ראשית הגז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראשית הגז, היא מצווה לתת את ראשית גיזת הצאן לכהנים. ראשית הגז היא אחד ממתנות כהונה, שהם כעין מסים אותם הטילה התורה על העם לתת לכוהנים, תמורת עבודתם בבית המקדש.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המצווה
מקור המצווה בספר דברים פרק יח:
| ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו. | ||
| -- דברים י"ח, ד' | ||
[עריכה] בהלכה
פרטי מצוות ראשית הגז מתפרשים בפרק י"א של מסכת חולין, המכונה פרק "ראשית הגז".
אף שבתורה נאמר 'צאנך' סתם, אין מצוות ראשית הגז נוהגת אלא בכבשים דווקא, ולא בעיזים, ונוהגת בין בזכרים ובין בנקבות[1]. וכמו כן מין כבשים שצמרם קשה ואינו ראוי ללבישה - פטורים מראשית הגז[2].
מהתורה אין שיעור מוגדר כמה צמר נחשב ל"ראשית", ואפשר לתת לכהן אפילו "כל שהוא". אך חכמים קבעו שיש לתת אחד מששים כתרומה.
"ראשית הגז מצוותה בתחילה", אם נתן בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף יצא"[3]. לעומת זאת, בהלכות תרומה לא הוסק מהלשון "ראשית דגנך" ש"מצוותה בתחילה".
מתנת הגז שהכהן מקבל היא חולין לכל דבר, ואין בה קדושה. הרמב"ם מסיק מזה שאפשר לתת ראשית הגז אף לכהנת ואפילו כאשר היא נשואה לישראל[4] (אדם שאינו כהן).
[עריכה] כמות הצאן
בהלכה מוסכם שראשית הגז "אינו נוהג אלא במרובה", יש אומרים שצריך חמשה כבשים לכל הפחות, יש אומרים ארבעה ויש אומרים שניים.
הדיון נסוב אודות המילה "צאן" שמתפרשת כריבוי של כבשים. בית שמאי מוכיחים מהכתוב "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" בישעיהו (ז, כא) שאפילו שני כבשים מכונים "צאן". ואילו דעת בית הלל שרק חמשה כבשים נחשבים ל"צאן" ומוכיחים את דעתם מהפסוק "חמש צאן עשויות" בספר שמואל א (כה,יח). בתלמוד הבבלי מובאת דעת רבי יוסי שארבעה כבשים הוא השיעור המינימלי ומוכיחה מהפסוק "וארבע צאן תחת השה" בספר שמות (כא, לז)
להלכה הוכרע, שצריך חמשה כבשים לכל הפחות כדי להתחייב בראשית הגז, ונוסף תנאי שרק אם מכל החמישה נגזז משקל ששים סלעים לפחות, ומשקל גיזת כל כבש אינה פחותה משנים עשר סלעים.
אין לפצל את הגיזה כדי לתת אותה לכמה כהנים, אלא אם כן יש מספיק גז, כדי שכל כהן יקבל כמות שתעמוד לכל הפחות על משקל של חמישה סלעים צמר לאחר ליבון הצמר. חמישה סלעים הוא שיעור שאפשר לעשות ממנו בגד קטן.
[עריכה] בחוץ לארץ
לפי המשנה, החיוב לתת ראשית הגז נוהג בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ.
בתלמוד הבבלי[5] נאמר, שלא נהגו לתת ראשית הגז בבבל, כי סמכו על דעת התנא רבי אילעאי שדימה את ראשית הגז לראשית הדגן הסמוכה לו בפסוק, והיא מהמצוות התלויות בארץ (באדמה) שאינן נוהגות אלא בארץ (בארץ ישראל)[6].
הרמב"ם פוסק על סמך זה שהמצווה נוהגת רק בארץ[7]. דעת הטור[8]. שמדאורייתא המצווה נוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כך.
[עריכה] טעמי המצווה
הרמב"ם[9] מסביר שמטרת המצווה היא לספק לכהנים צמר שיוכלו לעבדו ללבישה, שכן הלבוש הוא חלק מהצרכים החיוניים לכהן, ולא די לו בתרומה שמספקת לו את המזון.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הערך ראשית הגז ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
- הרב אליעזר מלמד, הלכות ראשית הגז, אתר ישיבה.
- אורן סעיד, מצוות "ראשית הגז", אתר כיפה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הרמב"ם בפירוש המשניות במהדורה הראשונה כתב שנוהג רק בנקבות, אך לאחר מכן תיקן שנוהג גם בזכרים, וכך פסק במשנה תורה. (בפירוש המשניות, חולין, מהדורת י. קאפח עמוד קמט הערה). 6
- ^ (בבלי, קלז,א)
- ^ תוספתא מסכת חולין, י,א.
- ^ (הלכות ביכורים, פ"י, הי"ז).
- ^ מסכת חולין דף קלו,ב.
- ^ משנה, מסכת קידושין א,ט.
- ^ וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה, סימן שלג
- ^ יורה דעה, סימן שלג
- ^ הלכות ביכורים פ"י ה"ה, וכן כתב בעל ספר החינוך, מצווה תקח.
