עלייה לתורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עלייה לתורה היא הזמנה לקרוא בתורה, בזמן התפילה במניין. כל עולה לתורה קורא חלק מהפרשייה הנקראת באותו יום - פרשת השבוע או במועדות - פרשייה העוסקת בעניינים הקשורים ליום.
העליות לתורה מתקיימות בכל תפילה בה מתקיימת קריאת התורה.
תוכן עניינים |
[עריכה] זמני הקריאות ומספר העולים
- שבת- בכל שבת אחר תפילת שחרית קוראים בתורה את פרשת השבוע. הקריאה מתחלקת לשבעה עולים, ועולה נוסף הנקרא מפטיר. כאשר לא חל באותה שבת אף מועד נוסף, חוזר המפטיר על כמה פסוקים מסוף הפרשה. בתלמוד הבבלי במסכת מגילה כתוב שמכיוון שעליית המפטיר חשובה פחות מהעליות הקודמות הוא מקבל כ'בונוס' את קריאת ההפטרה ואף מקבל את הזכות לגשת כחזן לתפילת מוסף.
- שבת במנחה- בתפילת מנחה של שבת קוראים בתורה את תחילת הפרשה של השבוע הבא. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ולא הפטרה.
- יום כיפור- ביום כיפור אחר תפילת שחרית קוראים את תחילת פרשת אחרי מות (ויקרא פרק טז, שעוסק בענייני יום כיפור), קריאה זו מתחלקת לשישה עולים. אם יום כיפור חל בשבת הקריאה לא משתנה אך היא מתחלקת לשבעה עולים. לאחר הקריאה עולה המפטיר וקורה את פרשיית קרבן מוסף של יום כיפור שבפרשת פינחס ואת ההפטרה.
- יום כיפור במנחה- במנחה של יום כיפור קוראים את פרשת העריות, קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, כאשר האחרון שבהם קורא את ההפטרה בספר יונה.
- ימים טובים-בכל יום טוב אחרי תפילת שחרית קוראים בתורה מעניין היום טוב, קריאה זו מתחלקת לחמישה עולים (אם היום טוב חל בשבת הקריאה לא משתנה אך היא מתחלקת לשבעה עולים). לאחר מכן עולה המפטיר הקורא את פרשת קרבן מוסף של אותו יום מתוך פרשת פינחס ואת ההפטרה. ביום טוב שלא חל בשבת לא קוראים בתורה בתפילת מנחה.
- חול המועד- בחול המועד סוכות קוראים את פרשת קרבן מוסף של סוכות (כל יום יש קרבן אחר) ארבע פעמים- פעם אחת עבור כל עולה לתורה. בחול המועד פסח קוראים כל יום פרשה אחרת המתחלקת לשלושה עולים, והרביעי (בכל הימים) קורא את פרשת קרבן מוסף של פסח (בכל הימים יש קרבן זהה). בחול המועד אין הפטרה. בשבת חול המועד מדלגים על פרשת השבוע וקוראים בספר שמות מענייני החג. קריאה זו מתחלקת לשבעה עולים ולאחר מכן עולה מפטיר שקורא את פרשת קרבן מוסף של אותו חג ואת ההפטרה.
[עריכה] קריאות בימי חול
- ראש חודש- בראש חודש שחל ביום חול קוראים בתפילת שחרית את פרשת קרבן מוסף של ראש חודש (מתחילים מספר פסוקים לפני כן תחילת פרשת הקרבן של ראש החודש עצמו). קריאה זו מתחלקת לארבעה עולים, אין בה מפטיר ואין הפטרה. כאשר חל ראש חודש בשבת, קוראים את פרשת השבוע כרגיל ובמפטיר (במקום חזרה על סוף הפרשה) קוראים את פרשת קרבן מוסף של ראש חודש. כמו כן, מפטירים ב"הפטרת ראש חודש" במקום בהפטרה הרגילה של השבת.
- שני וחמישי- בימי חול רגילים בימי שני וחמישי (כשלא חל שום מועד אחר) קוראים בתפילת שחרית את תחילת הפרשה של שבת הבאה. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ולא הפטרה.
- תענית- בימי תענית (למעט יום כיפור ותשעה באב) קוראים בתפילת שחרית את פרשת י"ג מידות. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ואין בה הפטרה. בתשעה באב קוראים קטע מפרשת ואתחנן והפטרה.
- תענית במנחה- בתפילת מנחה של התעניות קוראים את פרשת י"ג מידות, כמו בשחרית, והיא מתחלקת לשלושה עולים, אחרון העולים קורא את ההפטרה של התעניות. בתשעה באב קוראים את אותה פרשה כמו בתעניות הרגילות אך לא קוראים הפטרה.
- חנוכה- בחנוכה קוראים את פרשת קורבנות הנשיאים (שלפי המדרש היו אמורות להיות בתאריך של חנוכה[1]). קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים ואין בה מפטיר או הפטרה. בשבת חנוכה קוראים במפטיר את הקרבן של אותו יום ומפטירים בהפטרה מיוחדת לחנוכה.
- פורים- בפורים קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים ואין בה מפטיר או הפטרה. כאשר חל פורים בשבת (יכול לצאת רק בערים מוקפות חומה בפורים משולש) קוראים במפטיר את פרשת מלחמת עמלק ומפטירים הפטרה מיוחדת.
[עריכה] סדר העלייה לתורה
בעבר היה העולה קורא בעצמו את קטע התורה, וילדים המתחלפים בתפקיד היו קוראים את התרגום לארמית (תרגום אונקלוס). מנהג זה השתמר בקהילות תימן וכורדיסטן, אך חלקים מהן ביטלו את קריאת התרגום. כיום ברוב הקהילות יש "בעל קורא", אדם השולט בטעמי המקרא, וקורא בקול בשביל ה"עולה לתורה" הקורא בלחש עמו. עניין זה נקבע מפני שיש אנשים שאינם יודעים לקרוא בתורה, והיה חשש שהם יתביישו אם כשיעלו אותם לתורה הם יצטרכו לבקש מאחר שיקרא בשבילם. על כן קבעו שבעל הקורא יקרא עבור כולם, בין אם הם יודעים לקרוא ובין אם לא.
נהוג שהעולה לתורה מתעטף בטלית, הוא מנשק באמצעות הטלית את המקום בספר התורה בו מתחילה עלייתו, בקהילות גאורגיה ובקהילות ספרדיות נוספות נהוג שהעולה מקדים ואומר: "ה' עמכם", והקהל עונה: "יברכך ה'. ומברך העולה: "ברכו את ה' המבורך", הקהל עונה: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", העולה חוזר על קריאת הקהל וממשיך בברכת התורה: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה', נותן התורה". הקהל עונה אמן והקורא פותח בקריאה.
בסיום הקריאה מברך העולה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן לנו (תורתו) תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה', נותן התורה", והקהל עונה אמן. העולה אינו עוזב את מקום הקריאה עד לאחר קריאת העולה שלאחריו. ובהרבה מהעדות הספרדיות, נהוג שהקהל עונה גם "ברוך הוא וברוך שמו". בקהילות גאורגיה נהוג בנוסף, בסיום הקריאה, שכל הקהל עונה: "חזק ברוך". וכשהעולה לתורה אומר: " אשר נתון לנו תורתו תורת אמת...", הקהל עונה בקול רם: "אמת". לאחר ה"עליות" מקובל שהחזן מברך את העולה בברכה המכונה "מי שברך", וכן מברך את מי שמבקש העולה. נהוג שבמהלך ברכה זו מתנדב העולה לתרום סכום כלשהו לבית הכנסת או לצדקה. כמו כן מקובל לעשות "מי שברך" לרפואת חולים, ולכבוד אשה שילדה. במקרה של לידת בת מקובל שהאב נותן לבתו את שמה במהלך ברכת "מי שברך" ליולדת לאחר עלייתו לתורה. בבתי כנסיות רבים אומרים גם "מי שברך" לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל.
[עריכה] בעלי זכות העלייה
לפי ההלכה, העלייה הראשונה שמורה לכהן, השנייה ללוי, והעליות שאחריהן ל"ישראל". במידה ואין כהן בבית הכנסת פקעה זכותו של הלוי לעלייה וישראלים בלבד מורשים לעלות, אך אם אין לוי בבית הכנסת עולה אותו הכהן שעלה בראשונה פעם נוספת לתורה במקומו. עלייה כפולה זו תוקנה מפני שלא ניתן להעלות ישראל אחר כהן, וכהן אחר גם אי אפשר להעלות מפני שאז עלולים לחשוב שהחליפו את הכהן הראשון מפני שלא היה ראוי. כהנים ולויים אינם מורשים לעלות לתורה בעליות אחרות, מלבד העלייה האחרונה (בתנאי שהיא לא שלישית) ועליית ה"מפטיר".
"חיובים" - המנהג ברוב הקהילות הוא שישנם אנשים בקהל שהינם מחויבים לעלות לתורה, וקודמים לכל אחר בקהל. סדר הקדימויות בין ה"חיובים", וכן ה"חיובים" עצמם, משתנים לפי מנהגי הקהילות. ברוב הקהילות מקובל שמי שחל יום הזיכרון לאחד מהוריו או מבני משפחתו הקרובה באותו השבוע, הנו "חיוב". מנהגי "חיוב" נוספים הם ילד שנעשה "בר מצווה", חתן בשבת שלפני ואחרי חתונתו, מי שנולד לו בן או בת באותו השבוע ורבים נוספים.
בבתי כנסת רבים נוהגים למכור את ה"עליות" (ושאר המצוות והכיבודים) במכירה פומבית בבית הכנסת, לכל המרבה במחיר, כאשר הכסף נתרם לצרכי בית הכנסת. לעליות השונות יש ערך משתנה לפי דרגת חשיבותן המקובלת באותה קהילה. אצל מרבית האשכנזים נחשבות העלייה השלישית והשישית לעליות החשובות, בעוד אצל בני ספרד ותימן העלייה השביעית היא המכובדת ביותר.
מעיקר הדין מותר לאשה לעלות לתורה, אך גזרו חכמים שלא תעלה אשה לתורה "מפני כבוד הציבור". בבתי כנסת של רפורמים וקונסרבטיבים עולות נשים לתורה. בקהילות אותודוקסיות מודרניות מסוימות נערכים מניינים שוויוניים (כגון שירה חדשה), או מנייני נשים, בהם הנשים עולות לתורה וקוראות בה.
ישנן עליות מיוחדות במהלך השנה כמו חתן תורה שנהוג היה לתת לתלמיד חכם וחתן בראשית שנהוג היה לתת לעשיר. אלו הן העליות של סיום ותחילת פרשות השבוע שנקראות האחת אחרי השנייה בשמחת תורה. נהוג שבקריאת "פרשת השירה" ו"עשרת הדיברות" הקהל עומד. בקריאת פרשות הקללות בפרשת בחוקותי וכי תבוא מקובל שרוב הציבור חושש לעלות לתורה, ובעבר היה נהוג לשלם סכום הגון לעני כדי שיתנדב לעלות בקריאות אלו. כיום נהוג שבעל הקורא עולה בעצמו בפרשות אלה, שלא יראה כביכול שהקורא מקלל את העולה.
בבר מצוה ובעליית חתן, נהוג שחתן השמחה עולה לתורה, ולאחר ברכת הסיום או לאחר קריאת ההפטרה, הנשים זורקות על חתן השמחה סוכריות, עוגות עטופות או אורז כמנהג העדה, והילדים רצים לאסוף את המאכלים. בחצרות חסידים הבנות הצעירות מוכנסות לצד דלת בית המדרש כדי להציץ ב'חתן'.
[עריכה] מדיני העלייה לתורה
- כל עולה חייב לקרוא לפחות שלושה פסוקים. בקריאת התורה בשבת ניתן להוסיף עולים אם יש צורך בכך, אך יש להקפיד שכל העולים יקראו קטע שכולל לפחות שלושה פסוקים.
- קריאת התורה לעולם לא תהיה פחותה מעשרה פסוקים (מדובר בעיקר על קריאה של יום חול).
- נהוג לא לסיים את העלייה בדבר לא טוב (כגון תוכחה או צרה שקרתה).
