שיטת הרבדים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיטת הרבדים היא שיטה ללימוד התורה שבעל פה, ובעיקר התלמוד הבבלי. בסיסה המרכזי הוא הפרדת הטקסט התלמודי לרבדיו השונים, לפי התקופות שבהן הם נערכו. הוגיה הוא הרב דוקטור פנחס היימן. השיטה הדידאקטית מבוססת על תוצאות המחקר הביקורתי של התלמוד, אשר מתארך סוגיות וחלקי-סוגיות לתקופה שאחרי ימי האמוראים. הטענה המרכזית של שיטת הלימוד היא שהטקסט של התלמוד הבבלי כפי שהוא לפנינו, בנוי משכבות היסטוריות נפרדות,כדברי רב שרירא גאון באיגרתו: "דרא בתר דרא איתוסף תלמודא". ולכן יש ללמוד כל רובד במנותק מהרבדים האחרים, ורק אחר כך לנסות להבין את המיכלול כפי שהוא לפנינו.
על פי שיטת הרבדים, התלמוד כולל ארבעה רבדים מרכזיים:
- המשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא.
- המקורות התנאיים המורחבים לדוגמה התוספתות וברייתות שמקורם בתקופת התנאים (עד שנת 240 לערך).
- המקורות האמוראיים שמקורם בתקופה האמוראית (מסוף תקופת התנאים עד שנת 500 לערך)
- רובד רביעי ואחרון, המציג ומפרש את המקורות התנאיים והאמוראיים. רובד זה נקרא על ידי הראשונים בשמות שונים: "סתמא דגמרא", "סתמא דתלמודא", "רבנן בתראי" ועוד. רובד זה הוא מאוחר לתקופה המיוחסת לחתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי, ונכתב בתקופה הסבוראית. יש חוקרי תלמוד שאף מאחרים סוגיות מסוימות ברובד זה עד לאמצע תקופת הגאונים.
מכיוון שחכמי כל רובד לא הכירו את הרבדים שנוצרו אחריהם, יש ללמוד ולהבין את דבריהם רק בהקשר למה שנאמר לפניהם.
בבסיס המוטיבציה ליצירת השיטה ציינו חלק מהוגיה, ש70% מבוגרי הישיבות התיכוניות אינם מסוגלים ללמוד דף גמרא בעצמם, אף שרובם ככולם מקדישים כ-15 שעות שבועיות למקצוע זה וניגשים לבגרות בו. כמחצית מבוגרי ישיבות ההסדר נכשלים במבחני אנסין במבחן כניסה למכוני ההוראה שנעשה בשנה הרביעית ללימודיהם. חוקרים ציינו כי בקרב תלמידי הציונות-הדתית התלמוד נחשב למקצוע השנוא ביותר. תומכי השיטה הציעו לחפש את שורשי הבעיות "בהוראת הגמרא בהיעדר כמעט מוחלט של מיומנויות למידה שיטתיות, מוגדרות ומדורגות" כפי שנעשה במקצועות אחרים.
השיטה נוסתה במספר מוסדות של החינוך הממלכתי-דתי, וכן בישיבות כמו ישיבת עתניאל, ישיבת פתח תקוה, ישיבת עין צורים וישיבת מעלה גלבוע.
[עריכה] הפולמוס אודות שיטת הרבדים
על שיטת הרבדים, ובעיקר על הכוונה להכניסה כמתודת לימוד שיטתית בבתי הספר הדתיים, התקיים בשנים האחרונות פולמוס שעורר הדים רבים. במיוחד כאשר הומלצה על ידי משרד החינוך בתוכנית הלימודים למכוני-הוראה, שרבים מתלמידי הישיבות הלאומיות משתתפים בהם. למעשה, ברקע הפולמוס ניצבת רתיעה משימוש במחקר ביקורתי-טקסטואלי לטקסט מקודש, והחשש שתיארוך מאוחר של קטעים מן התלמוד יביא לזילזול בתוקף ההלכתי המיוחס להם במסורת הדתית. ההשוואה לביקורת המקרא והשפעתה על עזיבת האמונה עולה לעתים קרובות במפורש.
תומכי השיטה טוענים שהלימוד בדרך זו "מציעה דרך בהירה ומעניינת ללימוד תורה שבעל פה. השיטה מעניקה לכל אדם כלים להתמודד בעצמו עם דף הגמרא ולהבין את דרך השתלשלותה של תורה שבעל פה".
לעומתם טוענים שוללי השיטה ששיטת הלימוד מהווה התרחקות מדרך הלימוד המסורתית המקובלת מימים ימימה. לרבנים רבים הפריעה העובדה שמפתחי השיטה (כגון הרב ד"ר פנחס היימן) באים משורות האקדמיה, ובכך מכניסים צורות לימוד אקדמאיות במקום אלה המסורתיות.
שוללי השיטה מסתייגים מאיחור חתימת התלמוד לתקופה המאוחרת לתקופת החתימה המקובלת. לטענת חלק מן המתנגדים, יש בכך משום ערעור סמכותו ההלכתית של התלמוד הבבלי, באשר לשיטתם סמכותו נובעת מהיותו פרי הסכמה של רוב חכמי ישראל שבאותו זמן - טענה המתערערת עם איחור החתימה לתקופת הסבוראים והגאונים. כמו כן, הלימוד של רובד אחד (למשל, המשנה) במנותק ובאופן עצמאי מהפרשנות לו ברבדים מעליו (הפרשנות התלמודית), מביאה לעתים לטענה שחכמי הרובד המאוחר (האמוראים) פירשו את הרובד הקדום בשונה מהכוונה המקורית של הדברים.
התנגדות חריפה נשמעה מצד רבני הר המור, במיוחד מצידו של הרב משה בלייכר, תלמידו של הרב צבי טאו, שכינה שיטה זו בביטויים חריפים ביותר. בקו דומה נקט הרב יצחק שילת, שראה בשיטה זו מדרון חלקלק לערעור האמונה בתורה שבעל פה, וכינה שיטה זו בשם "גימיק מחקרי". תגובה מינורית יותר נשמעה מצידו של הרב אריה שטרן, מבכירי רבני מרכז הרב וראש מכון "הלכה ברורה", שלא פסל את השיטה כשלעצמה, אלא ציין שהוא לא חושב שיש טעם בחיפוש דרך חלופית, כשיש מסורת כל כך נפלאה של תלמוד תורה, שנסללה במשך כל הדורות. הוא גם שם דגש על כך שהתורה היא תורת חיים ולא מושא למחקר.
רבנים כמו הרב יעקב אריאל ויעקב נגן, ציינו כי בעבר היו רבנים שהשתמשו בשיטה זו ואין מניעה משימוש בה ככלי נוסף בתוך מערכת הכלים של הלימוד. שמותר לפרש את המשנה בפירוש אחר מאשר פירשוהו האמוראים, כל זמן שהפירוש איננו ננקט להלכה, ושאין פוגעים בסמכות של ה"סתמא דגמרא" שהם דברים שנכתבו בשם עורכי התלמוד. הם עוד העירו, על ההתקפה הבוטה שנעשתה בידי מתנגדי השיטה כנגד מצדדיה, והעירו שאין לה מקום. גם הרבנים אביגדור נבנצל ודב ליאור כתבו דברים ברוח דומה, שיש לשיטה מקום, כל זמן שאין כוונת השיטה לשלול חלק מסוים בגמרא, או לגרום לזלזול בחלק מדברי חז"ל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר אודות שיטת הרבדים
- מאמר על שיטת הרבדים מאת הרבנים שמואל אריאל ויעקב נגן
- הרב יהודה פרומן, התלמוד כהווייתו, ביקורת על שיטת הלימוד האקדמית, באתר דעת
- שיטת הרבדים בלימוד הגמרא, מאמרים באתר "הצופה"
- יאיר שלג, שיעורי התלמוד עלולים, רחמנא ליצלן, ליהפך למעניינים, הארץ
