בריכות שלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ברכות שלמה הן שלוש בריכות ריקות, שנועדו בימים עברו לאגירת מים, השוכנות כמהלך 4 ק"מ דרומית לבית לחם, בואכה גוש עציון. כל אחת ואחת מהבריכות הינה בעלת כושר קיבול של עד רבבות קוב מים. הבריכה התחתונה, השלישית במספר, נחשבת על ידי רבים לנאה ולמפוארת מכולן. הברכות קרויות על שמו של שלמה המלך, כמו שנאמר (ספר קהלת): "עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. (פרק ב', ה' - ו').

קיבולת הבריכות כולן יחדו בהיותן מלאות מגעת ל-288,000 מטרים מעוקבים. בימים עברו, כמות זו נאגרה מדי שנה לקראת הזרמתה לירושלים בחודשי הקיץ. ^[1]

תוכן עניינים 1 המצודה 2 תולדות הבריכות 3 מבנה הבריכות 4 עין ואדי ביאר 5 השימוש בבריכות במאה ה-20 6 הערות שוליים 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת

[עריכה] המצודה

סמוך לבריכות קיימים שרידים של מצודה חרבה, המכונה בפי תושבי האזור "קַ‏לַ‏עַ‏תּ‏ אִלְבּ‏וַּ‏‏‏ראךְּ‏" (מבצר הברכות), כפי הנראה על שם שלושת הברכות הסמוכות לו. לפי הכתובת הערבית, החרותה מעל הכניסה, נבנתה המצודה בשנת 1617 בידי הסולטן סולימאן הראשון.

המצודה נועדה להגן על חושבי בית לחם והכפרים השוכנים בסביבותיה מפני פשיטות שבטי הבדואים. עד אמצע המאה ה-19 שוכנו בה חיילי האימפריה העות'מאנית. בעקבות סלילת הדרך לחברון, ננטשה המצודה ונחרבה ^[2].

[עריכה] תולדות הבריכות

הבריכות נבנו בימי בית שני. יוסף בן מתתיהו מזכיר את המעיין ואת התעלה המובילה את המים לירושלים, וכך הוא כותב: "ופילטוס התקין צינור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות ומשך את ראשית הזרם ממרחק מאתים ריס. אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגד שיפסיק את המעשה שבכוונתו לעשות".

ישנה סברה ולפיה מתוארכת בניית הבריכות לתקופה החשמונאית או לכל המאוחר לימי שלטונו של הורדוס, כאשר מספר עולי הרגל לירושלים גדל עקב בניין בית המקדש מחדש, מבנה שנחשב לאחד המבנים המפוארים באזור. מספרם הרב של המבקרים עורר את הצורך להגדיל את אספקת המים לעיר. מערכת אמת המים דרך בריכות שלמה, סיפקה לירושלים, על לפי אומדן, 60 מ"ק מים בשעה. ^[1]

לפי צבי אילן, נבנו הבריכות בתקופת האימפריה הרומית, בשלהי המאה ה-2, כנראה לאור המימצאים של מבנה נקבת המים (ראו להלן).

אפשר כי הבריכה השלישית, התחתונה מכולן, נחצבה במרוצת התקופה הממלוכית, וייתכן שבימי הקיסר בייברס, שהרי בהמאה ה-10 תיאר הגאוגרף המוסלמי מוקדסי שתי בריכות בלבד, ואילו הנוסע פליקס פברי ראה בהמאה ה-15 את כל שלוש הבריכות.^[1].

[עריכה] מבנה הבריכות

אברהם משה לונץ ^[3] מתאר את המעיין העיקרי במקום, המכונה עין סֶלִ‏י, ואת שלושת הבריכות. המעיין הוא מהסוג של מעיין חתום, והוא נובע כמאה שמונים צעדים ממערב המבצר. וכך מתאר לונץ: "באחת השדות מבוא צר היורד להמעין, בעשרים ושש מעלות נרד למעיין. ראשונה נבוא לחדר מקורה, וממנו לצד ימין לתא קטן, אשר בקצהו מבצבצים המים. הם מתאחדים באגן מלא מים זכים ויפים, והמים יורדים דרך תעלה לבור חצוב אצל הבריכה הראשונה" היא הבריכה העליונה של בריכות שלמה".

"שלושת הברכות אינן בקו ישר, השניה רחוקה מהראשונה 49 מטר והשלישית מהשניה 48 מטר וכל אחת נמוכה מחברתה בערך של שש מטר. גודל הבריכה הראשונה: אורך - 116 מטר, רוחב למעלה: 69.70 מטר ולמטה 71.80 מטר ועומקה בקצה התחתון 7.60 מטר. חלק מהבריכה חצוב בסלע והנשאר בנוי באבנים. בדרום - מערב הברכה, יש מדרגה לרדת לתחתיתה".

"הבריכה השניה אורכה הוא 120 מטר, רוחבה: למעלה 80.48 מטר ולמטה 76 מטר ועמקה הוא 12 מטר. בריכה זו חצובה כולה בסלע. בשתי קצותיה מדרגות לרדת לתןכה. ודרך תעלה אשר בצד צפון-מזרח ממנה יבואו אליה מי המעין".

"הבריכה התחתונה היא היפה בכולן: אורכה 177 מטר, רחבה למעלה - 45 מטר ולמטה - 63 מטר. עמקה יגיע ל-15 מטר. לציה חצובה בסלע וחציה בנוי אבנים. גם בה מדרגות בשתי קצותיה. ובקצה הדרומי מקום לכניסת מי גשמים. כותלה המזרחי בנוי מאבני גזית גדולות בתבנית מדרגות. ובו יש תא קטן ממנו יצאו המים לירושלים".

[עריכה] עין ואדי ביאר

מלבד מי גשמים שנאגרו בבריכות ןהמים ממעיינות הסביבה, הרי המקור העיקרי למים בא ממעיין "עין ואדי ביאר" -היום ליד אפרת. הקטעים של מוביל המים מהמעיין עד בריכות שלמה מצביעות על מאמץ מיוחד שהושקע בבניתן. המסלול הוא מורכב: תחילת המוביל הוא במנהרה חצובה, בהמשכו לעתים המוביל הוא מעל האדמה ולעתים הוא במנהרה תת-קרקעית, ובכל מקרה בשיפוע, אשר יאפשר למים להגיע בצורה טבעית לבריכות שלמה.

תוואי האמה הקצר – 4.7 ק"מ, הושג על ידי חציית ההרים במנהרות ארוכות שניכרו בעזרת פירים אנכיים או אלכסוניים. סך הכל נמצאו באמה זו 23 פירים, שהעמוקים בהם מגיעים לעומק של 33 מטרים^[1].

שרידי אמת המים מבריכות שלמה לירושלים נמצאו בבית לחם, ליד ארמון הנציב בירושלים ואפילו ליד חומות העיר העתיקה ליד הדרך המכונה "כביש האפיפיור". "על חלק מחוליות צינור זה נחקקו כתובות לטיניות של מפקדי גדודים מהלגיון העשירי פרטנסיס. כנראה שאלה שמות המפקדים האחראים על בניית קטעים אלה של האמה . מכאן ההנחה המקובלת כי הצינור והאמה הוקמו על ידי חיילי הלגיון העשירי במרוצת שהייתם בירושלים בהמאה ה-2^[1].

[עריכה] השימוש בבריכות במאה ה-20

בשנת 1924 שלטונות המנדט הבריטי שיקמו את הבריכות ואת הנביעות המזינות אותן. המנהרה הארוכה ואדי ביאר נוקתה ובקצהו הוקם סכר לאגירת מי גשמים. בעזרת מתקן וויסות מיוחד המים הוזרמו לבריכות.

"באחד החורפים ניתן היה לראות את פעולת הסכר פעמיים. בפעם הראשונה האגם שנוצר מאחורי הסכר התרוקן במשך כ-48 שעות ומילא את הבריכה העליונה בכ-3 מ'. בפעם השניה האגם התמלא שוב, ומילא את הבריכה העליונה והתחתונה עד למכסימום, ועוד נותרה כמות מים ניכרת לבריכה התחתונה. יש לזכור כי אגם מלאכותי זה לא היה קיים בתקופה העתיקה, ואין לשחזר את פעולת האמה העתיקה ע"פ פעולתה בתקופת המנדט^[1]".

בשנת 1924 ירושלים החלה לקבל מים מעין פרה והחל משנת 1934 ממעיינות ראש העין גם אז המשיכו המעיינות ובריכות שלמה לשמש מקור מים חשוב לירושלים. ירושלים המזרחית קיבלה מים ממקורות אלו עד מלחמת ששת הימים.

כיום המים משמשים להשקיה לחקלאי הכפר הערבי "ארטאס".

בריכות שלמה 1968

מבט כללי 1900 - 1926

בריכות שלמה 1900 - 1926

כניסת האמה לבריכה 1900 - 1926

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5} מקור: מים בירושלים תלפ"ז נט
2. ^ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, עמ' 176
3. ^ התאור הוא משנת 1890 אבל מאז לא היה שינוי במבנה הבריכות

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מים בירושלים האמות, תלפ"ז נט - מינהל קהילתי על שם שאלתיאל - מאמר מקיף בנושא

[עריכה] לקריאה נוספת

• א.מ. לונץ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, המקור: הוצאת המחבר, תרנ"א. - הדפסה חדש עם הקדמה: הוצאת ספרים אריאל, 1979
• צבי אילן, משוט בארץ - טיולים באזורים המשוחררים, תרבות וחינוך - תל אביב, 1967- עמ' 123
• ספי בן יוסף, ארץ קטנה גדולה, כרטא - משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985.