אשור (עיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אשור (קלעת שרקאת)
אתר מורשת עולמית
מדינה	עיראק
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2003, לפי קריטריונים 3, 4

אַשּׁוּר, או אַשּׂוּר – כפי שבוטא שמה בידי האשורים, עיר עתיקה ובירתה הראשית של הממלכה והאימפריה האשורית המאוחרת, למעט מספר תקופות. העיר ממוקמת על החוף המערבי של החידקל, ובין נהר הזאַבּ העליון לזאב התחתון, בעבר נקראה גם שוּבַּת-אֵנְלִיל (בעברית : מקום שבתו של אנליל, אל שומרי), כפי שנודע לנו ממכתבי מארי.

את שמה המקובל יותר קיבלה העיר משמו של אל נוסף, האל הלאומי שעמד בראש הפנתיאון האשורי, האל אשור.

תוכן עניינים 1 התקופה העתיקה 2 ימי הממלכה הקדומה 3 ימי הממלכה התיכונה 4 ימי האימפריה המאוחרת 5 ההתיישבות הפוסט-אשורית 6 לקריאה נוספת

[עריכה] התקופה העתיקה

גם קודם להתעוררותה כבירתה של האימפריה האשורית, הייתה אשור מטרופולין צפון-מסופוטמי תוסס, שכבותיה העתיקות ביותר (השכבות G ו H), שנסרקו באופן שטחי ביותר עד לימינו, מבליטות את מקדש עִישְתַר, האלילה המסופוטמית שלקחה (בין השאר) חלק באגדת גילגמש הנודעת. המקדש נחשף בידי חברי המשלחת הגרמנית לחקר המזרח הקדום (Deutsche Orientgesellschaft), שפעלה באזור בין השנים 1903-1914 ובראשה עמד ואלטר אנדרי (Walter Andrae).

המשלחת הייתה מן הראשונות לערוך חפירות ארכאולוגיות, הן באזור והן בכל שטחיה של האימפריה האשורית.

הדמיון הרב בין כלי הפולחן, העיטורים והמבנה של המקדש, לאלו של מקביליהם השומריים מאוששים את הסברה כי אשור נשלטה בידי מלכים שומריים, לפני ימיו של סרגון הראשון.

אך תיעודים קדומים עוד יותר קיימים לאשור, שנוסדה לקראת 4,500 לפנה"ס –עת החרסים הצבועים, ראשית ההתיישבות בעיר מקורה ביכולתה לספק לתושביה מזון, בעיקר הודות לנהר ששכנה לגדתו. ברם, עם גדילת האוכלוסייה הניאוליטית שישבה באשור הקדומה נוצר הצורך בתעלות השקיה מלאכותיות – פיתוח אופייני לתרבות חאלף הכילקוליטית, שסחפה את מרבית המזרח הקדום. פסלוני בעלי חיים המרמזים על פיתוח חקלאי נוסף באשור, יחד עם האמנות הצומחת לרמות התפתחות גבוהות אפיינו את בואה של תרבות עוביד. מאוחר יותר נשלטה העיר, או לפחות הייתה תחת השפעה חריפה ביותר, מצד השומרים, כפי שהוזכר לעיל – בהקשר הדתי.

כמו כן, שמות מלכיה כמו אֻשְפִּאַ וכִּכִּאַ, שבנו את מקדש האל אשור וחומת העיר, מעידים על מוצאם השומרי של מלכיה, אם כי ההיסטוריונים האשורים, מחברי לוח חורסאבאד, מציינים את המלכים הללו כ"מלכים שישבו באוהלים", תואר שמרמז על אופיה הנוודי-למחצה של התרבות האשורית העתיקה. אשפא, שהוזכר לעיל, היה המלך שקדם למלך האחרון שישב באוהלים, ובהקשר לבניית מקדש אשור בעיר ניתן להניח כי העיר הייתה במקור מוקד דתי ועם הזמן, סביב בסיס דתי זה, צמחה אשור לרמות עירוניות.

[עריכה] ימי הממלכה הקדומה

יש להניח כי תושביה השמיים של אשור קיבלו את מרות השלטון הזר השומרי, האכדי-השמי, וזה של ממלכת אור כשדים השלישית, שמלומדים בני ימינו סוברים אותה להיות שמית אף היא. ועת החלשות ממלכת אור השלישית, קמה אשור לעידן המלכים העצמאיים (שמצוינים אף הם בלוח חורסאבאד), שושלת זאת (בת שמונת האישים) שלטה לערך בין השנים 1940 – 1738 לפנה"ס ובראשה עמד פֻּזֻר-אשור הא' – מרחיב ובונה מחדש העיר, מעבר למרכזה ("לִבִּ-אַלִ"). בן אותה השושלת, כובשה המהולל של בבל, אִילוּשוּמָה ערך רפורמות דתיות, ובנו אֶרִשֻ המשיך את מלאכת אביו, חיזק את חומות העיר, בנה את מקדש אדד ואת הארמון למלכי העיר. עושר רב זרם לאשור בימי אחרוני המלכים בשושלת הזאת. מקור העושר שזרם אשורה היה במושבות המסחריות בכניש ואתרים אחרים בקפדוקיה, שכרו כסף ואבץ וסחרו בו, אך שיא התפתחות העיר (בימים שקדמו לממלכת אשור התיכונה) התרחשה בימיו של שַמְשִי אַדַד הראשון מלך זר, ממוצא אמורי, שכבש את העיר אשור ובנה בה מקדש נאה לאל אשור ואת המקדש הכפול של אנֻ ואַדַד. אך עם ימיו של אִשְמֵי-דָגוֹן, בנו ויורשו של שמשי-אדד, נפלה אשור קורבן לכוחה המתגבר של בבל בימיו של חמורבי. תעודות מלכותו של חמורבי מציינות את אשור כמעלת מס, אך שמה של אשור ננקב כ"אַשוּר-קִי" כאשר סיומת ה'קי' בשפה הבבלית משמעותה שטח-אדמה פרובינציאלי, ועל כן יש לראות בשמה מעין רמיזה לכך שלמרות שהגיעה לשפל עדיין הייתה מרכז בעל חשיבות.

[עריכה] ימי הממלכה התיכונה

בתקופה זאת בהיסטוריה המסופוטמית ניכרת התרבות ונדידת בני השבטים החוריים לתוך מסופוטמיה, עניין שהביא לבסוף ליסוד ממלכת מִיתַנִי,היא חַנִיגַלְבַּת החתית, ששלטה באשור לפרק זמן של כ-70 שנים עד לערך 1360 לפנה"ס – תאריך עלייתו של אשור-אֻבַּלִּיט הא' לכס האשורי, מלך ששחרר את אשור מטלפיה של מיתני ושיחזרה לגדולתה. יורשיו הנודעים אַדַד-נִירָרִי הא', שַׁלְמַנְאֶסֶר הא' ותּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הא' דאגו לביצורי העיר, והשניים האחרונים אף בנו מחדש את מקדש אשור ועישתר ואת הארמון המאוחר. אולם עם תום תקופת המלכים הללו צנחה אשור בשנית, והתאוששה רק בימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הא' – מלך ששקד על שחזור ופיאור עירו; זאת עשה על ידי חידוש מקדש אשור, אדד ואנֻ, ואף יש הטוענים כי בנה מעין גן חיות באשור. אך עם מותו של מלך רם זה נפלה אשור קורבן לשבטים הארמים שכבשו שטחים נרחבים ממלכתה, ולמרות שניצלה מחורבן ואף גדלה בהדרגתיות לאימפריה ששלטה במרבית הסהר הפורה, חלק גדול ממלכיה המאוחרים זנחו את העיר לטובת בירות משלהם.

[עריכה] ימי האימפריה המאוחרת

אשור נצירפל הב' פיתח את בירתו נימרוד (כלח התנ"כית) אך לא זנח לגמרי את אשור והסב את ארמונה הישן למקום קבורה למכלי אשור. בנו שלמנאסר הג' לא נטש את העיר ובנה בה חומת כפולות, שערים ומגדלי שמירה רמים וטיפל במקדשי עישתר, אדד ואנֻ. כעבור שנים רבות, הפיח סרגון הב' רוח חיים באשור ושיפץ את מקדש האל אשור שבה, כפי שעשה בנו סנחריב שהרבה לבנות בעיר העתיקה; בנייתו של סנחריב הייתה קנאית-משהו, והיא תוצאתה של מגמת החזרת המסורת העתיקה שאפיינה את בית סרגון הב'. אדרבא, גם החריב סנחריב את שדרת תהלוכות האלים ואת משכן החג שנמצאו בבבל, ובנה העתק מדויק של השניים בבירתו, היא נינוה. כן פנה לענייני דת נוספים ושחזר לגדולתם את מקדשי סין ושמש, ביצר את עירו ונקבר בה, נכדו אשור בניפל כמו כן התעסק בבניין העיר.

ובנו של הקודם, סִן שַר אִשְׁכֻן, שליטה האחרון של האימפריה האשורית, לא נכנע ללחץ הבבלי-מצרי שגבר על ארצו ופצח במפעל בנייה מרשים באשור, מקדשו של האל נבו, אך הוא עצמו נשרף למוות בארמונו בנינוה. ושנתיים טרם למותו (שנת 614 לפנה"ס) נפלה אשור לידי הכשים-מדים שהחריבוה באש.

[עריכה] ההתיישבות הפוסט-אשורית

העיר יושבה מחדש על ידי קבוצה קטנה של אנשים עד לתקופה הפרתית, שבה נבנו הארמון הפרתי ומקדש חדש לאל אשור, אך עם תום התקופה הפרתית נתרוקנה אשור מתושביה, ושוכנת בעיי חורבות עד ליום זה. כיום האתר מכונה קלעת שרקאת (Qal'at Sherqat) והוא מוכר בידי אונסקו כאתר מורשת עולמית משנת 2003.

[עריכה] לקריאה נוספת

• לכסיקון מקראי, מנחם סוליאלי, הוצאת דביר.
• אלעזר ליפא סוקניק,אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק.
• האנציקלופדיה לארכאולוגיה, ליאונרד קוטרל.