תרצה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרצה, עיר כנענית ולאחר מכן ישראלית. שימשה במשך תקופה מסוימת כבירת ממלכת ישראל. תרצה זוהתה על ידי ויליאם אולברייט בתל אל-פארעה – תל הנמצא כ-11 ק"מ צפונית מזרחית לשכם, צפונית לכביש 57 סמוך לכפר עין בידאן בדרך לטובאס. התל נחפר בשנים 1940-1960 על ידי משלחת מטעם בית הספר הדומיניקני למקרא בירושלים, בפיקוחו של החוקר הצרפתי דה-וו.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה של התל
תרצה נבנתה על גבעה נמוכה בתוך בקעה. שטח העיר כ-180 דונם, והיא מוקפת נחלים זורמים משלושה עברים. את הבקעה מקיפים הרים גבוהים. בסמוך לעיר נובע מעין (עין תרצה/פארעה) המספק כ-1,500 מ"ק לשעה. בסמוך עוברות שתי דרכים חשובות: דרך החוצה את הרי השומרון ממערב למזרח - עולה ממישור החוף לשכם ויורדת עד למעברות הירדן באזור גשר אדם של ימינו (תוואי כביש 57 ), ודרך ההר המקשרת בין ירושלים, שכם, עמק דותן וצפונה לעמק יזרעאל.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] פרהיסטוריה
החפירות הארכאולוגיות באתר מצביעות על קיומו של של יישוב קטן עוד בתקופת האבן החדשה (התקופה הנאוליתית). תרצה הפכה לעיר כנראה בתקופה הכנענית הקדומה, העיר הייתה בצורה – בסיס חומותיה העתיקות בנוי מאבנים ברוחב עד 2 מטר, והיא כללה מגדלים ושערים. בעיר נמצאו שרידי מקדש, רחובות רחבים עם מערכת ניקוז ובתים מלבניים האופייניים לתקופה.
בסביבות 2,500 לפנה"ס ננטשה העיר לכ-600 שנה, אז חודשה בה ההתיישבות, שנמשכה ברציפות עד 1,300-1,250 לפנה"ס. העיר חרבה בזמן זהה לשאר הערים הכנעניות בארץ ישראל, תקופה המיוחסת לכיבוש הארץ בידי בני ישראל.
דה-וו הטיל ספק בטענת כיבושה של תרצה בידי בני ישראל, וטוען כי נאחזו במקום בדרכי שלום. כחיזוק לטענתו זו מובאת העובדה כי השם תרצה אינו אופייני לתרבות הישראלית הפטריארכלית, בה שמות יישובים נקראו על שם האב. לפי תפיסה זו, סיפור בנות צלפחד המופיע בספר במדבר על פיו תרצה הייתה בתו הצעירה והיפה של צלפחד, נועד "להכשיר" את קבלתה של העיר הכנענית לשבט מנשה.
מנגד, הכללתו של מלך תרצה ברשימת המלכים שנלחמו ביהושע ומועד החרבתה תומכים באפשרות של כיבוש על ידי בני ישראל.
[עריכה] התקופה הישראלית
בתקופה הישראלית הייתה תרצה עיר מתוכננת – רחובות מקבילים, בתים טיפוסיים. העיר הוקפה חומה שנבנתה על בסיס החומה הכנענית. עיר זו עברה חורבן נוסף במאה ה-9 לפנה"ס (אותו ניתן ליחס למאבק על המלוכה בין זמרי ועמרי או למסעו הצבאי של שישק), ומיד לאחריו החלה בניה מהודרת שלא נסתיימה – כנראה עקב העברת הבירה לשומרון. אל העברת הבירה נלוותה נטישה של העיר, אשר לזמן קצר עמדה נטושה עד אשר נוסד שם מחדש ישוב קטן.
במאה ה-8 פרח היישוב בתרצה מחדש (תקופת המלכים יואש וירבעם השני). בתקופה זו שוב נבנו בעיר בתי מגורים מפוארים ומבני ציבור. הממצאים הארכאולוגיים מעידים גם על קיומו של "רובע עוני" מובהק בתקופה זו.
[עריכה] סופה של העיר
תרצה חרבה פעם נוספת עם הכיבוש האשורי בשנת 723 לפנה"ס. בתקופת שלטון אשור יושבה מחדש, הפעם כעיר פרזות. סמוך לשנת 600 לפנה"ס ניטשה העיר שוב. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו אך מבנים בודדים.
[עריכה] תרצה במקרא
תרצה מוזכרת בספר במדבר כאחת מבנות צלפחד שהיו משבט מנשה. כנראה שאתר זה נכלל בחלקה של צאצאי תרצה ונקראה על-שמה. תרצה נזכרת (כמקום) לראשונה ברשימת הערים שנכבשו על ידי יהושע, אך רשימה זו ידועה כבעייתית היות שחלק נכבד מהערים המופיעות בה נכבשו "שנית" על ידי אחרים. לאחר הכיבוש הוכללה בתחומו של שבט מנשה.
העיר הפכה לבירת ממלכת ישראל בימיו של ירבעם בן נבט. בנו, נדב, נרצח על ידי בעשא, אשר במשך 24 השנים בהן שלט המשיך לבנות את העיר.
בנו של בעשא, אלה, מוזכר כמלך הולל. לאחר שנתיים מיום עלייתו למלוכה, קשר עליו זמרי והכתיר עצמו למלך. אולם מלכותו נמשכה שבעה ימים בלבד. עמרי, שר הצבא, צר על תרצה וזו נכבשת לא בלי נזק – על פי הסיפור נשרף בית המלך בידי זמרי לאחר שנכזבה תקוותו.
שש שנים לאחר שהומלך, העביר עמרי את בירת ישראל לשומרון, המוגנת יותר בפני אפשרות של מצור.
ספר שיר השירים מתייחס ליופיה של תרצה: "יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלים..." ( שיר השירים ו', 4).
[עריכה] ראו גם
- פנואל – בירת ממלכת ישראל לפני תרצה
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה מקראית, כרך ח' עמ' 937-941.
