2003, כשנה לאחר פיצוץ חבלני בבית הכנסת אלגריבה מנתה הקהילה כ-900 יהודים בלבד (80 מהם בחארה צגירה). כל אחד משני הרובעים היהודיים מונה כיום רוב מוסלמי (של כמה אלפים), ובעקבות השינוי הדמוגרפי - השתנו רשמית גם השמות של שני הרבעים היהודיים - בפי השלטון התוניסאי (אם כי עדין לא בפי תושבי הרבעים עצמם). הרובע הגדול נקרא כעת רשמית: שְוּאַנִי, והקטן: רִיַאד.

היהודים שנותרו בג'רבה - אמידים ביחס לשכניהם המוסלמים. רובם עוסקים בצורפות.

רבים מיהודי ג'רבה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, נתיבות, ובמושבי הדרום כגון: תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה. סדרת הטלוויזיה "מעורב ירושלמי" עסקה במשפחה ישראלית ממוצא ג'רבאי.

[עריכה] הערות שוליים

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

1. ^ באיליאדה, שיר תשיעי, 84-104.
2. ^ באודיסיאה, שיר ראשון, 113, כתוב כי המרחק מעוגילה שבמבוא מזרח אפריקה ועד ארץ הלוטופגים הוא מהלך 50 יום. וראה גם בספר אי פליא (1957) מאת פרופסור נחום סלושץ, עמ' 109.
3. ^ מלעיל עם ג רפויה, שנשמעת כמו ר אחורית.
4. ^ ה-צ דומה בהגייתה ל-ס נחצית, וה-ג רפה ונשמעת כמו ר אחורית.

[עריכה] ראו גם

• בית הכנסת אלגריבה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'רבה

[עריכה] לקריאה נוספת

• נחום סלושץ, האי פליא, דביר, תל אביב (1957).
• נחום סלושץ, הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים (1924).