קרב חרן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב חרן היה קרב בין הרפובליקה הרומאית לאימפריה הפרתית שנערך בשנת 53 לפנה"ס ליד העיר חרן. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לכוחות הרומאים, שהושמדו כמעט לחלוטין, ובכך בא הסוף לניסיון הכיבוש הרומאי של פרתיה.
[עריכה] רקע
מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהיווה את הצלע השלישית בטריאומווירט הראשון ששלט ברומא, שאף לתהילה צבאית כמו עמיתיו יוליוס קיסר ופומפיוס ולכן החליט לפלוש לאימפריה הפרתית.
לאחר תום כהונתו כקונסול קראסוס הגיעה בראשית שנת 54 לפנה"ס לסוריה לכהן כמושל הפרובינקיה. כבר מספר שנים ששררה מתיחות בין פרתיה לרומא בשאלת השליטה על ארמניה.
כהכנה לפלישה נשלחו מספר משלחות צבאיות שמטרתן הייתה לתור את ארם נהריים ונכבשו מספר ערים מידי הפרתים. לקראסוס היו שתי ברירות לגבי הפלישה לפרתיה: לעבור דרך ארמניה, שמלכה ארטבסדס היה בן בריתה של רומא, או דרך ארם נהריים. לבסוף קראסוס החליט על הפלישה דרך ארם נהריים, מתוך מחשבה שהערים הההלניות יהיו לו לעזר ויקבלו את הצבא הרומאי כמשחררים.
בשנת 53 לפנה"ס חצה הצבא הרומאי בהנהגת קראסוס, שמנה שבעה לגיונות וארבעת אלפים פרשים, את הפרת והחל בפלישה העיקרית לפרתיה. קראסוס החליט על מעבר דרך המדבר כתוצאה מעצת אחיתופל שיעץ לו אבגרוס, ראש שבט ערבי מקומי ובן בריתה של רומא, שדיווח כביכול על נסיגת הפרתים מחלק מדינתם המערבי ולכן היה הכרח לעבור דרך המדבר כדי להדביק אותם במנוסתם.
[עריכה] הקרב
לאחר מספר ימים הכוח הרומאי פגש בפרשי האויב הפרתי ליד הנהק בליסוס (כיום בליק), אבגרוס ואנשיו נשלחו לסיור למען יאספו ידיעו על האויב ושהם בוששו לחזור החליטו הרומאים לחצות את הבליסוס וזמן קצר לאחר חצייתו פתאום הבינו שהם מוקפים על ידי הצבא הפרתי ושלמעשה אבגרוס שהיה בן בריתם כביכול בגד בהם ועשה יד אחת עם הפרתים כדי להובילם למלכודת.
מפקד הצבא הפרתי סורנה הבין את נחיתותו של חיל הרגלים הפרתי אל מול חיל הרגלים הרומאי ולכן ביסס את צבאו אך ורק על חיל הפרשים הפרתי שנודה בכושר לחימתו המצוין ושהיה חמוש בחניתות ארוכות ובחץ וקשת כנגד צבא שכזה חיל הרגלים הרומאי היה שרוי בנחיתות. כוח פרתי גם מנע מעבר עשר אלף פרשים ארמנים שנשלחו לסייע לצבא הרומאי על ידי ארטבסדס.
הרומאים הובסו בהתנגשות הראשונים ביניהם לבין הפרתים ובניגוד לעצת קציניו, שסברו שיש לפרוס את הלגיונות על שטח גדו ככל הניתן, קראסוס הורה על כינוסם בצורת מבנה ריבועי צפוף שבכל צד היו שנים עשר קוהורטות.
דבר זה התגלה כאסון מכיוון שהפרשים הפרתים המטירו מטח חצים על הרומאים שלא יכלו להשיב מלחמה או להתגונן וצפיפות המבנה שלהם הגבירה את אבדותיהם. התקווה שמלא התחשומת של האויב יאזל ואז הלגיונות יוכלו לפתוח בהתקפת נגד נגוזה כשהתברר שהפרתים היו מצוידים בהספקה גדולה של חיצים.
כדי לנסות למנוע מן הפרתים להקיף אותם קראסוס שלח את בנו פובליוס ליקיניוס קראסוס בראש כוח רומאי של ששת אלפים לפתוח במתקפה על האויב ואכן מתקפת הנגד גרמה בתחילה להקלת הלחץ על המחנה הרומאי הראשי אולם אם התרחקותם מן המחנה הרומאי הראשי הם הותקפו על ידי הפרתים שפרשיהם המצוידים בחניתות תקפו אותם במבנה של רשת והכו אותם שוק על ירך. שארית הכוח הרומאי נסוג לגבעה סמוכה ושמה חוסל על ידי קשתי האויב.
לאחר חיסול כוח התקיפה הרומאי בראשותו של פובליוס הפרתים חזרו ללחוץ על המחנה הרומאי הראשי, שכמו קודם לא היה בעל יכולת להגיב על ההתקפה הפרתית. שההתקפה הפרתית על המחנה הרומאי שככה עם רדת הלילה נסוג הצבא הרומאי שהיה יכול לנוע בראשותם של הלאגטי גאיוס קסיוס לונגינוס ואוקטביוס לעיר חרן.
הצבא הרומאי ניסה לסגת לארמניה הידידותית אולם בדרכם הם אותרו על ידי הפרתים ואלו הציעו להם לדון בחוזה שלום, הצעה שהמצביאים הרומאים היו אנוסים לקבלה גם בגלל מצבם הנואש וגם בגלל שחייליהם היו על סף מרידה. במהלך המשא ומתן התפתחה מריבה בין המשלחות ובתגרה שנערכה אוקטביוס וקראסוס מצאו את מותם.
קרב חרן היה אחד התבוסות הבולטות, המוחלטות והמשפילות ביותר של הצבא הרומאי ביחד עם קרב קאנאי וקרב יער טאוטובורג. מתוך הצבא הרומאי העצום בתחילת הקרב רק קומץ קטן בראשותו של קסיוס הצליח לשרוד ולעשות את דרכו חזרה לשטח הרומאי. הקרב נחרת כמפלה מבישה בזכרונם של הרומאים גם בשל כך שהפרתים "שבו" את "נשר הזהב", נס הליגיון הרומי, וזה הושב לרומא על ידי הקיסר אוגוסטוס רק בשנת 20 לפנה"ס.
