עלאווים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערכים באסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* |
|
| עלאווים |
|---|
| אוכלוסייה |
| יותר משלושה מיליון |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים |
 סוריה 2,500,000>
|
| שפות |
| {{{שפות}}} |
| דת |
| הדת העלאווית |
| קבוצות אתניות קשורות |
| ערבים, פיניקים |
עלאווים (בערבית: علوي) - קבוצה אתנית וכת דתית בעלת זיקה לאסלאם, בת כמיליון מאמינים. הנשיאים הסורים חאפז אל-אסד ובשאר אל-אסד השולטים בסוריה מאז שנת 1970 הם ממוצא עלאווי, וכך רבים מן האוליגרכיה הצבאית והפוליטית של סוריה.
המונח "עלאווי" הוא מונח חדש יחסית, ומקורו בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה. המונח מתייחס לזיקתם של העלאווים אל האימאם עלי בן אבי טאלב, מייסד האמונה השיעית, חתנו של הנביא מוחמד. לפני מלחמת העולם הראשונה נודעו העלאווים כ"נֻצַירִים" (בערבית: نصيرية), על שם מייסד הכת מוחמד אבן נוצייר, או כ"אנצאריה" על שם המחוז ההררי בסוריה שהיווה את מושבם, או על סמך הדמיון בין מנהגיהם למנהגי הנוצרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
מוצאם של העלאווים אינו ברור, אך ההנחה המקובלת היא כי העלאווים, שנקראו "נוסייריה", הם בעלי זיקה לזרם השיעי המרכזי התריסרי. בנוסף, העלאווים הושפעו מן הנצרות, וממנהגים אליליים שקדמו להופעת האסלאם בסהר הפורה. העלאווים מופיעים לראשונה בכתובים במאה העשירית.
העלאווים עצמם מייחסים את מקורותיהם לאימאם האחד-עשר חסן אל-עסכרי (الحسن العسكري) (846-874), אשר היה מורהו של אבן נוסייר (נפטר ב־868). נוסייר הכריז על עצמו כ"באב" (שער/דלת) או נציגו של האימאם האחד-עשר. נראה כי הכת התארגנה לראשונה בהנהגת תלמידו של א-נוסייר, אל-חסיבי, אשר מת בחאלב בשנת 969. נכדו של אל-חסיבי, אל-טברני, עבר לגור בלטקיה, עיר חוף בסוריה. שם הגה את האמונה הנוציירית, ויחד עם תלמידיו המיר את דתם של רוב תושבי העיר.
במאה העשירית התבססו העלאווים תחת שלטונה של השושלת החמדנידית מחאלב, אך הם גורשו ממקומות מגוריהם כאשר השושלת נפלה ב־1004. ב־1094 הצלבנים התקיפו אותם תחילה, אך לבסוף הפכו העלאווים והצלבנים לבעלי ברית, כנגד האיסמאעילים, שליטי מצרים. בשנת 1120 העלאווים הובסו על ידי האיסמאעילים והכורדים אך שלוש שנים לאחר מכן ניצחו את הכורדים. בשנת 1297 היו מגעים בין האיסמאעילים והעלאווים באשר לאיחוד, אך מגעים אלו לא עלו יפה.
העלאווים נרדפו תחת השלטון הממלוכי מ־1260 ואילך. כאשר האימפריה העות'מאנית השתלטה על סוריה בשנת 1516, הרגו הטורקים יותר מ־90,000 עלאווים. לאחר מכן נחשבו העלאווים כמנודים והטורקים שלחו מתיישבים להתיישב באדמותיהם. חלק מן המתיישבים הטורקים המירו את דתם לדת העלאווית. לאחר שהעלאווים פשטו על הכפר האיסמאעילי מיסף בשנת 1832, הפשה של דמשק שלח כנגדם חיילים.
לאחר נפילת האימפריה העות'ומאנית, סוריה ולבנון הפכו למנדט צרפתי. הצרפתים נתנו לעלאווים אוטונומיה, כשם שנתנו לקבוצות מיעוט אחרות, וכן קיבלו עלאווים לגדודים הקולוניאלים בצבאם. תחת שלטון המנדט תמכו ראשי השבטים העלאווים במדינה עלאווית עצמאית, וניסו להפוך את האוטונומיה שקיבלו למדינה של ממש.
בשנת 1939 נתנו הצרפתים לטורקיה חלק מסוריה הצפון-מערבית, המכונה "הסנג'ק של אלכסנדרטה" (כיום האטאי). חבל הארץ הכיל עלאווים רבים. המעשה הרגיז מאוד את הקהילה העלאווית, כמו גם את הסורים שאינם עלאווים. זכי אל ארסוזי, מורה מהעיר אנטיוכיה באלכסנדרטה, בעל חינוך צרפתי, ולימים ממייסדיה של מפלגת הבעת' (ביחד עם מישל עפלק) והוגי האידאולוגיה הבעת'ית, הוביל את תנועת ההתנגדות לכיבוש הטורקי.
לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר המחוזות העלאווים אוחדו עם סוריה, ניסו תומכי המנהיג העלאווי סולימאן אל מורשיד להתנגד לסיפוח. אל מורשיד נתפס ונתלה על ידי ממשלת המדינה הסורית הצעירה בדמשק בשנת 1946.
סוריה קיבלה את עצמאותה ב־17 באפריל 1946. לאחר מלחמת העצמאות של ישראל שלטו בסוריה שורה של משטרים צבאיים משנת 1949 ועד לאיחוד עם מצרים במסגרת הקהילה הערבית המאוחדת בשנת 1958. הקע"מ שרדה שלוש שנים, והתפרקה בשנת 1961, כאשר מועצה צבאית שכללה קצינים עלאווים ממורמרים, לרבות סלאח ג'דיד וחאפז אל אסד סייעו למפלגת הבעת' לעלות לשלטון בשנת 1963. בשנת 1966 מרדו הקצינים, וגרשו את ותיקי הבעת' מישל עפלק וסלאח אל ביטאר, וב־23 בפברואר 1966 התבצעה הפיכה בה עלו לשלטון הקצינים העלאווים אשר הכריזו על זכי אל ארסוזי כאביהם הרוחני, ועל ממשלתם כ"ממשלת המראה החדש של הבעת'".
חאפז אל אסד מונה לשר ההגנה בממשל החדש, וזאת חמישה עשר חודשים לפני מלחמת ששת הימים ובמידה רבה היה אחראי לתבוסת הצבא הסורי במלחמה זו. בשנת 1970 לקח אסד את השלטון לידיו והכריז על "תנועת רפורמות" במפלגת הבעת'. בשנת 1971 מונה אסד לנשיא סוריה. מצבם של העלאווים השתפר ובשנת 1973 האימאם מוסא אל-סאדר, מנהיג הזרם השיעי המרכזי בלבנון, הכריז בפתווה כי הוא מכיר בעלאווים כחלק אותנטי מן האיסלאם השיעי. עד להכרזה זו ההנהגה הדתית המוסלמית, הן זו השיעית והן זו ההסונית סירבו להכיר בעלאווים כמוסלמים. אל סאדר היה איש סודו של אסד, והיה לו חלק חשוב בברית בין אסד ובין הגורמים השיעים באיראן (אם כי הוא עצמו נעלם באופן מיסתורי במהלך ביקור בלוב בשנת 1978). למשפחת אסד היה חלק חשוב בברית זו בין המוסלמים השיעים בלבנון ובאיראן ובין המיעוט העלאווי בסוריה.
הרוב הסוני בסוריה לא ראה בעין יפה את שלטון העלאווים, ותנועת האחים המוסלמים הובילה מרד, במהלכו ניסתה להתנקש בחיי אסד ב־25 ביוני 1980. בתגובה שלח אסד את חייליו להשמיד את מעוז התנועה בעיר חמאת. בפברואר 1982 ביצעו אנשי אסד טבח באנשי העיר ("טבח חמה"), אשר גבה בין 3,000 (אומדנה הרשמי של הממשלה הסורית) ל־20,000 קורבנות. מאז דיכויה האלים של המרידה באל-חמה היה הממשל העלאווי בסוריה יציב.
לאחר מותו של חאפז אל אסד בשנת 2000, קיבל את השלטון בנו, בשאר אל אסד, ושמר על קוי המדיניות של אביו. למרות שהעאלווים הינם הכת השלטת במדינה, הן בצבא, הן בחיל האוויר, והן בשירותי הביטחון, הרי שהשירות הציבורי, ועמדות המפתח הכלכליות בסוריה מוחזקות בעיקרן על ידי הסונים. משטרו של אסד מקפיד להעניק לכל גורם דתי את חלקו בעמדות הכח, כל עוד שומרים העלאווים על עמדות המפתח בממשל.
[עריכה] הדת העלאווית
מבחינה תאולוגית העלאווים היום טוענים כי הינם שיעים מן הזרם של "שנים עשר האימאמים", אך מבחינה מסורתית הם נחשבו לכופרים וקיצוניים, והוצאו מחוץ לגבולות האיסלאם, בשל הערצתם כאל את האימאם עלי. חכם ההלכה הסוני הגדול ביותר בתולדות סוריה, אבן תיימיה (נפטר בשנת 1328), אף הרחיק לכת והגדיר אותם כגרועים מהכופרים היהודים והנוצרים. רק ספר קודש אחד של העלאווים, "כיתאב אל מג'מוע" תורגם לצרפתית והודפס. הדבר נעשה בביירות בשנת 1863 בידי עלאווי שהמיר דתו לנצרות, סולימאן אל אד'אנה אשר לאחר מכן הומת בידי העלאווים על בגידתו. הדת העלאווית הינה בעלת מאפיינים דומים לדת השיעית מן הזרם האיסמאעילי. כמו האיסמאעילים מאמינים העלאווים במערכת של התגלמות אלוהית וכן בקריאה איזוטרית של הקוראן. שלא כמו האיסמאעילים מאמינים העלאווים כי עלי הוא התגלמות האלוהות בשילוש הקדוש - עלי הוא ה"משמעות". מוחמד הוא ה"שם" וסלמן הפרסי הוא ה"שער". הקתכיזם העלאווי מבוטא בנוסחה: "אני פונה אל השער, אני כורע בפני השם, אני מעריץ את המשמעות". העלאווים מתפללים בנוסח שגובש אחרי השהאדה: "אני מעיד שאין אל פרט לעלי", אך הוא גם חייב להצהיר כי הינו מוסלמי. העלאווים מאמינים כי הם המוסלמים הטובים והאמיתיים ביותר.
באמונה השיעית חזר השילוש שוב ושוב בהיסטוריה - שבע פעמים, והיו מעורבות בו דמויות שונות, שזהותן לא תמיד ברורה ומוסכמות, ביניהן: הבל, אדם הראשון; יהושע, משה; פטרוס, ישו ואחרים. לא במקרה מוקדם ברשימה חלקית זו הבן/תלמיד לאב/מורה, שכן העלאווים מקפידים על סדר זה, במטרה להקדים גם את עלי למוחמד בשילוש הסופי והמסכם. על אף השילוש בעיני עצמם העלוואים מוחזקים כגדולי מייחדי האל.
הדת העלאווית הינה סוד, והעלאווים אינם מקבלים לקרבם מומרים או מאפשרים פרסום של כתבי הקודש שלהם. רוב העלאווים אינם יודעים הרבה על תוכנם של כתבי הקודש או של התאולוגיה העלאווית, הנשמרים בידי מעמד מצומצם של זכרים שותפי סוד. בגיל 15 או 16 מקבלים העלאווים הזכרים שיעורי דת, אך עליהם מוטל להחליט האם הם רוצים להמשיך בלימוד הדת, להיות תלמידיו של שייח', ולהתחיל בדרך ארוכה ללימוד סודות הדת העלאווית. בכך ובדברים נוספים קיימת הקבלה בין העלאווים לבין הדרוזים.
בשל העובדה שרק ספר אחד מכתבי הקודש העלאווים פורסם, מעט מאוד ידוע על הדת, ואינפורמציה לא מדויקת רבה נכתבת ומפורסמת. הדת העלאווית נראית כמבוססת על נאו פלטוניזם וגנוסטיציזם. לפי האמונה העלאווית כל האנשים היו בתחילה כוכבים בעולם האור, אך נפלו בשל אי ציות. העולם הגשמי הוא מקום של סכנה, אויבים וטומאה, אך ניתן להימלט מן הרוע בעזרת הבורא. כל עלאווי שומר בנפשו חלק מן האור של הבורא, שניתן להגיע אליו באמצעות אמונה וישועה. עלאווים שומרי דת מאמינים שהם יתגלגלו שבע פעמים לפני שיחזרו למקומם בין הכוכבים, היכן ששולט האימאם עלי. אם יחיו חיי חטא, יתגלגלו בנוצרים או ביהודים, וישארו ביניהם עד שיכפרו על חטאיהם. כופרים נולדים מחדש כחיות.
חלק מהחוקרים טוענים כי העלאווים קרובים לנצרות בשל אמונתם בשילוש, הכרתם בחג המולד ושתיית יין בטקסיהם. חלק מהחוקרים טוענים כי טקסיהם הדתיים מבוססים על מוטיבים פיניקיים קדומים אשר שרדו בשל רמזים לאמונה בשמש ובירח.
למרות שהעלאווים מכירים בחמשת מצוות הבסיס של האיסלאם, הם טוענים שהמדובר בחובות סמליות, ואינם מבצעים אותן בפועל. נסיונותיו של חאפז אל אסד לקרב את העלאווים לאיסלאם כללו בניית מסגדים בערים עלאוויות. כהני הדת במסגדים אלו ניסו להורות לצאן מרעיתם להתפלל בקביעות ולקיים את המצוות הבסיסיות של האיסלאם. בשאר אל אסד הלך בעקבות אביו ועודד את העלאווים להתרחק ממנהגיהם המסורתיים ומהתאולוגיה הייחודית להם, לכפור באלוהותו של עלי, ולהכריז על עצמם כמוסלמים שיעים.
יש הרואים בהתנהגותם של חאפז אל אסד ובנו מעשה תקיה אופייני של הסתרת האמונה בסביבה עוינת, דבר המקובל בקרב העלוואים.
גישתם המשתלבת מאפשרת לעלאווים להנות מהטבות שונות. על פי החוקה הסורית רק מוסלמי יכול להיות נשיא, ומזה זמן רב נשיא סוריה הינו עלאווי. עם זאת העלאווים שילמו מחיר יקר על השתלבותם באיסלאם, ולמעשה המירו את דתם עבור חלקם בשלטון.
כיום מערכת החינוך הסורית מלמדת את הדת הסונית בבית הספר היסודי והתיכון. בוגר עלאווי של מערכת זו יודע את יסודות האיסלאם הסוני, ויודע כי דתו שונה מאיסלאם זה, אך אינו יודע בדיוק כיצד. רבים מבדילים בין הסונים ובין העלאווים רק בשל מנהגים מסורתיים עלאווים שנשמרו כקברי קדושים, לבישת קמעות, והקרבת כבשים.
באופן מסורתי העלאווים מתחלקים לחמש כתות - חייאביה, חיידריה, מורשידים (תומכי סולימאן אל מורשיד), שמסיה (כת השמש), וקמרי (כת הירח). כיום אבדה משמעותם של רבים מן ההבדלים בין כתות אלו, וישנם נישואים בין שבטיים רבים. ממשלו של אסד מתאמץ להעניק לכל השבטים חלק שווה בשלטון.
[עריכה] אוכלוסייה
בסוריה, העלאווים גרים בהרים שלאורך חוף הים התיכון. לטקיה וטרטוס הן הערים המרכזיות באזור. הם מרוכזים גם במישורים שליד חמה וחומס. העלאווים כיום חיים בכל עריה המרכזיות של סוריה. מעריכים את מספרם בין 1.5 מיליון איש ל 1.8 מיליון איש. חלקם באוכלוסייה הסורית הינו כ־12%.
ישנם גם כמאה אלף עלאווים החיים בלבנון, ואחרים בחבל האטאי בדרום טורקיה. למעלה מ-2000 עלאווים חיים תחת שלטון ישראל בכפר ע'ג'ר שברמת הגולן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פטריק סיל, אסד, הוצאת מערכות, 1993.
- האסלאם - מבוא להיסטוריה של הדת - כרך א'. האוניברסיטה הפתוחה.
