פילוסופיה אנליטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פילוסופיה אנליטית היא שדה של הפילוסופיה שהתפתח במהלך מאה ה-20 ועיסוקה הוא בעיקר בשפה ובניתוח משמעותם של מושגים ומילים.
הפילוסופיה האנליטית התפתחה לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ואבותיה המובהקים הם גוטלוב פרגה, ברטראנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין והחוג הווינאי. האירוע המכונן של הפילוסופיה האנליטית היה המהפך הלשוני, מהפך פילוסופי שבזכותו הפכה השפה להיות מרכז העיסוק הפילוסופי של מרבית הזרמים במאה ה-20.
על אף שורשיה הגרמניים הפכה הפילוסופיה האנליטית לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורותיה של הפילוסופיה האנליטית
מאז ומעולם עסקה הפילוסופיה בשפה, במילים ובמשמעותן. עוד בעת העתיקה פיתח אפלטון בדיאלוגים שכתב, את תורת האידיאות, שהיוותה בעצם תורת משמעות, שעל-פיה התופעות הפיזיות הן חיקוי של הוויות רוחניות טהורות הנקראות אידיאות. נראה, אם כן, כי תורת האידיאות מונעת על ידי האינטואציה הפילוסופית הקובעת כי מאחורי מושגים תופעתיים שונים עומדת מהות משותפת. על המהות המשותפת בין שני סוסים שונים למשל אפשר ללמוד מהדמיון בצורתם ובקולם אך גם מעצם העובדה כי אנו משתמשים באותה המילה "סוס" בשביל לייצג שני פרטים נבדלים אלו. פילוסופית השפה הנגזרת מתורת האידיאות האפלטונית היא כי מאחורי מילים או שמות עומדת מהות רוחנית נסתרת הנקראת אידיאה ואשר לה קיום עצמאי.
הספר "רטוריקה" לאריסטו מוקדש לדיון בשפה, אך הוא עוסק בעיקר במאפינייה הסיגנוניים ובכוח הביטוי שלה ופחות ביחסה למשמעות. גם אוגוסטינוס דן בשפה בספרו "הוידויים", ואף העמיד תאוריה שמתארת כיצד נקשרות המילים למושגים. בימי הביניים נערכו דיונים רבים על הקשר שבין שפה למשמעות ובים השפה למציאות. מחלוקות רבות סבבו סביב השאלה אם השפה היא טבע או הסכמה כלומר אם השפה מתארת את המהות של העצמים עליהם היא דנה או אם ניתנו לאותם עצמים שמות בדרך שרירותית. הדיון ב"כוללים" שעסק במשמעותם של מושגים מופשטים, הוא אחד הצירים המרכזיים בפולמוס זה.
[עריכה] תחילתה של הפילוסופיה האנליטית
נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא תורתו של גוטלוב פרגה. במאמרו "על מובן והוראה" מ-1892 [1] ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה ממספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות.
[עריכה] עיקרון ההקשר
מילים לא ניתן להבין אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. זאת אחת מנקודות המוצא החשובות של פרגה. פרגה תופס את המשפטים בשפה כפונקציה אשר פועלת על מילים. המילים בפני עצמן ריקות מכל משמעות או תוכן אך כאשר הן משובצות בתוך תבנית הפונקציה של המשפט גם המילים וגם המשפט כולו מקבל משמעות.
[עריכה] מובן והוראה
פרגה הבחין בין שני מובנים של "משמעות" - מובן והוראה. המובן הוא התוכן ה"מחשבתי" של מילה או משפט וההוראה היא הדבר החיצוני שאליו הם מצביעים. כך למשל שהמובן של המילים "חד-קרן" היא המחשבה על חד הקרן אך למילים אין הוראה. ביחס למשפטים הניתוח של פרגה מעט מורכב יותר וקשור לתפיסתו את מושג האמת. מובנו של משפט, התוכן המחשבתי שלו, הוא הרכבה של המילים שבו והוראתו היא אמת או שקר בהתאם לערך האמת שלו. למשפט "לצרפת יש מלך קירח" יש מובן (התוכן המחשבתי המורכב מהחיבור בין המילים) והוראתו היא שקרית.
[עריכה] הפרדה בין פסיכולוגיזם ללוגיקה
פרגה דרש להגדיר מהי חקירה לוגית
[עריכה] הערות שוליים
- ^ זו כותרת התרגום לעברית. המאמר נכתב במקור בגרמנית: Über Sinn und Bedeutung, תורגם לאנגלית בכותרת: On sense and reference
