ארתור פן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארתור פן (באנגלית: Arthur Hiller Penn; נולד ב-27 בספטמבר 1922 בפילדלפיה, פנסילבניה) הוא במאי קולנוע ומפיק קולנוע אמריקאי, שהגיע לשיאו בסדרת סרטים שנוצרו החל מסוף שנות ה-60, ובמשך העשור שלאחריהם, הכוללים את בוני וקלייד, איש קטן גדול, המסעדה של אליס, וג'ורג'יה. פן יצר קולנוע אפי, פוליטי ומודע לעצמו, ושיקף נאמנה את רוח הזמן, את תרבות הנגד ואת הקונפליקטים החברתיים והתרבותיים של ארצות הברית בשנות ה-60 ובשנות ה-70.

כרזת הסרט "המסעדה של אליס" מאת ארתור פן - דוגמה לקולנוע הפוליטי והפיוטי, המודע לעצמו ולזמנו והמייצג נאמנה את תרבות הנגד של שנות ה-60, שעמדה בבסיס יצירתו של פן בין "בוני וקלייד" ל"ג'ורג'יה"

[עריכה] ילדות ונעורים

פן נולד בפילדלפיה למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו היה שען ואימן את בנו להמשיך במקצועו. מילדותו נמשך פן למשחק ולתיאטרון. לאחר שגויס למלחמת העולם השנייה הקים קבוצת תיאטרון במקום בו הוצב. לאחר שחרורו למד במוסדות שונים בניסיון לפתח קריירה כשחקן תיאטרון. בין היתר למד בסניף לוס אנג'לס של "סטודיו השחקנים", שם למד את "השיטה", שיטת משחק המושפעת מתורתו של קונסטנטין סטניסלבסקי.

[עריכה] קריירה קולנועית מוקדמת

ב-1951 החל לעבוד בטלוויזיה, תחילה כמפיק וכתסריטאי, ולאחר מכן כבמאי. ב-1958 ביים כמה הצגות מצליחות בתיאטרון, ובשנה זו ביים את סרטו הראשון - "יד שמאל הנוקמת" - מערבון על אודות בילי הנער בכיכובו של פול ניומן. בסרט זה ניכרה עדיין השפעת "השיטה". המערבון השגרתי הפך למעשה להתבוננות פסיכולוגית באישיות הגיבורים ובמניעיהם, והציג את בילי הנער כבן עשרה הלוקה בבעיות הסתגלות. נאמר כי התפקיד היה מיועד לג'יימס דין במקור, ורק לאחר מכן נמסר לניומן. הסרט לא זכה להצלחה רבה, ופן המשיך את עבודתו כבמאי תיאטרון מצליח.

ב-1962 שב לביים קולנוע בסרטו "עושת הנפלאות" - סיפורה של הלן קלר. יצירה זו נשאה אופי דרמטי ונוגע ללב (היו כמה ביקורות מאוחרות שגרסו כי אף הרחיקה לכת ברגשנותה), וזיכה את כוכבותיו אן בנקרופט ופטי דיוק בפרס האוסקר, ואת פן עצמו כמו גם את התסריטאי ויליאם גיבסון - במועמדות לאוסקר.

ההצלחה של "עושת הנפלאות" אפשרה לפן חירות יצירה גדולה יותר בסרטו הבא "מיקי אחד" ("Mickey One") (1965) - סרט הזוי על קומיקאי סטנד אפ (וורן ביטי) הנרדף על ידי כוחות רשע עלומים. הניסיון האמנותי להלך בגדולות הסתיים בכישלון. הצופים והמבקרים לא הבינו את כוונתיו של פן שהתבטאו בצילום ובעריכה בהשראת הגל החדש הצרפתי. יש הטוענים כי הסרט הקדים את זמנו, וכי היה חלוץ של גל סרטי הפרנויה משנות ה-70, בנוסח "המעקב" (Parallax View) של אלאן ג'יי פאקולה, אף הוא בכיכובו של ביטי.

סרטו הבא של פן היה "המרדף" (1966), מותחן המתרחש בעיירה דרומית מושחתת ביום בו חוזר אליה בן העיירה - אסיר נמלט (רוברט רדפורד). אמנם הסרט לא זכה להצלחה רבה, אך נכללו בו תבניות מבשרות לסרטים המצליחים הבאים של פן: רוחב היריעה הקולנועי; העיסוק בבעיות הזמן והמקום, כגון גזענות ושחיתות, ובמיוחד העיסוק החוזר באלימות. הסרט זכור בזכות הסצנה בה השריף ההגון (מרלון ברנדו באחד מתפקידיו המזוכיסטים ביותר מאז "חופי הכרך"), שנבגד על ידי אנשי העיירה המושחתים, מוכה כמעט עד מוות.

[עריכה] תקופת הזוהר

פן פרץ אל השורה הראשונה של הבמאים האמריקאים ביצירת המופת בוני וקלייד (1967). הסרט היה שיקוף נאמן של רוח התקופה ועסק בזוג השודדים הידוע, בוני פארקר (פיי דאנאווי בתפקיד שהפך אותה לכוכבת) וקלייד בארו (וורן ביטי), שהטילו את חיתתם על דרום מערב ארצות הברית בתקופת השפל הגדול.

הסרט התמקד בצעירים החיים בשולי החברה, כביכול על זמן שאול, בתקופה של שינויי תרבות ושל משבר חברתי. אף שהיצירה כללה שחזור נאמן לשנות ה-30, היא הייתה למעשה אמירה נוקבת על זמנה. הסרט הפך למודל מכונן של "תרבות הנגד" של שנות ה-60 ולאבן דרך בקולנוע האמריקני. בעשור השנים לאחר "בוני וקלייד" נעשו בהשראתו סרטים נוספים בעלי מודעות פוליטית ואמירה חברתית נוקבת.

שחקני הסרט היו צעירים מוכשרים בשיא כוחם. לצד ביטי ודאנאווי בתפקידים הראשיים לוהק גם ג'ין הקמן, שנמנה עם בעלי הפנים המוכרות ביותר בקולנוע האמריקני של שנות ה-70. הסרט זכה להצלחה גדולה בארצות הברית ובעולם כולו, אף שכלל את אחת הסצנות האלימות ביותר שצולמו עד אז בקולנוע המסחרי והממוסד: סצנת הסיום שבה נקלעים בוני וקלייד למארב ה-FBI ומרוססים בירי תת מקלעים למוות. הסצנה ארכה דקות ארוכות וצולמה בטכניקה של הילוך איטי ומסוגנן. בסרט זה הגיע סגנונו של פן לשיאו ולמיצוי כוחו האמנותי, הן מבחינה תוכנית (העיסוק באנשי שוליים, שהודרו מהחברה וחשים ניכור כלפיה; העיסוק במין, במוות ובאלימות) והן מבחינה צורנית – צילום בלתי שגרתי, פנורמי, לעתים לא ממוקד, באווירה חלומית משהו; התמקדות בשחקנים תוך הפגנה מלאה של יכולות המשחק שלהם. כל אלה מצאו מעריצים ומחקים בקרב במאי הדור הצעיר יותר, כגון "שביל הזעם" של טרנס מאליק (1973) הדומה בנושאיו ובמבנהו ל"בוני וקלייד" (מאליק אף העניק קרדיט לפן בכותרות הסרט). הדעה הרווחת היא כי מרטין שין וסיסי ספייסק, גיבורי סרט זה, לא הצליחו לשחזר את האפיל הקולנועי של דאנאווי וביטי.

הסרט הבא "המסעדה של אליס" היה פוליטי במובהק. בניגוד ל"בוני וקלייד", שהציג את הנושאים של שנות ה-60 באמצעות עלילה משנות ה-30, נגע הסרט ישירות בעצביה החשופים של ארצות הברית של זמנו - 1969. הוא נתן ביטוי לתרבות הנגד, למלחמת וייטנאם, למאבק הבין דורי ול"ילדי הפרחים", וכל זאת באמצעות סיפורו של ארלו גאת'רי. זהו סרט מסע במונטנה, מסצ'וסטס וניו יורק המלווה חבורה של ילדי פרחים טרם גיוסם.

סרטו הבא של פן היה "איש קטן גדול", מערבון אפי, חתרני ורוויזיוניסטי (במובן של הסתכלות בלתי מקובלת ושוברת מוסכמות על ההיסטוריה של ארצות הברית), שהציג את טבח האינדיאנים בסוף המאה ה-19 על ידי האדם הלבן דרך סיפור עמידתו של הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר ב"ליטל ביג הורן". דסטין הופמן כיכב לצד פיי דאנאווי ומרטין בלזם ולצד הקומיקאי ריצ'רד מליגן (המוכר לצופי הטלוויזיה כ"ברט" מהסדרה "בועות") שגילם את הגנרל קסטר היהיר והמנותק מסביבתו. הסרט מלווה את הופמן באמצעות פלאש בק מזמן הסיפר של הסרט, שבו הוא מאופר כך שייראה כבן מאה שנים, ועד לתחילת הזמן המסופר - ילדותו בקרב שבטי האינדיאנים. המערבון האפי, רחב היריעה ופורץ הדרך היה סאטירה חריפה, קומדיה שחורה, שעסקה בטבח האינדיאנים, בהומוסקסואליות וביחסי הגזעים בארצות הברית. הסרט הציג אירוע היסטורי שנחרת כחוויה טראומתית בזיכרון הקולקטיבי של האומה האמריקנית.

ב-1973 ביים פן חלק מן הסרט האולימפי " Visions of Eight" לצד הבמאים ג'ון שלזינגר ומילוש פורמן. סרטו הבא היה המותחן הפרנואידי "חקירה באפילה" (1975), שבו גילםג'ין הקמן חוקר פרטי שהסתבך במזימה אפלה. ב-1976 ביים את "דו-קרב במיזורי" שבו שב לשתף פעולה עם מרלון ברנדו באחד מתפקידיו האקסצנטריים ביותר, לצדו של ג'ק ניקולסון המגלם בדרכו המיוחדת גנב סוסים הנתקל בצייד ראשים אירי (ברנדו). הסרט לא הובן בזמנו וזכה לביקורות מעורבות. נטען כי פן הבמאי נכנע לגחמותיו של ברנדו השחקן. היום יש מבקרים הרואים בסרט יצירת מופת.

הסרט החותם שלב זה ביצירתו של פן הוא "ג'ורג'יה" (1981), מבט טראומתי החוזר אל שנות ה-60 ואל נושאי וייטנאם, זכויות האדם, הפוליטיקה של המגדר, ותרבות הסמים דרך סיפורו של נער יוגוסלבי הגדל באינדיאנה. הסרט נראה מעט נוסטלגי, וכך נוצרה תחושה כי אינו מחובר לזמנו, וכי הבמאי נותר מאחור, ואינו מחזיק עוד את אצבעו על דופק הנושאים המעסיקים את הקהל האמריקני.

[עריכה] קריירה מאוחרת

גם לאחר "ג'ורג'יה" המשיך פן לביים. "המטרה" (1985) , שבו כיכבו מאט דילון וג'ין הקמן, היה סרט מתח יעיל אך שגרתי למדי. זהו סיפורו של מרגל שאשתו נחטפה, והוא נעזר בבנו כדי למצוא אותה. ב-1987 יצר את "Dead of Winter" - סרט אימה שניסה לחקות את סגנונו של אלפרד היצ'קוק. ב-1989 יצר סאטירה הומוריסטית ושמה "Penn & Teller get killed", על קוסם המכריז בשידור חי בטלוויזיה כי הוא רוצה שהצופים ינסו להרגו, והיו בה כמה פיתולי עלילה בלתי צפויים.

לאחר סרט זה חדל פן מלביים לקולנוע. הוא התרכז בעשייה טלוויזיונית, יצר דרמות וסרטי טלוויזיה ונמנה עם מפיקי הסדרה חוק וסדר.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ארתור פן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (אנגלית)
• ביוגרפיה באתר Senses of Cinema