קרלינג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרלינג הוא ענף ספורט קבוצתי המשלב טכניקה ואסטרטגיה. במשחק, אשר נערך על משטח קרח, מתחרות זו בזו שתי קבוצות בנות ארבעה שחקנים כל אחת, ומנסות למקם אבנים סמוך ככל האפשר למרכז ה"בית" של הקבוצה השנייה (ראו להלן). המשחק פופולרי בעיקר בקנדה, בשווייץ ובסקוטלנד, ומהווה חלק מהמשחקים האולימפיים מאז 1998.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הראיה המוקדמת ביותר למשחק קרלינג היא אבן משנת 1511. אבן זו נשאה את הכתובת "St. Js B Stirling", ונקראת, לכן, גם "אבן סטירלינג". מועדון הקרלינג הראשון הוקם בשנת 1716 בקילסית. בשנת 1838 הוקם "איגוד הקרלינג הקלדוני", לשם פיקוח על התפתחות המשחק והנהגת חוקים אחידים.
בשנת 1959 נערכה בפאלקירק ובאדינבורו אליפות העולם הראשונה לגברים, שנקראה אז (ועד 1968) "הגביע הסקוטי". זכתה בה נציגת ססקצ'ואן הקנדית. בשנת 1966 הוקמה בונקובר התאחדות הקרלינג הבינלאומית (ICF), אשר שנתה את שמה ל"התאחדות הקרלינג העולמית" (WCF) בשנת 1991.
בשנת 1975 נערכו לראשונה אליפויות אירופה לגברים ולנשים. ארבע שנים מאוחר יותר נפתחו אליפויות העולם לנשים.
בשנים 1924, 1932, 1988 ו־1992 שוחקו תחרויות־נסיון בקרלינג, והחל באולימפיאדת החורף שנערכה בנגאנו בשנת 1998 הקרלינג הוא ענף אולימפי לכל דבר ועניין.
[עריכה] מגרש
קרלינג משוחק על גבי משטח קרח מיוחד. כדי לגרום לאבנים להחליק טוב יותר, מכוסה המשטח מדי פעם בטיפות מים זעירות. אורך המגרש הוא 138 רגל (42.07 מטרים לערך), ורוחבו 14 רגל (כ־4.28 מטרים).
בקצה המגרש מצויר מבנה הקרוי "בית" (House), ומורכב מעיגול לבן ("כפתור", Button) המוקף בשלוש טבעות. רדיוס הכפתור הוא 15 סנטימטרים. רדיוס הטבעת הראשונה הוא שתי רגליים (61 סנטימטרים), והטבעות השנייה והשלישית מתרחבות בקצב דומה, ולהן מחוגים באורך הוא ארבע ושש רגליים בהתאמה. (122 ו־183 סנטימטרים.) מרכז הכפתור נקרא Tee.
[עריכה] אבנים
אבני קרלינג הן גושי גרניט מעוגלים, שגובהם לפחות ארבעה אינץ' וחצי (11.43 סנטימטרים), מסתם כארבעים ושניים פאונד (תשעה־עשר קילוגרם), והיקפם לכל היותר שלושים וששה אינץ' (91.44 סנטימטרים). בצדן התחתון הן משויפות כך שיסתובבו סביב עצמן; בצדן העליון מחוברת אליהן ידית.
[עריכה] מהלך המשחק
במשחק קרלינג מתמודדות שתי קבוצות, בכל אחת מהן ארבעה שחקנים, הנקראים לפי סדר ההטלות שלהם עבור קבוצתם: ראשון, שני, שלישי ורביעי. בטורנירים החשובים הן מתחרות בעשרה סיבובים (Ends), ובתחרויות אחרות - בשמונה. קבוצה יכולה לפרוש ממשחק אם אינה מאמינה עוד שביכולתה לנצח בו, ובלבד שהסתיימו ששה סיבובים לפחות.
כל סיבוב מחולק לשש־עשרה הטלות (Shots), שמונה לכל קבוצה. כל שחקן מטיל בסך הכול שתי אבנים (Stones); זכות ההטלה עוברת לסירוגין בין הקבוצות. במלים אחרות, את הסיבוב יפתח ה"ראשון" של קבוצה א', ואחריו יטיל המקביל לו בקבוצה ב'. אחריו שוב הראשון של א', ושוב הראשון של ב'. אחר־כך יטיל השני של א', ואז השני של ב', וכן הלאה.
"הטלה" היא כינוי לפעולה הבאה: השחקן המטיל אוחז בידו אבן קרלינג - אבן גרניט מעוגלת בעלת ידית - יוצא מנקודת הפתיחה שלו, הנקראת "Hack", ומחליק לאטו על הקרח. בשלב מסוים הוא משחרר את האבן, שמתחילה לנוע לעבר הבית. בשלב זה נכנסים לפעולה שני חברים אחרים בקבוצתו, האוחזים בידיהם מטאטאי־קרח. שני אלה מחליקים לפני האבן, ומתיכים את הקרח שלפניה בעזרת המטאטאים. פעולה זו מאפשרת את האצת האבן, וכן עיקול מסלולה.
אם אבן פוגעת בגוף זר (למשל, מטאטא), לא מגיעה ל"קו המשחק" (Hog Line, ראו דיאגרמה לעיל) או עוברת את ה"קו האחורי" (Back Line) היא נפסלת ומוצאת מהמשחק. בשתי ההטלות הראשונות של כל קבוצה, אין להסיט ממקומן אבנים הנמצאות ב"אזור השמירה החפשית" (Free Guard Zone); אם פגעה אבן כלשהי באבן כזאת, היא תוצא מהמשחק, והאבן הנפגעת תושב למיקומה המקורי. בכל מצב אחר, אבן הנדחפת על ידי אבן אחרת אל מחוץ לגבולות המשטח מוצאת מהמשחק.
בכל סיבוב זוכה רק קבוצה אחת, לכל היותר, בנקודות. זוהי הקבוצה שלה האבן הקרובה ביותר למרכז הבית (Tee; ראו מגרש). קבוצה זו תזכה בנקודה אחת בעד כל אבן הקרובה יותר למרכז מאשר האבן הקרובה ביותר לשם של הקבוצה היריבה (בעת חישוב הנקודות מתייחסים רק לאבנים הנמצאות בתוך הבית). למשל, אם לקבוצה א' שלוש אבנים בבית, ומרחקיהן ממרכזו הם 20, 50 ו־100 סנטימטרים, ולקבוצה ב' אבן אחת בבית, ומרחקה ממרכזו 90 סנטימטרים, תזכה קבוצה א' בשתי נקודות.
קפטן הקבוצה מתקרא "סקיפ" (Skip), ויכול לבחור באיזו עמדה שיבור לו. כאשר אינו מטיל אבנים בעצמו, עומד הסקיפ מאחורי הבית, ומתווה עבור המטילים והמטאטאים מקבוצתו את הטקטיקה הרצויה בהטלה הנוכחית. על פי רוב, משחק הסקיפ בעמדה הרביעית, כיוון שהרביעי מטיל את שתי האבנים האחרונות - והחשובות ביותר - של קבוצתו בכל סיבוב. היות שהסיבוב מסתיים אחרי שש־עשרה הטלות בדיוק, קיימת חשיבות מכרעת לאבן השש־עשרה והאחרונה של הסיבוב; באפשרותה להפוך את תוצאתו מן הקצה אל הקצה. אבן זו נקראת "פטיש" (Hammer), וחשיבותה הביאה לטביעת המונח "יתרון הפטיש", Hammer Advantage, המשמש בניתוח עמדות. הקבוצה המחזיקה בפטיש - דהיינו, מטילה את האבנים הזוגיות - בסיבוב הראשון נקבעת בהגרלה; בתום כל סיבוב, נקבעת הקבוצה שתחזיק בפטיש בסיבוב הבא. אם נצחה קבוצה א' בסיבוב, הרי שבסיבוב הבא תאחז קבוצה ב' ביתרון הפטיש. אם תוצאת הסיבוב היא תיקו (דהיינו, 0:0, כיוון שלא היו אבנים בבית), הקבוצה שאחזה בפטיש תמשיך להנות ממנו גם בסיבוב הבא. מדברים אלה עולה כי התוצאה הגרועה ביותר עבור קבוצה המחזיקה ביתרון הפטיש איננה, בהכרח, הפסד בסיבוב; ניצחון 1:0 עשוי להיות חמור יותר, מפני שהוא גורר את הפסד הפטיש.
בסיום עשרת (או שמונת) הסיבובים מנצחת הקבוצה שזכתה במרב הנקודות. במצב של תיקו משוחק סיבוב נוסף.
בשל המשקל הרב שניתן לאסטרטגיה, נקרא הקרלינג לעתים גם "שחמט על הקרח".
