פנחס שניאורסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פנחס שניאורסון (1893 - 1974), מחלוצי העלייה השנייה ומייסדי ארגוני ההגנה בתקופת היישוב.
שניאורסון נולד ברוסיה ועלה לארץ ישראל בשנת 1908. תחילה עבד כפועל חקלאי וכשומר ביישובי יהודה והגליל. התיישב במושב תל עדשים, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף לישראל גלעדי במטרה ליישב את הגליל העליון. לאחר חשיפת מחתרת ניל"י, נעצר ישראל גלעדי, ושניאורסון ביקש להיעצר במקומו, עבר עינויים ולבסוף נכלא בדמשק.
עם שחרורו ממעצר גויס שניאורסון לצבא האימפריה העות'מאנית, אך זמן קצר לאחר מכן ערק וברח לאודסה. בשובו לארץ התיישב בכפר גלעדי, ובשלהי 1919 מונה מטעם למפקד ארגון ההגנה בכפר. ביום הקרב על תל חי (1 במרץ 1920) שהה במקום, ועל פי מספר גרסאות הוא שהתיר את כניסתם של התוקפים הערבים.[1] למרות זאת, לאחר פציעתו של יוסף טרומפלדור, הועבר לרשותו הפיקוד על הקרב.
פעילותו בתחומי ההגנה נמשכה כחבר הגדוד העברי על שם טרומפלדור, חבר ארגון "הקיבוץ", מפקד באזור חיפה ועמק הירדן בעת מאורעות תרפ"ט, וכשומר בגוש עציון בשנות השלושים. בהיותו חבר מפלגות "פועלי ציון" ו"אחדות העבודה", הצטרף לאחר הקמת מפא"י ל"פועלי ציון שמאל". בשנת 1946 הצטרף ל"אחדות העבודה - פועלי ציון" ומאוחר יותר היה חבר מפ"ם. בשל התפלגות "פועלי ציון שמאל" עזב שניאורסון בשנות השלושים את כפר גלעדי ועבר לתל אביב, בה עבד בעירייה.
לאחר קום המדינה עבד שניאורסון בשירות המדינה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יעקב יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים, הוצאת מ. מזרחי - תל אביב.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ראו לדוגמה עדותו של ירחמיאל צימבל אצל מאירוביץ', כזמר הנודד, עמוד 17 - 18.
