מלחמת העצמאות היוונית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של יוון |
| היסטוריה של יוון העתיקה
מלחמת העצמאות היוונית יוון העצמאית מהמאה ה-19 |
| יוון |
מלחמת העצמאות היוונית התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד לקבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופוליס ביולי 1832.
יוון נשלטה ברובה המוחלט בידי האימפריה העות'מאנית, פרט לאיים היוניים, החל מכיבושה את האימפריה הביזנטית במהלך המאות 14 וה-15. אולם במאות ה-18 וה-19 לאומנות מהפכנית החלה להתפתח ברחבי אירופה (בהשפעה חלקית של המהפכה הצרפתית), וכוחה של האימפריה העות'מאנית פחת, והלאומנות היוונית החלה להביע את עצמה בפומבי תוך קבלת תמיכה מערב אירופאית מצד תנועת הפילהלניזם.
ב־1814 לאומנים יווניים הקימו גוף התנגדות חשאי בשם "החברה הידידותית" (פיליקי אטריה) באודסה בתמיכתן של קהילות יווניות גולות מבוססות בבריטניה ובארצות הברית. גוף זה, בסיוע תומכים במערב אירופה ועזרה חשאית מרוסיה, החל לתכנן מרד בטורקים, כאשר יואניס קפודיסטריאס פקיד ממשל מהאיים היוניים אשר התמנה לשר החוץ הרוסי, נבחר למנהיג המהפכה המתוכננת. תחילת המרד יכולה להיקבע ב־6 במרץ, כאשר אלכסנדר יפסילנטי בהיותו מלווה בכמה קצינים יווניים אחרים, חצה את הנהר פרוט ברומניה, או ב־23 במרץ כאשר מורדים שיחררו את העיר קלמה בפלופונסוס, או בתאריך ה־25 במרץ 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), תאריך בו הניף הארכיהגמון האורתודוקסי של פטראס את נס המרד בפלופונסוס. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, כרתים, וקפריסין. תחת יתרון ההפתעה ובסיוע חוסר היעילות העות'מאני, היוונים הצליחו לשחרר את הפלופונסוס ואזורים נוספים.
העות'מאנים התאוששו במהירות, והגיבו באלימות, בטבח באנשי כיוס ובערים נוספות. אולם הענישה גררה אהדה לטובת הצד היווני במערב אירופה, למרות חשדות הממשלות הבריטית והצרפתית כי המרד הוא מזימה רוסית להשתלטות על יוון ואולי אף על קונסטנטינופוליס מידי העות'מאנים. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה יציבה באזורים בהם שלטו, ובמהרה החלו להילחם בינם לבין עצמם. לחימה חסרת הכרעה ברורה בין היוונים לעות'מאנים המשיכה עד 1825, כאשר הסולטן ביקש עזרה מהוסל החזק ביותר שלו, מצרים.
מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי אשר היה להוט לבחון את כוחותיו הצבאיים החדישים. הסולטן העות'מאני גם הבטיח לעלי זכויות על סוריה אם מצרים תיכנס למערכה. הכוח המצרי, תחת פיקודו של בנו איברהים פאשה, הצליח במהירות ובקלות להשיג שליטה באיים האגאיים על ידי כוחותיו הימיים.
באירופה צבר המרי היווני תמיכה רחבה. יוון נתפסה כערש התרבות המערבית, תוך שהיא מרוממת בידי זרם הרומנטיקה אשר היה רווח באותה עת. המחזה של אומה נוצרית המנסה להתנער מאימפריה מוסלמית אף הוא פנה אל הציבור האירופי.
אחד מאלה אשר שמעו לקריאה היה המשורר לורד ביירון אשר שהה תקופה ביוון, שם עסק בגיוס תרומות, אספקה וחיילים, עד שמת מקדחת במיסולונגי ב־1824. מותו של ביירון אף העלה עוד יותר את הסימפטיה האירופית ליוון. דבר זה הניע סופית את הכוחות האירופאיים לפעול במישרין.
באוקטובר 1827 ציי המלחמה של בריטניה וצרפת, ביוזמת מפקדים מקומיים ותחת הסכמה שקטה מצד ממשלותיהם, תקפו והשמידו את הצי העות'מאני בנברינו. היה זה מהלך מכריע במסגרת מלחמת העצמאות, למרות הרס הקריירה של האדמירל קודרינגטון אשר לא הונחה להגיע לניצחון מוחץ עד כדי השמדה כוללת של הצי המצרי. באוקטובר 1828 הנחיתו הצרפתים כוחות רגליים (תחת הגנרל מייסון ועימו 10,000 חיילים) בפלופונסוס כדי לעצור את העות'מאנים. תחת הגנתם, יכלו היוונים להתארגן מחדש, ולייסד ממשלה חדשה. אז התארגנו כוחותיהם כדי להשתלט על כמה שיותר שטח, כולל אתונה ותבאי לפני שיכפו הכוחות המערביים הפסקת אש.
בוועידה ב־11 במאי 1832 הוכרה סופית יוון כמדינה ריבונית. פני הדברים הוכרו רשמית בידי הטורקים והכוחות האירופים בחתימת אמנת קונסטנטינופוליס ביולי 1832. יצויין כי שלוש המפלגות היווניות הפוליטיות הראשונות היו "המפלגה האנגלית", "המפלגה הצרפתית", ו"המפלגה הרוסית".
