עטלף פירות מצוי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
|---|---|
 |
|
| מצב שימור | |
מצב שימור: אין חשש (LC) |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | עטלפים |
| משפחה: | עטלפי פרי |
| סוג: | עטלף בעל זנב |
| מין: | עטלף פירות מצוי |
| שם מדעי | |
 Rousettus aegyptiacus |
|
עטלף הפירות המצוי (שם מדעי: Rousettus aegyptiacus) הוא מין ממשפחת עטלפי הפרי. משקלם הוא 81 - 171 גרמים, ומוטת הכנפיים היא כ-60 ס"מ [1]. הם נפוצים במגוון רחב של אזורי אקלים, בעיקר אזורים חמים – הן ביערות טרופיים והן במדבריות [2].
תוכן עניינים |
[עריכה] תפוצה
הם נפוצים בדרום ומערב אפריקה, במזרח התיכון, ובארצות הים התיכון [3]. ב-2004 תועדה לראשונה מושבה של עטלף פירות מצוי בצפון סוריה[4], ולא מזמן נמצא מאובן של שן שהיא ככל הנראה שייכת לעטלף פירות במרכז פולין, וייתכן והוא היה נפוץ שם בעבר, לפניי שחל שינוי אקלים באזור[5].
[עריכה] מראה
צבעם יכול להשתנות באזורי המחיה השונים, בגווני אפור-חום, כאשר הכנפיים בעלות גוון כהה יותר, והאזור הוונטרלי בהיר יותר. מין זה חסר שערות ארוכות באזור הצוואר אשר קיימות במינים רבים אחרים. פניו דומים לפני שועל, וחסרים קפלי עור באזור הנחיריים או האוזניים שקיימים במיני עטלפים אחרים, לכן עטלפים אלה מכונים גם flying foxes.
[עריכה] מיון טקסונומי
סוג העטלפים בעלי הזנב – Rousettus
- זהו הסוג היחיד מבין העטלפים הגדולים (Megachiroptera) שמבצע איכון הד (אקולוקציה). הצלילים בהם הם משתמשים לכך שונים מאוד מאלה של העטלפים הקטנים (Microchiroptera), ויש חוקרים המשערים שיכולת איכון ההד של ה-Rousettus התפתחה בנפרד במהלך האבולוציה, מכיוון שהם נוטים להתגורר במערות [6] והיא מאפשרת להם לחיות בחושך מוחלט. עטלפי הפירות המצויים משתמשים לצורך איכון ההד בצלילי נקישה של לשונם בדופן הלוע, ולא בצלילים גרוניים [7]. צלילים אלו הם בעלי תדירות נמוכה יותר מאלה שמשמיעים העטלפים הקטנים. אם זאת, אותות אלה מקנים לעטלף יכולת הימנעות טובה ממכשולים. השמיעה של עטלף הפירות המצוי מותאמת היטב לאותות האקולוקציה שהוא משדר [8]. הצלילים הם אימפולסים קצרים בעלי אנרגיה נמוכה, ולכן קשה לאתר את הצליל המוחזר מהמכשול, והיכולת המרשימה של העטלף להימנע ממכשולים הן באור והן בחשכה נשארת כרגע בגדר חידה [9].
[עריכה] התנהגות ומטבוליזם
עטלפי הפירות המצויים מקימים מושבות בעיקר במערות, מחבואים תת-קרקעיים, ולעתים על עצים. הם גמישים בבחירת מקומות הקינון שלהם, ויכולים להשתכן גם בעליות גג חדשות, מרתפים, חניונים תת-קרקעיים וכו'[10]. הם בוחרים את אזור המחיה בעיקר לפי טיב המחבוא התת-קרקעי ולא לפי זמינות המזון והקרבה לעצי פרי. תועדו מקרים בהם העטלפים עפו 15 ק"מ בחיפוש אחר מזון[2] אך בישראל המרחק הממוצע בין מושבות העטלפים שנחקרו לבין עצי הפרי מהם הם ניזונים הוא 30 מטר[11].
הם יוצאים מן המערה בחיפוש אחר מזון בשעות הדמדומים, וחוזרים רק עם אור ראשון. הם ניזונים בעיקר מפירות, כאשר הם יודעים להימנע מאכילת פירות רקובים ופירות בוסר. משערים שיכולתם לזהות פרות כבשלים או כבשלים-מידיי נעוצה ביכולתם לזהות ריח של אדי אתנול. עטלפים נמנעים מלאכול מזון שמכיל 1-2% אתנול, בעוד שבפרי בשל אך לא רקוב ריכוז האתנול יהיה בדרך כלל פחות מ-1%[12] בחודשי החורף, כאשר זמינות הפירות ואיכותם יורדת, הם נוטים לאכול גם עלים וזרעים[13]
כאמצעי להסתגלות לתזונה עתירת פחמימות, מסוגל עטלף הפירות המצוי לספוג כמויות גבוהות מאוד של גלוקוז מהמעי במהירות רבה. לצורך כך קיים בעטלפים אלה אחוז גבוה של רקמה אנדוקרינית בלבלב, בעיקר תאי PP[14].
עטלפים אלה אוכלים ביום כמות מזון השווה ל-0.8-1.0 פעמים משקל גופם. ככל הנראה הם נוקטים באסטרטגיה של עיכול כמות מזון רבה ככל הניתן, קבלת כמות מקסימאלית של אנרגיה, ולאחר מכן התאמת ההוצאות האנרגטיות שלהם כך שתיאגר כמות אופטימלית של אנרגיה (כך שמסת הגוף לא תפריע לתעופה) ובזבוז יתר האנרגיה[15].
[עריכה] חושים וניווט
עטלפי הפירות המצויים הם בעלי ראיה טובה, אם כי הם חסרי ראיית-צבע לחלוטין, והן מסוגלים לנווט הן בהסתמך על הראייה בלבד והן בהסתמך על אקולוקציה בלבד (למרות שהאותות של האקולוקציה הם קצרי-טווח לעומת הראיה). מיקום כל חפץ במרחב נלמד בנפרד על ידי כל אחת מהמערכות, והעטלף מסוגל לנווט על-פי מפה מרחבית ולא על-פי סימני דרך[16].
התנועתיות הרבה של אוזניי העטלפים מסייעת להם לקלוט את האותות של האקולוקציה בצורה יעילה מאוד. יכולת העטלף לשמוע את הצליל עולה משמעותית כאשר קונכיית האוזן מופנית כלפי מקור הצליל[17].
[עריכה] רבייה
העטלפים מתרבים היטב בשבי, ויש צורך בפיקוח על הרבייה שלהם. בטבע נקבה מולידה וולד יחיד פעמיים בשנה (לעתים נולדים תאומים) אותו היא נושאת על גופה במשך 2-3 חודשים, עד אשר הוא מסוגל להאחז בקירות המערה. בשלב זה הוא נותר במערה כאשר האם יוצאת לחפש מזון, זאת עד אשר הגור מסוגל לעוף בעצמו. תקופת ההנקה היא קצרה יחסית, ועל מנת להיות מסוגלת להניק למרות התזונה דלת-החלבון האם נוקטת במספר אסטרטגיות: אכילה מרובה לקראת סוף ההריון וצבירת שומן, ודיכוי מטבולי עצמי[18].
[עריכה] המין בישראל
בישראל בתקופה מסוימת היו עטלפי הפירות מרובים עד כדי כך ששיערו כי הם מהווים מזיק לחקלאות. למעשה, מחקר שפורסם ב-1999 הראה[13] שרק 15% מהפירות מהם העטלפים ניזונים היו גידולים חקלאיים, ורק שניים מהם גודלו קרוב לאזור המחקר. ההכרזה על עטלף הפירות המצוי כעל מזיק חקלאי על ידי רשות שמורות הטבע הובילה לניסיונות מיגור העטלפים, בעיקר פעולות של עישון מערות על ידי אתילן-די-ברומיד (1958) והרעלה בגז לינדן אשר פגעו פגיעה קשה באוכלוסיות עטלפי החרקים בארץ, אך לא הביאו להקטנת אוכלוסיית עטלפי הפירות (למרות הרעלה ישירה של אלפים מהם). אוכלוסיית עטלפי הפירות קטנה, בסופו של דבר, כנראה עקב פיצוץ אוכלוסין. [10]
עטלפי הפירות המצויים משמשים מאביק בלעדי של עצי הבאובב[1] והם משמשים גם כמאביקים וכמפיצים חשובים עבור עצי פרי בישראל. הם מפזרים את זרעי הפרי אותם הם יורקים אל מעבר לצלו של העץ, וחלק מהזרעים הקטנים יותר עוברים במערכת העיכול של העטלף. הטיפול שעוברים הזרעים יכול לעתים לסייע לנביטתם[11].
הטורפים העיקריים של העטלפים הם דורסי הלילה השונים, והגורמים העיקריים המגבילים את גודל האוכלוסייה הם טפילים למיניהם, מחלות (בעיקר מחלות וויראליות – ליזווירוסים מסוג EBL ;Van der Poel et al, 2000; Wellenberg et al, 2002), ומחסור בפירות זמינים בתקופת החורף.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 (Nowak, 1994)
- ^ 2.0 2.1 (Rosevear, 1965)
- ^ (Karatas et al, 2003)
- ^ (Shehab and Mamkhair, 2004)
- ^ (Rzebik-Kowalska, 2001)
- ^ (Eick et al, 2004)
- ^ (Waters and Vollrath 2003)
- ^ (Heffner, Heffner, Koay 1999)
- ^ (Holland and Waters, 2004)
- ^ 10.0 10.1 (Makin and Medelssohn, 1985)
- ^ 11.0 11.1 (Izhaki, Korine, and Arad, 1995)
- ^ (Sanchez, Korine and Pinshow, 2004)
- ^ 13.0 13.1 (Korine, Izhaki and Arad 1999)
- ^ (Michelmore, Keegan, Kramer 1998)
- ^ (Delorme and Thomas, 1999)
- ^ (Holland, Winter and Waters, 2005)
- ^ (Holland and Waters, 2005)
- ^ (Korine and Arad, 2004)
