בצהרי היום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בצהרי היום
גרייס קלי וגרי קופר ב"בצהרי היום"
שם הסרט במקור:	High Noon
בימוי:	פרד זינמן
הפקה:	סטנלי קרמר
תסריט:	ג'ון וו. קנינגהם (הסיפור) קארל פורמן (התסריט)
עריכה:	אלמו ויליאמס
שחקנים ראשיים:	גרי קופר תומאס מישל לויד בריג'ידט קטי ג'ורדו גרייס קלי
מוזיקה:	דימיטרי טיומקין
צילום:	פלויד קרוסבי
חברת הפצה:	United Artists
תאריך יציאה לאקרנים:	7 ביולי 1952, שבדיה
משך הקרנה:	85 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
תקציב:	$750,000 (הערכה)
פרסים:	ארבעה פרסי אוסקר
דף הסרט ב-IMDb

בצהרי היום ("High Noon") הוא מערבון משנת 1952, הנחשב לאחד המערבונים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. זהו סיפורו של שריף בעיירה במערב ארצות הברית, בשנות השבעים של המאה ה-19, הנלחם כנגד כנופיית פושעים הבאה להורגו, אך ננטש על ידי תושבי עיירתו, ואינו מקבל מהם סיוע. המערבון כלל אלמנטים קולנועיים חדשניים לזמנו, וכן פורש בצורות רבות, כאשר הפירוש הנפוץ הינו כי המדובר בהתרעה פוליטית כנגד בגידת האינטלקטואלים בחבריהם הנרדפים בחשד לקומוניזם בימי "ציד המכשפות" של הסנאטור ג'וזף מקארתי. גם ללא רקע פוליטי זה ניתן לראות בסרט משום אמירה קולנועית עזה על הדינמיקה החברתית המעמתת גבורה אישית אל מול פחדנות קולקטיבית, על הצורך לעמוד איתן אל מול איום הגובר אף על אידאולוגיה פציפיסטית ועל המחיר האישי והקולקטיבי שיש לשלם עבור החירות.

[עריכה] עלילת הסרט

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

ויל קיין (גרי קופר) הינו שריף בעיירה קטנה במערב ארצות הברית. הוא פורש מתפקידו כדי להינשא לאיימי פאולר (גרייס קלי). פאולר היא בת הדת הקווייקרית, ובשל כך מחזיקה באידאולוגיה פציפיסטית, המתנגדת לשפיכות דמים מכל סוג. מיד לאחר החתונה מגיעה ידיעה כי הפושע פרנק מילר (איאן מקדונלד) מגיע לעיירה עם בני חבורתו, על מנת להתנקם בקיין, אשר שלח אותו לכלא בעבר. קיין מעריך כי מדובר באיום ממשי, ומחליט להתמודד עם מילר. הוא מעריך כי יוכל לאסוף חבורת אנשים רצינית מבני העיירה, אשר יוכלו בצוותא להדוף את הפושע.

לתדהמתו של קיין, נוטשים אותו בני העיירה בזה אחר זה. השופט נמלט מן העיירה. איימי, כלתו הצעירה, מסרבת לעזור לו ודורשת כי יעזוב את העיירה וישאיר אדם אחר להתמודד עם האיום. סגנו, הארווי פל (לויד ברידג'ס), מסרב לעזור לו אלא אם כן יובטח לו כי יקבל את משרת השריף שפינה קיין. המארשל הזקן (לון צ'ייני) חולה בשגרון ואינו מסוגל לעזור. היושבים בבאר המקומי הם ברובם שיכורים ופושעים האוהדים את חבורת מילר וחפצים במותו של קיין. בכינוס בכנסייה מסרבים בני העיירה לסייע לשריף לאחר שאחד מבני העיירה מסביר להם כי קרב אקדחים ברחובה הראשי של העיירה יזיק לכלכלה המקומית.

קיין נותר לבדו, כאשר הרכבת, ועליה ארבעת הפושעים המבקשים את נפשו, מגיעה. הוא עומד מול הארבעה מותש ועייף, אך מתברר כי איימי, אשר כבר ישבה ברכבת בדרכה אל מחוץ לעיירה (לאחר שסברה בטעות כי בעלה עדיין מעורב ברומן עם אהובה ישנה בשם רמירז), ושמעה את קולות הקרב, החליטה לעמוד לצד בעלה, ובסיועה מצליח קיין להרוג את מבקשי נפשו. בסיום הקרב משליך קיין את כוכב השריף שלו אל הרצפה, ודורך עליו במגפו בבוז.

[עריכה] צוות ההפקה

הסרט נכתב על ידי ג'ון וו. קנינגהם וקארל פורמן, בהתבסס על סיפור קצר בשם "כוכב הפח". הוא בויים על ידי פרד זינמן, בחירה שאינה ברורה מאליה, שכן המפיקים תהו אם יהודי מאוסטריה יוכל לביים סרט הנוגע בלב האתוס האמריקני. זינמן סיפר כי הוא קורא נלהב של קרל מאי, והשקיט את חששות המפיקים. התסריטאי קארל פורמן היה אף מפיק משנה של הסרט, אך קיבל קרדיט בכותרות רק על כתיבת התסריט בצוותא עם קנינגהם, בשל היותו ב"רשימה השחורה" של ה"MPAA" איגוד הקולנוע של אמריקה, אשר בתקופה זו לא אישר העסקתם בהפקה של חשודים בקומוניזם.

גם ליהוקו של גרי קופר בתפקיד הראשי היה בחירה שנויה במחלוקת. על אף שזכה כבר בפרס האוסקר על הופעתו בסרט "סרג'נט יורק" (1941) הוא נחשב כזקן מדי לתפקיד, והיה מבוגר בשלושים שנה מ"אשתו" גרייס קלי.

[עריכה] חידושים צורניים

הסרט כלל מספר חידושים בתחום הצילום והעריכה, אשר הופכים אותו ליצירה בעלת ערך קולנועי הנצפית עד ימינו על ידי קהל הצופים.

אחת הבחירות המעניינות של הבמאי זינמן הייתה כי הסרט יצולם ב"זמן אמיתי". הזמן החולף בסרט (אשר את רובו מבלה השריף קיין בהמתנה לרכבת העתידה להגיע) הינו הזמן החולף באולם הקולנוע. בסצינות רבות נראה שעון, אשר מתקדם לאיטו אל השעה שבה תגיע הרכבת ועליה ארבעת הפושעים, מבקשי נפשו של קיין. הצילומים התכופים של שעונים שונים נותנים לסרט מסגרת, ויוצרים מתח בסרט, שבניגוד למערבונים בני התקופה, כמעט ואינו כולל סצינות פעולה, ומוקדש ברובו (פרט לדקותיו האחרונות שבהן מתעמת קיין עם מבקשי נפשו) לנסיונותיו של קיין לשכנע את בני העיירה כי יסייעו בידו.

טכניקה נוספת שחידש הסרט הייתה "צילום העגורן". בדיוק לפני קרב האקדחים הגורלי ברחובה הראשי של העיירה, המצלמה נסוגה אחורה ועולה למעלה, והצופים רואים את השריף קיין לבדו לחלוטין ברחוב. "צילום העגורן" ממחיש את בדידותו של קיין הננטש על ידי תושבי העיירה כולה.

הבמאי זינמן ביקש לתפוס את אווירתן של תמונות ישנות ממלחמת האזרחים האמריקנית, שבהן מופיעים לעתים קרובות שמים אפורים, חמורי סבר, כרקע. אפקט זה הינו תוצאה של העובדה שסרטי צילום עתיקים היו רגישים יותר לצבע הכחול ולאור על-סגול. מאמציו של זינמן בכיוון זה היו אחת הסיבות שבשלה התנגד לצילום הסרט בצבע. על אף התקציב המוגבל שבו נעשה הסרט (שבע מאות וחמישים אלף דולר) והעובדה כי צולם במשך 32 יום בלבד, הצליח זינמן ליצור את האפקט שביקש, בהסתמך על הערפיח בלוס אנג'לס, שם צולם הסרט.

[עריכה] משמעויות פילוסופיות ופוליטיות

הסרט רווי במשמעות פילוסופית ופוליטית. הסמליות של הסרט בולטת בסצינות כגון זו שבה נמלט השופט מן העיירה בבהילות, תוך שהוא מקפל את דגל ארצות הברית ולוקח עמו את מאזני הצדק. ההעמדה הבסיסית של תושבי העיירה כציבור נפחד המסרב לסייע לשריף, כמו גם של השריף אל מול אשתו איימי, בעלת הערכים הקווייקרים, זועקת לפרשנות.

הפרשנות המקובלת היא כי הסרט הושפע מקורות חייהם של יוצריו, אשר נרדפו באותה עת בשל נטיות קומוניסטיות (אמיתיות או מדומות), וחשו כי נבגדו בידי הקהל האמריקני עבורו יצרו סרטים במשך שנים, כמו גם בידי האליטות האינטלקטואליות, אשר איפשרו את קיום "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית" של הסנטור מקארתי. ואכן, הייתה זו הפרשנות הנפוצה לסרט, כאשר סצינת הסיום, שבה משליך קיין בבוז את כוכבו, והודף את בני העיירה הבאים לברכו על ניצחונו, פורשה כאמירה אנטי אמריקנית בוטה מסוג "אתם לא מספיק טובים בשבילי". אנשי הימין השמרני האמריקני בתעשיית הסרטים מסוגם של הבמאי הווארד הוקס והשחקן ג'ון ויין ראו בסרט שיקוץ, ובמשך שנים דיברו כנגדו בראיונות ובמאמרים. נטען כי הסרט "ריו בראבו" בבימויו של הוקס ובכיכובו של ויין, משנת 1959 היה תגובת נגד ל"בצהרי היום".

פרשנות פחות נפוצה משייכת את הסרט לימין הפוליטי דווקא. המדובר בקריאה להתערבות אמריקנית במלחמות זרות, והצלת העולם מהקומוניזם המאיים עליו. לפי פרשנות זו אזרחי העיירה הם מדינות העולם, אשר על אף שההתערבות האמריקנית הצילה אותן במלחמת העולם השנייה (כשם שקיין שלח את הפושעים לכלא מלכתחילה, בטרם החלה עלילת הסרט), מסרבות לעמוד לצדה של אמריקה כנגד איום הרודנות, כאשר זו שבה ועולה במלחמת קוריאה. נראה כי ערכים בסיסיים של הימין האמריקני אכן חלחלו אל הסימבוליקה העשירה של הסרט. השריף העומד בדד, אל מול הפורעים, כאשר החלטתם הדמוקרטית של בני העיירה המתכנסים באולם הכנסייה, הינה החלטה פחדנית וכושלת, ההתנגדות לאידאולוגיות פציפיסטיות, מסוג אלו שאיימי אוחזת בהן בראשית הסרט (ואכן איימי לא מהססת להשליך את חינוכה אל הצד, ולאחוז בנשק אל מול הפורעים, משאך מגיעה ההזדמנות לכך), נראים כמסריו הברורים של הסרט.

ההנגדה בין "תושביה ההגונים" של העיירה, שנותרו לאחר שקיין ניקה את העיירה מפושעים בטרם החלה עלילת הסרט, ובין השיכורים בבאר החפצים במותו של קיין, אף היא משייכת את הסרט לימין האמריקני. האמירה היא אמירה ברורה בעד החוק והסדר, כאשר תושבי העיירה התרככו במהלך השנים בהן הסיר קיין את איום הפשע מרחובותיהם, ואינם יכולים לעמוד לבדם כנגד האיום המתמיד הרוחש בחצרם האחורית. העובדה כי הפושעים המסוכנים שוחררו מלכתחילה, ויכולים לחזור ולהטיל אימה על העיירה, היא אמירה בעלת אופי ימני כנגד מערכת הצדק האמריקנית.

כחמישים שנה לאחר הסרטת הסרט, לאחר סיום ציד המכשפות כמו גם סיומה של המלחמה הקרה נראה כי הסרט אומר אמירה ברורה על הצורך בעמידה קולקטיבית על ערכים, ועל המחיר שיש לשלם בעבור הדברים הנראים בטוחים ומובנים מאליהם כחירות וצדק. הדינמיקה הפסיכולוגית בין השריף ובין אנשי העיירה, שבה השריף מעמת את אנשי העיירה אל מול הגדולים בחששותיהם, ודורש מהם לקום ולהיאבק על חירותם, מזכירה במעט את הדינמיקה בין "הגברת הזקנה" ואנשי העיירה במחזה "ביקור הגברת הזקנה" של פרידריך דירנמאט. השאלה עד כמה אנו מוכנים להיאבק על ערכינו, ועד כמה יכול הקולקטיב לראות בסבלו של היחיד, ובלבד שלא יופרע מהלכם התקין של העניינים באירועים כ"קרב יריות ברחוב הראשי", היא העומדת בלבו של הסרט. העובדה כי הטיעון המנצח, אשר שבה את לבם של אנשי העיירה בכינוסם בכנסייה, הוא טיעון תועלתני כלכלי, היא בעלת משמעות לכשעצמה. אל מול אמירתו החד משמעית של קיין "מעולם לא ברחתי, ולא אברח גם היום" עומדת אמירתו של השריף הזקן והחולה, המשוחק על ידי לון צ'ייני (שחקן שהתפרסם כ"מומיה" בסרטי אימה זולים בשנות הארבעים) "עמוק בפנים, לאנשים פשוט לא אכפת".

[עריכה] פרסים

הסרט נחשב לאחד הטובים שבמערבונים שנוצרו אי פעם, ומופיע ברשימות רבות של "מאה הסרטים הטובים ביותר". הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, וזכה בסוף לארבעה: גארי קופר כשחקן הטוב ביותר, הארי גרסטד ואלמו ויליאמס על עריכת הסרט, ודמיטרי טיומקין על שיר הנושא (המתחיל במילים Do not forsake me oh my darling – "אל תנטשי אותי, אהובתי"). הסרט היה הצלחה קופתית, וזכה לביקורות אוהדות בזמן שהוצג על המסכים, ואף שנים רבות לאחר מכן.

מספר פעמים צולמו גרסאות מחודשות לסרט, וכן המשך, אך אלו אינן עומדות ברמתו של הסרט המקורי. נסיון מעניין נעשה בסרט "אאוטלנד" בשנת 1980, שבו נלקחה עלילת הסרט לחלל החיצון, ואת תפקידו של קופר שיחק שון קונרי, כשריף במושבה הכורה מחצבים בירחיו המרוחקים של כוכב הלכת שבתאי, ונאלץ להלחם כנגד סוחרי סמים.