אבל גאנס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבל גאנס (בצרפתית: Abel Gance; 25 באוקטובר 1889 - 10 בנובמבר 1981) במאי ראינוע וקולנוע צרפתי.
הוריו של גאנס ייעדו אותו להיות עורך דין אך מגיל צעיר נמשך גאנס אל התיאטרון. הוא הופיע בהופעת בכורה כשחקן בבריסל בהיותו בן 19, ובשנת 1909 הופיע לראשונה בסרט הראינוע "מולייר".
זמן מה שימש כשחקן ותסריטאי בטרם הקים חברת הפקות בשנת 1911. באותה השנה יצר את סרטו הראשון "לה דיג" (La Digue), אך סרט זה נכשל. מחזה שכתב בשם "הניצחון בסמותרק" שאורכו חמש וחצי שעות, ובו היה אמור להופיע לצד שרה ברנאר בוטל בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
גאנס הצליח להימנע מגיוס בשל בריאות לקויה, והמשיך בקריירת הבימוי, אך לקראת סוף המלחמה גויס לחודשים מספר. לאחר ששוחרר, ביקש לשוב ולשרת, על מנת לצלם סצינות לסרט שעל עלילתו חשב בתקופת שירותו הצבאי. הסרט יצא אל האקרנים בסמוך לאחר ההכרזה על שביתת הנשק.
"אני מאשים" (J’Accuse) הינו מניפסט פציפיסטי אימפרסיוניסטי שאורכו שלוש שעות. עלילת הסרט עוסקת בחייל השב לביתו לאחר המלחמה, ומוצא כי אישתו הרה לחייל גרמני. החייל יוצא מדעתו, מקים מקברם את הרוגי המלחמה, ויוצא לעקור את המלחמה מהעולם. הסרט השתמש בטכניקות צילום חדשניות, שגאנס היה עתיד לשכלל בסרטיו הבאים.
סרט זה מביא את נטייתו של גאנס לתאר את המציאות באופן אימפרסיוניסטי. התנועה האימפרסיוניסטית הצרפתית בפיסול ובציור, קדמה לאימפרסיוניזם בקולנוע, כפי שמקבילתה הגרמנית קדמה לתנועת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. גאנס היה מן המובילים בתחום הקולנוע האימפרסיוניסטי, והוא כינה את הראינוע "המוזיקה של האור".
לאחר סרט זה צילם את הסרט האימפרסיוניסטי "הגלגל" (La Roue). סרט זה היה סרט דוקומנטרי שעסק בחייו של נהג רכבת. במהלך הסרטת הסרט חווה גאנס טרגדיה אישית. הוא עזב את אשתו לטובת אישה בשם אידה, אך שניהם חלו בשפעת שהפילה חללים באותה התקופה. גאנס החלים, אך אידה מתה בשפעת. גאנס נסע לארצות הברית על מנת לשנות אווירה ולקדם את הפצת "אני מאשים". כפי הנראה בתקופה רבת אירועים זו בחייו התאכזב גאנס מן האימפרסיוניזם. עם שובו לצרפת, בשנת 1924 החל ביצירת סרטו הגדול "נפוליון", והוא שוחרר לאקרנים ב1927.
"נפוליון" היה אפוס בן שש שעות, אשר דרש הקרנה על מסך פנורמי גדול, המורכב משלושה מסכים - אחד באמצע ושניים בצדדים, עליהם מוקרנות תמונות משלושה מקרנים שונים. טכניקה זו הצליחה להראות תיאור פנורמי של קרב, כפי שעוד לא נראה על המסכים. גאנס השתמש במספר טכניקות צילום חדשניות, הוא השתמש לראשונה במצלמה קלה וניידת, אותה אחז בידו בעת תנועה בשדה הקרב. לעתים הדהיר את המצלמה מעל גבו של סוס, לעתים חיבר אותה ללהב הגיליוטינה. האפקט שנוצר היה מדהים בחדשניותו. גאנס צילם חלק מן הסצינות בצבע, עשור שלם לפני שהצילום הצבעוני התגלה על ידי הוליווד, אך החליט שלא לשלב סצינות אלו בסרטו, כדי שלא להסיח את דעת הצופים.
הסרט הוצג כמות שהוא רק במקומות מעטים. מעטים הסתכנו בהחדרת הטכניקה החדשה של המסך המפוצל לשלושה בעידן זה, בו היה הקהל מבולבל ממילא בשל כניסתו של הסרט המדבר.
גאנס לא הצליח לבצע באופן חלק את המעבר מעידן הראינוע לעידן הקולנוע. הוא המשיך ליצור סרטים במשך עשורים רבים, אך לא הגיע אל ההצלחה והרמה האומנותית של סרטיו האילמים. הוא בילה חלק ניכר מזמנו בשיפורם של סרטי הראינוע שצילם, ובנסיונות להפיק גרסאות מדברות של "אני מאשים" ו"נפוליון". סרטיו המדברים משנות ה-30 שכללו ביוגרפיות של לוקרציה בורג'ה ובטהובן זכו להצלחה בינונית.
גם לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת במלחמת העולם השנייה המשיך גאנס לביים, אך בשנת 1943 נמלט מצרפת. הוא שהה זמן מה בספרד הנייטרלית, ולאחר סיום המלחמה שב לצרפת. בשנת 1954 שב לביים לאחר הפסקה בת עשר שנים, ויצר סרטים כ"אוסטרליץ" (1960) ו"סיראנו וד'ארטניאן" (1963). הוא ביים מספר סרטי טלוויזיה, ובשנת 1971 הפיץ גרסה נוספת של "נפוליון" שנקראה "בונאפרט והמהפכה". בשנת 1981 מת בפריז בעודו מתכנן יצירת סרט אפי על חייו של כריסטופר קולומבוס.
לאחר מותו זכה גאנס להכרה לה לא זכה בחייו, כגאון קולנועי. לקראת סוף חייו, בתחילת שנות ה-80 גילו קולנוענים כפרנסיס פורד קופולה את הסרט, הוא שוחזר והחל להיות מוקרן באופן בו גאנס התכוון להקרינו בפסטיבלי קולנוע ובאירועים חגיגיים ברחבי העולם.
