אנרי טומאסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנרי טומאסי (בצרפתית: Henri Tomasi, ‏ 17 באוגוסט 1901 - 13 בינואר 1971) היה מלחין ומנצח צרפתי.

תוכן עניינים 1 ילדות ונעורים 2 שנות ה-20' 3 שנות ה-30' 4 שנות ה-40' 5 אחרית חייו 6 המוזיקה

[עריכה] ילדות ונעורים

טומאסי נולד בשכונת פועלים במרסיי, צרפת. מוצאו היה קורסיקאי, שם נולדו הן אביו והן אמו. אביו היה חלילן חובב והירמן קובץ של שירי עם קורסיקאים פופולריים. כשהיה אנרי בן חמש, עברה משפחתו למאזארק ואנרי נרשם ללימודי תאוריה של המוזיקה. כשמלאו לו שבע, נכנס לקונסרבטואר למוזיקה של מרסיי. בגיל 10 זכה בפרס ראשון לתאוריה ובגיל 13 בפרס ראשון לפסנתר. בלחץ אביו, ניגן לפני משפחות המעמד העליון, נסיון שגרם לו להרגיש עצמו "מושפל, מוצג לראווה כמו חיה מאולפת." (אגודת טומאסי). בשנת 1913 חזרה המשפחה למרסיי. טומאסי חלם להיות לימאי והתחמק משיעורי מוזיקה רבים. בעונת הקיץ התארח אצל סבתו בקורסיקה ולמד שירים קורסיקאים מסורתיים. בשנת 1916 זכה בפרס ראשון בהרמוניה, יחד עם חברו זינו פרנצסקאטי, שהתפרסם בהמשך ככנר וירטואוז. מלחמת העולם הראשונה דחתה את כניסתו לקונסרבטואר של פריז והוא ניצל תקופה זו להשכיר עצמו כפסנתרן. הוא הופיע במקומות שונים ומגוונים, כמו מלונות יוקרה, מסעדות, בתי בושת ובתי ראינוע. כשרונו כמלחין התפתח בתקופה זו הודות לאלתורים בפסנתר. סרטיו המוקדמים של צ'רלי צ'אפלין עוררו את סקרנותו ודרבנו את כושר היצירה שלו.

[עריכה] שנות ה-20'

בשנת 1921 החל טומאסי בלימודים בקונסרבטואר במלגות ממרסיי ומעורך דין, לוי אולמן. עם זאת, המשיך לנגן בבתי קפה ובבתי קולנוע לפרנסתו. חברו מוריס פרנק תיאר את טומאסי כעובד שקדן: "הוא הופםיע עם פוגה מדי שבוע, לא ידע ליאות - מכור לעבודה עד תוך-תוכו." (אגודת טומאסי) בשנת 1925 זכתה יצירה שלו, חמישיית כלי נשיפה מעץ בשם Variations sur un Theme Corse בפרס האלפן. מוריו בקונסרבטואר היו גובר, ונסן ד'אנדי, ז'ורז' קוסאד ופול וידאל. בשנת 1927 זכה בפרס רומא במקום השני על הקנטטה שלו "קוריולאן", ובמקום הראשוםן על ניצוח תזמורת, שניהם פה אחד. באותה שנה פגש את מי שתה יה אשתו, אודט קמפ, באופרה קומיק ונשא אותה בשנת 1929. טומאסי החל את הקריירה שלו כמנצח על Concerts du Journal

[עריכה] שנות ה-30'

משנת 1930 עד 1935 כיהן טומאסי כמנהל המוזיקלי של תזמורת הרדיו הקולנויאלי באינדונזיה, שז'וליאן מגרה ייסד במהלך התערוכה הקולנוליאלית של 1931 בפריז. טומאסי היה לאחד ממנצחי הרדיו הראשונים וחלוץ המוזיקה ה"רדיופונית". במשך שנות ה-30' ייסד קבוצת מוזיקה בת זמננו בשם "טריטון" בפריז, יחד עם פרוקופייב, מיו, הונגר ופרנסיס פולנק. הוא חילק את זמנו שווה בשווה בין הלחנה לניצוח. טומאסי היה אחד המנצחים בשידורי מן האולפן של תזמורת רדיו פריז. ההקלטה הזכורה ביותר שלו הייתה בשנת 1936 עם המצו-סופרן הצרפתיה הנודעת אליס ראבו באורפיאו של כריסטוף ויליבלד גלוק , שזכתה ב"גראנד פרי דו דיסק". ב-1939 גויס טומאסי לצבא צרפת ושובץ כמנצח על תזמורת צבאית במבצר וילפרנש סיר מר.

[עריכה] שנות ה-40'

ב-1940 שוחרר מן הצבא והתמנה למנצח התזמורת הלאומית של צרפת. כמלחין, יש חשיבות למוזיקה התזמורתית שחיבר, אך על לכל נמשך לתיאטרון. בתחום המוזיקה האינסטרומנטאלית, העדיף לחבר לכלי נשיפה מעץ. הוא חיבר קונצ'רטי לחליל, קלרנית, סקסופון, בסון, חצוצרה, קרן וטרומבון. כמו כן חיבר קונצ'רטי לכינור וויולה. ב-1944 נולד בנו קלוד וטומאסי החל לחבר רקוויאם שהקדיש ל"קדושי תנועת המרי וכל המתים למען צרפת." (רדיופראנס) אירועי מלחמת העולם השנייה פיכחו את טומאסי מאשליותיו וכתוצאה מכך דחה כל אמונה באל. הרקוויאם שלו נשכח לשנים רבות, עד שהתגלה והוקלט בשנת 1996. בשנת 1946 קיבל עליו טומאסי את משרת המנצח על האופרה של מונטה קרלו. הוא נעשה מבוקש מאוד כמנצח אורח ברחבי אירופה. בשנת 1948 כתב את היצירה שנעשתה עם השנים לפופולרית ביותר שלו, הקונצ'רטו לחצוצרה. בשנת 1949 ביצע מרסל מול את הקונצ'רטו לסקסופון.

[עריכה] אחרית חייו

בשנת 1953 קיבל טומאסי את פרס המוזיקה הגדול של צרפת מאת ה-S.A.C.E.M. ב-1956 חיבר את הקונצ'רטי לקלרנית ולטרומבון. אותה שנה הביאה עמה את ביצוע הבכורה העולמי, המיוחל זה מכבר, של האופרה "דון חואן דה מאנארה", המבוססת על טקסט של המשורר מילוש. האופרה הזו, "ד'אטלנטיד" והאופרה הקומית "צוואת האב גושה" ביססו את שמו כמלחין אופרה. בשנת 1957 הפסיק טומאסי לנצח בגלל בעיות גופניות, ביניהן חירשות מתקדמת באוזן ימין. ב-1966 ביצע ז'אן-פייר רמפל את הקונצ'רטו שלו לחליל עם תזמורת מרסיי. יצירתו האחרונה לתיאטרון, "בשבח השיגעון (עידן הגרעין)" היא הכלאה בין אופרה לבאלט ומכילה רמיזות לנאציזם ולחומרי נפץ. היצירה משקפת את היוואשותו של טומאסי מן המין האנושי לאחר המלחמה. בתקופתו האחרונה כמלחין הניעו אותו אירועים פוליטיים לכתיבת יצירות כמו "סימפוניית העולם השלישי" ו"מזמור לווייטנאם". ב-1969 ניהל סדרת ראיונות עם בנו, קלוד, שנקראו "אוטוביוגרפיה עם רשם-קול". (אגודת טומאסי). בעוד מצב בריאותו מתערער והולך, החל לעבוד על גרסה אופראית ל"המלט". ב-13 בינואר 1971 מת בשלווה בדירתו במונמרטר, פריז. הוא נקבר באחוזת הקברים של משפחת אשתו באביניון. אחר, לציון מאה שנה להולדתו, הועבר אפרו לכפר אבותיו בפנטה די קאזינקה, קורסיקה.

[עריכה] המוזיקה

המוזיקה של טומאסי לירית ביסודה. קווים מלודיים, דיאטוניים וכרומטיים שולטים בה, נתמכים בהרמוניות של אקורדים משולשים ומרובי-צלילים. המוזיקה שלו צבעונית מאוד וניכרת בה השפעת בני דורו הצרפתיים. צלילים וגוונים אקזוטיים של קורסיקה, פרובנס, קמבודיה, לאוס, מדבר סהרה וטהיטי מוצאים בה את מקומם. טומאסי כתב גם מוזיקה בהשראת שירי דת מימי הביניים ומזמורים גרגוריאניים. הוא עשה שימוש בסגנונות רבים, כולל רצ'יטטיב אוריינטלי ושיטת שנים-עשר הטונים, אבל אלה היו תמיד אישיים וייחודיים לו עצמו.

טומאסי אמר, "אם כי לא נרתעתי משימוש בצורות הביטוי המודרניות ביותר, תמיד הייתי נאמן למלודיה בסתר לבי. איני יכול לשאת מערכתיות, פלגנות וצרות מוחין. אני כותב בשביל הציבור בכללותו. מוזיקה שאינה יוצאת מן הלב איננה מוזיקה." (אגודת טומאסי)

ההשפעה המוקדמת ביותר בחייו נבעה מהצגת האופרנה "לה בוהם", שאמו לקחה אותו לראותה. הוא הזיל דמעות על תלאות הגיבורה הראשית, מימי. למעשה, טומאסי חש, ש"לה בוהם" כיוונה במידה רבה את גורלו המוזיקלי. היא טבעה בו את תשוקתו לתיאטרון הלירי. בהמשך שמע את כרמן של ביזה ולמד על מוסורגסקי באמצעות "בוריס גודונוב" ועל דביסי באמצעות "פליאס ומליסנדה". הוא הושפע מראוול ואחריו מריכרד שטראוס. וגנר ללא השפיע עליו מעולם. השראתו ההרמונית נובעת מדביסי וראוול. הוא חש, שהתנסותו בניצוח שיפרה את מיומנות התזמור שלו וסבר, שמוזיקה דודקפונית ראויה לשימוש מדי פעם, בשעת הצורך או כשיש סיבה להשתמש בה. הוא גרס, שהסכנה במוזיקה אלקטרונית טמונה בהיותה משוללת גורם אנושי: "... קץ הלב - עולם שאין בו דבר פרט לצליל מכונות!" (אגודת טומאסי) טומאסי ביסס במקרים רבים את יצירותיו על טקסט כזה או אחר, גם אם בפועל לא נעשה שימוש במילים. אם לתרגם את השקפותיו של טומאסי על המוזיקה שלו עצמו: "הידע המוזיקלי שלי איננו מבוסס על שום שיטה. ההרגשה מבטאת את עצמה והדעת מפקחת מעל. מה הטעם להמציא צורות דיבור חדשות? הכול כבר נאמר והכל כבר נעשה." (אגודת טומאסי) עניינו של טומאסי היה בראש ובראשונה ב"אדם וסגנונו הרגשי." (אגודת טומאסי)

הקודם: פול פאריי

מנהלים מוזיקליים, התזמורת הפילהרמונית של מונטה קרלו 1946-1947

הבא: לואי פרמו