קלאודיו מונטוורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קלאודיו מונטוורדי
פורטרט של קלאודיו מונטוורדי בוונציה מ-1640, מאת ברנרדו סטרוצי.
תאריך לידה	15 במאי 1567 קרמונה, איטליה
תאריך פטירה	29 בנובמבר 1643 ונציה, איטליה
מקצוע	מלחין, כנר וזמר מתקופת הרנסאנס ומהבארוק

קלאודיו מונטוורדי (באיטלקית: Claudio Monteverdi;‏ 15 במאי 1567 (הוטבל) - 29 בנובמבר 1643) היה מלחין, כנר וזמר איטלקי.

יצירתו מציינת את המעבר מן המוזיקה של הרנסאנס לזו של הבארוק. במהלך חייו הארוכים הפיק יצירות, שאפשר לסווגן בשתי הקטגוריות הללו, והיה אחד החשובים ביותר בין המהפכנים שחוללו את התמורה בסגנון. מונטוורדי כתב את האופרה המוקדמת ביותר שיש לה ערך דרמטי בר-קיימא, "אורפיאו", ושיחק לו מזלו ליהנות מפרסום ותהילה עוד בימי חייו.

[עריכה] חייו ויצירתו

מונטוורדי נולד בקרמונה שבצפון איטליה. השם מונטוורדי פירושו "הר ירוק" באיטלקית. בילדותו למד אצל מרק אנטוניו אינג'ניירי, שהיה מנצח מקהלה בקתדרלה בקרמונה. כיון שאין אזכור לשירתו במקהלת הקתדרלה, נראה ששיעורי המוזיקה היו פרטיים. היצירות הראשונות שהפיק לפרסום - כמה מוטטים ומדריגלים כנסייתיים - נכתבו עוד בשנת 1582 ו-1583, ומכאן שכשרונו הוכר כבר בגיל צעיר. בשנת 1587 הוציא את ספר המדריגלים החילוניים הראשון שלו, וזמן קצר אחר כך התחיל לחפש עבודה מחוץ לעיר הולדתו.

בשנת 1590 התחיל מונטוורדי לעבוד בחצר וינצ'נצו הראשון מגונזאגה במנטואה, כזמר ונגן ויול, ובשנת 1620 היה למנצח החצר. עד שמלאו לו ארבעים עבד בעיקר על מדריגלים, ובסך הכול כתב תשעה ספרים של צורה מוזיקלית זו. הספר החמישי, שיצא לאור בשנת 1605, עמד בלב מחלוקת בין מונטוורדי לג'ובאני ארטוזי, שתקף את "חוסר התרבות" ו"חירויות היתר" של סגנון החיבור המודרני. את מתקפותיו ריכז במדריגלים מן הספר הרביעי. מונטוורדי השיב לו במבוא לספרו החמישי, שם הציע חלוקה של העיסוק המוזיקלי לשני זרמים, שאותם כינה "פרימה פראטיקה" ו"סקונדה פראטיקה": פרימה פראטיקה תהיה האידאל הפוליפוני הקודם של המאה ה-16, עם קונטרפונקט זורם, כפוף לכללים מחמירים, הכנה לדיסוננסים ושוויון בקולות; סקונדה פראטיקה, לעומת זאת, תשתמש בקונטרפונקט חופשי הרבה יותר, עם היררכיה גדלה והולכת של קולות, במתן דגש לסופרן ולבס. גישה זו מייצגת מהלך בלתי מודע לעבר סגנון המונודיה החדש. הכנסתו של תפקיד קונטינואו אינסטרומנטלי לרבים מן המדריגלים בספר גם הוא סימן היכר מודרני במודע. נוסף לכך, הספר החמישי הציג התחלות של טונאליות פונקציונלית מודעת. הספר השמיני, שיצא לאור בשנת 1638, כלל את מה שמכונה המדריגלים dei guerrieri ed amorosi, שרבים רואים בהם דוגמה מושלמת לצורת המדריגל. כמכלול, שמונה ספרי המדריגלים הראשונים מדגימים את ההתפתחות העצומה מן המוזיקה הפוליפונית של הרנסאנס לסגנון המונודי, האופייני למוזיקת הבארוק. ספר המדריגלים התשיעי, שיצא לאור לאחר מות מונטוורדי, בשנת 1651, מכיל יצירות קלות יותר, כגון קנצונטות, שחוברו כנראה במהלך חייו ומייצגות את שני הסגנונות.

מן המונודיה, על הדגש ששמה על קווים מלודיים ברורים, טקסט קל להבנה ומוזיקת ליווי רגועה, היה זה צעד הגיוני להתחיל בחיבור אופרה, בייחוד למלחין שנטה לדרמטי וגם אהב את המפואר והמרשים. בשנת 1607 חיבר את האופרה הראשונה שלו, "אורפיאו". מקובל היה על מלחיני התקופה ליצור מוזיקה לפי דרישה להזדמנויות מיוחדות, והיצירה הזאת נועדה לשוות זוהר לקרנבל השנתי של מנטואה. ואכן, האופרה נחלה הצלחה רבתי והתאימה להפליא לרוח הזמנים. "אורפיאו" מצטיינת בעוצמתה הדרמטית ובתזמור מלא החיים שלה. אכן, יש מקום לטענה, שזו הדוגמה הראשונה להקצאת תפקידים מסוימים לכלי נגינה מוגדרים ביד המלחין וזה גם אחד החיבורים הגדולים הראשונים, שחלוקת הכלים המדויקת בביצוע הבכורה שלהם עמדה בעינה עד לימינו אלה. העלילה מתוארת בתמונות מוזיקליות ססגוניות והמלודיות סדורות וברורות. באופרה זו יצר מונטוורדי סגנון מוזיקלי חדש בתכלית, "דרמה פר מוזיקה" (דרמה מוזיקלית). האופרות של מונטוורדי מוגדרות על פי רוב "קדם-בארוקיות" או "בארוק מוקדם".

אפשר להגיד, שיצירתו הגדולה ביותר של מונטוורדי הייתה ועודנה Vespro della Beata Vergine (תפילות הערבית של הבתולה המבורכת) משנת 1610. זו אחת מיצירות הקודש הספורות שלו בכל סדר גודל שהוא, אבל עודנה, עד עצם היום הזה, אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר למוזיקה של עבודת הקודש, ורק יצירות כמו "מיסה פאפה מרצ'לי" של ג'ובאני פלסטרינה, "המשיח" של הנדל ו"מתאוס פסיון" של יוהן סבסטיאן באך יכולות להשתוות אליה. היקף היצירה בשלמותה עוצר נשימה - כל חלק (עשרים וחמישה בסך הכל) מפותח במלואו הן במובן המוזיקלי והן הדרמטי - המרקמים האינסטרומנטליים משמשים להשגת אפקט דרמטי ורגשי מדויק, בדרך שכמותה לא נראתה קודם לכן.

"תפילות הערבית" משנת 1610 הן גם בין הדוגמאות המוקדמות המעולות ביותר לחזרה וניגוד, עם ריטורנלו ברור ברבים מן הפרקים. היה זה דבר חדש לגמרי לקהל המאזינים של אותו זמן, והתקבל בהתלהבות מיידית.

בשנת 1613 התמנה מונטוורדי למנצח בכנסיית סן מרקו בונציה, שם השיב עד מהרה לקדמותן את אמות המידה המוזיקליות הן של המקהלה והן של הנגנים, שהתדרדרו תחת הניהול הכספי הכושל של קודמו, ג'וליו צ'זארה מרטיננגו. מנהלי הבאזיליקה נשמו לרווחה כאשר מוזיקאי מכובד כל כך ניאות לקבל עליו אחריות למקום, שהמוזיקה הייתה בו בדעיכה מתמדת מאז מותו של ג'ובאני קרוצ'ה בשנת 1609.

בתקופת שהותו בוונציה גם השלים מונטוורדי את השישי, השביעי והשמיני בספרי המדריגלים שלו. השמיני הוא הגדול מכולם ומכיל יצירות, שנכתבו על פני תקופה של שלושים שנה, כולל הסצינה הדרמטית "טנקרדי וקלורינדה" (1624), שבה התזמורת והקולות יוצרים שתי ישויות נפרדות; הם פועלים במקביל ומשלימים זה את זה. סביר להניח, שלהשראה לסידור זה, שמונטוורדי החליט לנסות, אחראים שני היציעים הממוקמים זה מול זה בכנסיית סן מרקו. אפשרות זאת כבר הניעה מלחינים אחרים, כדוגמת ג'ובאני גבריאלי, ליצירת מוזיקה דומה. עוד פרט המייחד יצירה זו הוא השימוש הראשון מסוגו בטרמולו (חזרה מהירה על אותו צליל) ובפיציקטו (פריטת המיתרים באצבעות) בכלי הקשת להשגת אפקט מיוחד בסצינות דרמטיות.

בשנים האחרונות לחייו חלה מונטוורדי, אך הדבר לא מנע אותו מחיבור שתי יצירות המופת האחרונות שלו, שתיהן אופרות: Il ritorno d'Ulisse in patria (שיבת אוליסס למולדתו, 1641), והאופרה ההיסטורית L'incoronazione di Poppea (הכתרת פופיאה, 1642), המבוססת על חיי הקיסר הרומי נרון. "ההכתרה", בייחוד, נחשבת לשיא יצירתו של מונטוורדי. היא מכילה סצינות טראגיות, רומנטיות וגם קומיות (התפתחות חדשה באופרה), הצגה ריאליסטית יותר של הדמויות ומלודיות חמימות יותר מאלה שנשמעו קודם לכן. ביצועה דורש תזמורת קטנה יותר, ותפקיד המקהלה בו איננו בולט כל כך.

מונטוורדי הוסמך לכומר קתולי בשנת 1633. הוא מת בוונציה.