אקטיביזם שיפוטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקטיביזם שיפוטי הוא גישה שלפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם רק בתפקיד של "פה למחוקק", כלומר במתן פרשנות לחוק, אלא עוסק גם בהשלמת החסר בחוק ובפיתוח המשפט. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא ריסון שיפוטי.
מקורו של המושג אקטיביזם שיפוטי הוא בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, וטבע אותו ההיסטוריון ארתור שלזינגר בשנת 1947.
בית משפט נחשב אקטיביסטי ככל שהוא נוטל לעצמו תפקיד רחב יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הערכים שישררו במדינה ובקביעת הדרך שבה יוקצו המשאבים העומדים לרשות המדינה. בפרט, מתבטא האקטיביזם השיפוטי בהפעלתה של ביקורת שיפוטית - פסילה של חוק על ידי המשפט, בנימוק שהוא סותר את החוקה. בצעד זה מבטל בית המשפט נורמה שיצרה הרשות המחוקקת, ומצביע על נורמה עדיפה על-פניה.
ימיו של האקטיביזם השיפוטי, הקרוי גם "חקיקה שיפוטית", כימי המשפט. המשפט המקובל נוצר ללא חוק סטטוטורי, דהיינו ללא חוק שהתקבל על ידי פרלמנט, וכל כולו יצירת חוק ופיתוח המשפט באמצעות שפיטה. המשפט הקונטיננטלי, לעומתו, מתבסס על חקיקה שהתקבלה על ידי הפרלמנט, וממילא מותיר פחות מקום לחקיקה שיפוטית. אקטיביזם שיפוטי רווח יותר במדינות שבהן התבססו הנורמות של המשפט המקובל, בעיקר מדינות שהיו תחת שלטון האימפריה הבריטית.
אקטיביזם שיפוטי נקשר לעתים בשאלת השפיטות, כלומר, השאלה מהם הנושאים שבית המשפט מוסמך לדון בהם, ומהם הנושאים הנמצאים מחוץ לתחומו.
תוכן עניינים |
[עריכה] אקטיביזם שיפוטי בישראל
בהקשרו של המשפט בישראל משמש המונח "אקטיביזם שיפוטי" בשיח הישראלי בעיקר לתיאור גישתו של בית המשפט העליון לאחר המהפכה החוקתית ותחילת העיסוק בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית רחבה, אולם אפשר לזהות את מגמת התרחבות הסמכויות שלקח על עצמו בית המשפט גם לאורך השנים שקדמו לה. בתחילה הגביל עצמו בית המשפט מלבקר מוסדות ציבוריים אחרים והשתמש בכוחו רק כשהמוסדות הציבוריים פגעו בזכויות האדם או חרגו מסמכותם בצורה בולטת וגלויה. לאחר מכן לקח על עצמו בית המשפט לבקר את מוסדות השלטון גם כאשר אלה לא חרגו מהתפקיד המוגדר להם בחוק, אך הליך קבלת ההחלטות שלהם נעשה שלא בתום לב, או מתוך חוסר התאמה לשיקול דעתו של 'האדם הסביר'.
על מקומה של חקיקה שיפוטית במסגרת החוק כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת" ("משפטים" י' תש"ם). המהפכה החוקתית הרחיבה את גבולותיה של החקיקה השיפוטית, באפשרה לבית המשפט לפסוק בניגוד לחוק החרות, כאשר חוק זה עומד בסתירה להוראותיו של חוק יסוד.
האקטיביזם השיפוטי נמצא במחלוקת עזה בקרב חכמי המשפט בישראל. המצדד הבולט ביותר באקטיביזם השיפוטי הוא נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ועם המתנגדים הבולטים לגישה זו בקרב המשפטנים נמנה המשנה לנשיא, מנחם אלון. התנגדות לאקטיביזם השיפוטי קיימת גם בקרב חברי כנסת, הרואים בגישה זו חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המחוקקת. מנגד, הטלת מגבלות לגבי סמכות בית המשפט העליון על ידי הכנסת, היא פגיעה גם כן בעקרון הפרדת הרשויות בישראל. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס למידתו הראויה.
כאמור, המוביל המובהק של האקטיביזם השיפוטי בישראל הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. כך תיאר את עמדתו הפרשן המשפטי זאב סגל:
- נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים. ("הארץ", 2004)
עם המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי נימנים משפטנים כמו השופט בדימוס משה לנדוי והפרופ' רות גביזון. מתנגד חריף נוסף הוא ח"כ מיכאל איתן, שהציג את עמדתו בסוגיה זו בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי (נובמבר 2004):
- טוענים שבית המשפט העליון סובל משכרון חושים כתוצאה מעוצמת יתר שמוביל לחוסר נכונות להאזין לביקורת ולסגירת כל ערוץ של משוב. המושג אקטיוויזם שיפוטי מרחיק לכת ומתייחס למהלך מכוון של שופטי בית המשפט העליון, שרותמים את מלאכת פרשנות החוק שבידיהם כדי לשרת צרכים עכשוויים של החברה. ניתן לקבל עיקרון זה בגבולות מצומצמים מסוימים, אבל הגישה שמוביל בית המשפט העליון היא של שופטים ללא גבולות.
[עריכה] חדירת בית המשפט לנושאים ערכיים ופוליטיים
כיום, האקטיביזם השיפוטי גורם פעמים רבות לחדירתו של בית המשפט, ובפרט בג"ץ, לנושאים ערכיים ופוליטיים, עובדה אשר יש לה תומכים ומתנגדים רבים. במסגרת זו מובאות להכרעתו של בית המשפט סוגיות שלכאורה דורשות את הכרעתם הערכית של חברי הכנסת, אך הפונים לעזרתו של בית המשפט מעדיפים שהוא יכריע בהם, והשופט האקטיביסט אינו דוחה פנייה זו על הסף כי אם נענה לה.
פסיקה מסוג זה שחוללה סערה היא הצו שהוציאה השופטת דליה דורנר, שבו ציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע האם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). דורנר לא הבינה על מה המהומה, כיוון שגם המדינה אימצה באותה עתירה את הדעה שלפיה אסור לקצבאות להיות נמוכות מכאלו המאפשרות קיום בכבוד. פסיקה זו, שנראתה כהתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסה חברי כנסת רבים, שסברו שזוהי חדירה לתחומם. תשובת נגד נשמעה מדורנר בנאום פרישתה. דורנר ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרן ברק, "חקיקה שיפוטית", משפטים יג, תשמ"ג
- עדי פרוש, "אקטיביזם שיפוטי, פוזיטיביזם משפטי ומשפט טבעי: השופט ברק ודוקטרינת הכנסת הכל-יכולה", עיוני משפט יז (נובמבר 1992).
- אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי", עיוני משפט, ינואר 1993.
- יוסף מ' אדרעי, "חוק יסודות המשפט כמקור סטטוטורי לאקטיביזם שיפוטי ולרפורמת מס שיפוטית", עיוני משפט, ינואר 1993.
- יצחק זמיר, "אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט", עיוני משפט, ינואר 1993.
- רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן, אקטיביזם שיפוטי - בעד ונגד, הוצאת ידיעות ספרים, 2000.
- מרגית כהן ומרדכי קרמניצר, "אקטיביזם שיפוטי - מודל רב ממדי", כתב העת הקנדי למשפט ותורת משפט, יולי 2005.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אוולין גורדון, אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו, באתר "דעת".
- הלל נייער, תורת המהפכה של אהרן ברק, באתר "דעת".
- אברהם פכטר, אפשר לעקוף את בג"ץ - אסור לעקוף את הכנסת.
