גוסטב הולסט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוסטבוס תיאודור פון הולסט (באנגלית: Gustav Theodore Holst; 21 בספטמבר 1874 - 25 במאי 1934) היה מלחין אנגלי. בייחוד התפרסם בסוויטה התזמורתית "כוכבי הלכת". המוזיקה שלו הושפעה מן התורות ההודיות ומנעימות עם אנגליות, וידועה בשימוש חורג מן המוסכמות במשקל ובנעימות צובטות לב.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] ילדות ונעורים
גוסטב הולסט נולד בשם גוסטב תיאודור פון הולסט בצ'לטנהם, אנגליה, למשפחה ממוצא שבדי (שהגיעה לאנגליה דרך רוסיה וגרמניה). הוא גדל בעולם של ויילד, ולס, דויל, גוגן, מונה, וגנר, צ'ייקובסקי ופוצ'יני.
הוא ואחותו למדו שניהם נגינה בפסנתר מגיל צעיר אבל הולסט, שנפגע במחלת עצבים שהשפיעה על תנועת ידו הימנית, ויתר בגיל ההתבגרות על הפסנתר לטובת טרומבון, שלא הכאיב לו כל כך בנגינה.
הוא היה תלמיד הקולג' המלכותי למוזיקה שנפתח זמן קצר קודם לכן בלונדון, במלגה, ושם הכיר חבר ללימודים, שהיה לידידו לכל אורך חייו, רלף ווהן ויליאמס. המוזיקה שלו הייתה שונה מאוד מזו של הולסט, אך הוא חלק לה שבחים ללא סייג.
הולסט הושפע בשנים אלה מסוציאליזם והלך להרצאות ונאומים של ג'ורג' ברנרד שו, שהיה שותף להתלהבותו מצמחונות ושל ויליאם מוריס, שניהם מתומכיה הגלויים ביותר של התנועה הסוציאליסטית באנגליה.
במהלך השנים האלה התחיל הולסט להתעניין גם במיסטיקה ובתורות הרוחניות של הודו, עניין שישפיע בעתיד על יצירותיו המוזיקליות, ביניהן סיטה, אופרה המבוססת על אפוס הינדי, ועל המנונים שלו מתוך ה"ריג ודה", שלצורך כתיבתם לימד את עצמו סנסקריט, כדי שלא יצטרך להסתמך על התרגומים התת-תקניים שעמדו לרשותו בימים ההם.
[עריכה] הקריירה המוזיקלית
כדי להשתכר למחייתו כל עוד לא הייתה לו הכנסה מספקת מיצירותיו, ניגן בטרומבון בתזמורת פופולרית בשם "הלהקה הוינאית הלבנה", בניצוחו של סטניסלב וורם. המוזיקה הייתה זולה וחוזרת על עצמה ולא לטעמו של הולסט. הוא התייחס לסוג זה של עבודה כ"תילוע" וראה בה מעשה "נפשע". למרבה המזל, הכורח "לתלע" בא לסיומו כאשר יצירותיו זכו ליתר הצלחה, והכנסתו נעשתה קבועה הודות למשרות ההוראה שקיבל.
הוא מצא עבודה כמנהל המוזיקה בבית ספר לבנות סנט פול בהאמרסמית', לונדון, שם חיבר בשנת 1913 יצירה מוצלחת, שעודנה פופולרית, לתזמורת בית הספר, סוויטת סנט פול. יצירותיו של הולסט לתזמורות כלי הנשיפה, אם כי מועטות יחסית, הבטיחו לו מקום כאבן הפינה של תחום זה, כפי שאפשר לראות גם כיום באין-ספור התוכניות, הכוללות את שתי הסוויטות שלו לתזמורת צבאית. יצירתו היחידה לתזמורת כלי נשיפה ממתכת,A Moorside Suite עודנה מהווה חלק חשוב ברפרטואר ההרכב הזה.
במשך השנים המוקדמות הללו הושפע במידה רבה מן השירה של וולט ויטמן, כמו רבים מבני דורו, ושירה זו נתנה גם היא השראה לרבות מיצירותיו. בתקופה זו החלה החברה המוזיקלית בכלל, וידידו ווהן ויליאמס בפרט, לגלות עניין בשירי עם אנגליים עתיקים, זמרי מדריגל ומלחינים מתקופת טיודור. הולסט היה שותף להתפעלות ידידו מן הפשטות והחסכנות של מלודיות אלה, והשימוש שעשה בהן ביצירותיו הוא מתווי ההיכר המובהקים ביותר במוזיקה שלו.
הולסט היה טייל נלהב. הוא הרבה לטייל ברגל באיטליה ובצרפת ועד מותו הספיק לכסות כמעט כל שביל באנגליה. הוא תייר גם מחוץ לגבולות אירופה, כאשר נסע לאלג'יר שבשלטון צרפת בשנת 1906 לפי הוראות רופאיו, כטיפול במחלת הקצרת ובדיכאון, שתקף אותו לאחר שהיצירה שהגיש לתחרות לא זיכתה אותו ב"פרס ריקורדי" הנחשק. מסעותיו בארץ הערבית והברברית, כולל מסע אופניים מקיף בסהרה האלג'יראית, נתנו לו השראה לסוויטה "Beni Mora", שכתב עם שובו.
אחרי קבלת הפנים הפושרת שזכתה לה יצירתו המקהלתית "שליח הענן" בשנת 1912, יצא שוב הולסט למסע תיור בספרד עם ידידיו, מלחינים גם הם, בלפור גרדינר והאחים קליפורד וארנולד באקס. את הוצאות הטיול מימן בתרומה אלמונית. עם כל ביישנותו, היה הולסט מוקסם מאנשים ומחברה, והאמין תמיד, שהדרך הטובה ביותר ללמוד על עיר גדולה היא ללכת לאיבוד ברחובותיה. בג'רונה שבקטלוניה נעלם תכופות וחבריו מצאו אותו, כעבור שעות, שקוע בדיונים מופשטים עם מוזיקאים מקומיים. בספרד התוודע הולסט, באמצעות קליפורד באקס, לאסטרולוגיה, תחביב שיהווה השראה בעתיד ל"סוויטת כוכבי הלכת". הוא עקב אחר הורוסקופים עד מותו וכינה את עניינו בכוכבים "החטא הקטן שלי".
זמן קצר לאחר שובו, פתח בית הספר סנט פול אגף מוזיקה חדש, והולסט חיבר את סוויטת סנט פול לכבוד האירוע. סמוך לזמן זה, בשנת 1913, חל ביצוע הבכורה של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי בפריז, שם חולל מהומות, ובלונדון, שם התקבל בביקורת חריפה. היצירה הוגדרה "פראית, מחרידה, נטולת כל קשר למוזיקה במובן שרובנו מייחסים למילה זו." כעבור שנה, שמע הולסט לראשונה את "חמישה קטעים לתזמורת" של שנברג, יצירה "אולטרה-מודרנית" בת חמישה פרקים, העושה שימוש ב"כרומטיות קיצונית" (שימוש בכל 12 הטונים). הולסט הושפע ללא ספק מביצוע זה, ואף כי שם קודם ללעג את מוזרויות המוזיקה המודרנית (היה לו חוש הומור שנון), המוזיקה החדשה של סטרווינסקי ושנברג השפיעה על חיבור "סוויטת כוכבי הלכת", אם לא דרבנה אותו מלכתחילה.
[עריכה] כוכבי הלכת
הולסט ואשתו איזובל קנו קוטג' באסקס ושם, מוקף בבניינים מימי הביניים ובהזדמנויות בשפע לשיטוטים, החל לעבוד על היצירה, שתהיה בעתיד ליצירתו הנודעת ביותר, הסוויטה התזמורתית "כוכבי הלכת". היא נועדה להיות סדרה של "תמונות הלך נפש", לאו דווקא משהו הקשור ישירות לאסטרולוגיה או אסטרונומיה, אם כי ידוע, שהולסט נעזר בספר בשם "מהו הורוסקופ" מאת אלאן לאו כמדריך.
- מאדים (מרס) - עצמאי, שאפתני, עקשן.
- נוגה (ונוס) - מעורר חיבה ורגשות
- כוכב חמה (מרקורי) - "שליח האלים המכונף", רב תושייה, סתגלן
- צדק (יופיטר) - מביא שפע, התמדה, חריצות
הולסט הושפע גם מאסטרולוג בן המאה ה-19 בשם רפאל, שספרו, העוסק בתפקיד כוכבי הלכת בענייני העולם הביא את הולסט לפתח את החזון הכביר של כוכבי הלכת, שהקנה לסוויטה הצלחה לאורך ימים.
היצירה הסתיימה בשני שלבים; מרס, ונוס ויופיטר נכתבו ברצף אחד וסאטורן, אורנוס, נפטון ומרקורי נכתבו לאחר הפסקה, שנטל לו הולסט כדי לעבוד על יצירות אחרות. "כוכבי הלכת" הסתיימה בשנת 1916. מבקר אנגלי, שהבחין בהשפעת סטרווינסקי, כינה את היצירה "פולחן האביב האנגלי".
הראשון בשבעת הקטעים הוא מרס, "קטע המוזיקה הפראי ביותר שבנמצא", המעורר מחשבות על סצינת קרב כבירת ממדים במשקל 5/4 המופיע במפתח ובדיסוננסים הבוטים שלו. הולסט הנחה לנגנו קצת יותר מהר מן המקובל לשיר לכת רגיל, ועל ידי כך לשוות לו אופי מכני ואל-אנושי. מפתיע לגלות, ש"מרס" נגמר למעשה ממש לפני אימי מלחמת העולם הראשונה. "מרס" יכול להיחשב ללא קושי למוזיקה המפורסמת ביותר של הולסט, ומצוטט בכל מקום, מ"קוסמוס" של "קרל סאגאן" ועד למשחקי וידאו.
"ונוס" הרוגע ו"יופיטר" השאנן, גם הם קטעים מוכרים מאד, המציגים השפעות מווהן ויליאמס, סטרווינסקי, אלגר ושנברג.
"אורנוס" הוא מנחה מלאת תחבולות ואחוזת טירוף ל"שוליית הקוסם" של דיקא.
המקורי ביותר הוא סאטורן, שבו "שעון מאיים מתקתק ללא רחם כקו היסודי, ונותן ביטוי הן להדרת הכבוד והן לשבריריות שבגיל הזקנה." סאטורן היה האהוב ביותר על הולסט משבעת הפרקים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניסה הולסט להתגייס אך נדחה בגין ראייתו הפגומה, ריאותיו הפגועות ועיכולו הגרוע. באנגליה של תקופת המלחמה, שוכנע הולסט לוותר על ה"פון" שבשמו, שעורר חשד. המוזיקה החדשה שלו, לעומת זאת, התקבלה ברצון, כמוזיקה אנגלית ו"פטריוטית". הייתה לה דרישה באולמות קונצרטים, גם בשל האיסור על השמעת כל דבר מוזיקה "טבטוני". לקראת סוף המלחמה הוצעה לו משרה במסגרת תוכנית העבודה של ימקא כמנהל מוזיקלי, והוא שם פעמיו לסלוניקי (יוון של היום) ולקונסטנטינופול (איסטנבול) בשנת 1918. בזמן שלימד מוזיקה לחיילים, ששמחו להימלט משעמום חיי הצבא, בוצעה סוויטת כוכבי הלכת לפני קהל מאזינים בבית. זמן קצר לאחר שובו עם סיום המלחמה, חיבר הולסט "אודה למוות", מבוססת על שיר של וולט ויטמן.
בין השנים 1920 ו-1923, גדלה הפופולריות של הולסט הודות להצלחת "כוכבי הלכת" ו"המזמור של ישו" (המבוסס על "הבשורות הגנוזות", נכתב בשנת 1917). והופעתה של אופרה חדשה, "הטיפש המושלם" (סאטירה על יצירה משל וגנר). הולסט נעשה למעין "אנומליה, מלחין אנגלי מפורסם" והיה עסוק בהתחייבויות ניצוח, הרצאות והוראה. הוא שנא פרסום - לא פעם סירב לענות על שאלות העיתונות, וכאשר התבקש לתת את חתימתו הושיט כרטיסים מוכנים, שעליהם נכתב "אינני נותן את חתימתי". אולי לא אהב תשומת לב, אבל ודאי העריך את ההכנסות, שאיפשרו לחיות ברווחה לראשונה בחייו.
הולסט מת ב-25 במאי 1934 מסיבוכים לאחר ניתוח קיבה. הוא נקבר בקתדרלת צ'יצ'סטר במערב סאסקס.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גוסטב הולסט |
