מניכאיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המניכאיזם היא דת עתיקה וזרם גנוסטי, ואחת ההשקפות שהנצרות הכריזה עליהן כמינות.
המניכאיזם הוא שילוב של הנצרות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות כלל עולמית. היא השפיעה על הפאוליקיאנים, הבוגומולים והאלביגנזים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מייסד הדת
מייסד הדת נקרא מַני, הוא נולד בבבל בשנת 216 ומת ב-276. מגילת קלף שנתגלתה בשנת 1970 אישרה את המסורות הערביות, לפיהן התחנך הנביא מני בקרב כת האלכסאים, כת-נטבלים יהודית נוצרית, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. בשנת 1930 נמצאו אלפי דפים של טקסטים מניכאיים הכתובים קופטית, ואוסף מאוחר נוסף נמצא בטורקיסטן הסינית. מני נולד במסופוטמיה והיה צאצא של בית המלוכה הפרתי. מגיל 12 טען כי מלאך מתגלה אליו, ובהיותו בן 24 החל להטיף נגד מנהג הטבילה והטיף לגאולה על ידי הידיעה הנסתרת. בנוסף טען שהמלאך ציוה עליו לבשר על הדת החדשה. מני שהיה צייר מחונן ביטא את עקרי תורתו בתמונות עבור ההמונים, שלא ידעו קרוא וכתוב. כמו כן חיבר שבעה ספרים, ביניהם השאבורהרגאן, שהוקדש למלך שפור,ואת ספר הבשורה החיה, שבו הכריז על עצמו כעל רוח הקודש, שעליה דיבר ישו. הוא ביקר בהודו ובפרס במשך שנה ונהנה מחסות המלך הססני-פרסי שפור הראשון, אך בנו של שפור, המלך ברהאם הראשון (274-277), בהשפעת הכוהנים של זורואסטר, רדף אותו עד שלבסוף השיגו, העמיד אותו למשפט כבול בשלשלאות והכניס אותו לכלא שם מת לאחר 26 ימים.
[עריכה] מאפייני הדת
הדת המניכאית היא הזרם המרכזי של הגנוסיס, שבתוכה גדל מני. הוא חפץ לשלב בין הדתות של כל הנביאים הקודמים, בעיקר זרתוסתרא,בודהה וישו. כדי לקנות את לב המאמינים בדתות אלו, טען מני כי נביאים אלו היו נביאי אמת, אך ממשיכיהם סילפו את תורתם.
עיקרה של המניכאיזם מבוסס על הדת הזורואסטרית, המאמינה בדואליזם, מאבק מתמיד בין הטוב והרע, בין החושך לאור; העולם נוצר כתוצאה של מאבק בין מלכות החושך למלכות האור. אל-האור יצר את האדם הקדמון כדי שיסייע לו במלחמתו נגד אל-החושך. האדם הקדמון הוא אל בעל חמשת יסודות האור: אור, רוח, אוויר קל, אש ומים. במהלך המלחמה נפל האדם הקדמון וחמשת היסודות שלו נבלעו על ידי בני החושך שנקראים ארכונטים.
אולם זה לא היה הפסד גמור, שכן האדם הקדמון שימש כסוס טרויאני בגופם של כוחות החושך. הוא קרא לעזרה לאל-האור וזה שלח לעזרתו שלושה גורמים שייצר במיוחד לשם כך: חביב האורות, הבנאי הגדול והרוח החי. הבנאי הגדול בנה חומה גדולה שבה נלכדו הארכונטים; הרוח החי החזיק את העולם בעזרת 5 כוחות: מחזיק הזיו, שמחזיק את העולם תלוי כנברשת, מלך הכבוד, אדמס, מלך היקר והסבל, שעל גבו נמצא העולם.
כוחות הרוח ביקשו מאל האור לסייע להם בחילוץ כוחות האור, שנבלעו בתוך הארכונטים ולשם כך יצר אל האור את עמוד היקר, שהוא שביל החלב בו עובר האור הטהור בדרכו מהעולם אל הירח. איתו ברא אל האור את ישו והבתולה.
מגופם של הארכונטים נברא העולם, מעורם נעשה הרקיע, מצוֹאתם האדמה, מעצמותיהם ההרים ומהאוויר שפלטו - השמש והירח. הורדת הגשם והטל וצמיחת כלל הצמחיה, משחררים אור רב מן האדמה. התמלאות הלבנה והתרוקנותה במהלך החודש, מעידים על תהליך מחזורי שבו האור עולה מן האדמה על ידי הצמחיה דרך עמוד היקר, משם אל הירח ודרכו לשמש.
גם אל-החושך ברא אדם קדמון ואתו ברא את חווה. תפקידם היה לאצור בתוכם את האור של ממלכת החושך. ישו נשלח כדי לחלץ את האור מן האדם, על ידי חשיפת מהותו ותפקידיו האמיתיים של האדם.
[עריכה] מצוות הדת המניכאית
המניכאים מאמינים כי על האדם לעורר את תודעת הרוח שבתוכו ולשחרר את האור שנמצא בתוכו ובעולם. לאחר שייגמר תהליך הטיהור על ידי האדם, תעלה האדמה באש שתבער במשך 1468 שנה עד אשר יטוהר כל האור שבה. הרשעים ואנשי החושך יאספו לערימת חומר ובכך יבוא סוף העולם.
המניכאים לא אכלו בשר, וראשי הדת שלהם לא שתו יין, התנזרו מנשים, לא החזיקו רכוש ונדדו ממקום למקום. המניכאים פשוטי העם (שנקראו 'השומעים'), היו צריכים לדאוג למחסורם של ראשי הדת. פירות וירקות (מלפפונים ומלונים) היו המועדפים, שכן נחשבו למחזיקי אור. על השומעים נאסר לעבוד אלילים, לשקר, לרצוח, לנאוף, לכשף, להתרשל בעבודה, להטיל ספק ולחמוד. מלבד אלו, היה עליהם להתפלל בין 4 ל-7 פעמים ביום.
[עריכה] ספריהם וחגם
בין ספרי המניכאים ניתן למנות את האוונגיליון החי, אוצר החיים, פרגמטיה, ספר הרזים וספר הענקים.
המניכאים חגגו את חג הבֶמה (=כיסא הכבוד; מלשון במה), שחל בסוף השנה שלהם (בחודש מרץ); לפני החג הם צמו כל החודש.
[עריכה] התפשטות המניכאיזם
המניכאיזם היו מיסיונרים קנאים. דתם התפשטה בתחילה בארץ ישראל ובמצרים, וכבר במאה ה-4 נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית. לאחר שאף אוגוסטינוס החל להימנות עם קהל השומעים (לפני שהמיר את דתו) החלו מוסדות הנצרות להילחם נגד התנועה. כתוצאה מדחיקת המניכאיזם על ידי הנצרות, עברו מרכזי הדת למזרח - להודו ולסין.
לכתות מסוימות, כגון הקתרים, הפאוליקנים והבוגומילים, הדביקו את השם מניכאים, למרות שתורתם הייתה שונה. באסלאם כינו את הדת המניכאית בשם זנדיק.
[עריכה] אוגוסטינוס והמניכאים
אוגוסטינוס מעיד בספרו "וידויים" כי היה מניכאני בתקופה מסוימת. הוא מתנגד להשקפה זו משום שתפיסת החטא שלו שונה ורדיקלית יותר, נאו-פלטונית שלפיה הטוב והרע מעורבים זה בזה (אפילו מבחינה לשונית - פילולוגית), על האדם מוטלת האחריות של ההימנעות מן החטא והכפרה עליו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אוגוסטינוס, וידוויים, ידיעות אחרונות 2001, תל אביב.
- ברטרנד ראסל, הפילוסופיה והתאולוגיה של אוגוסטינוס הקדוש, בתוך "תולדות המחשבה המדינית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
