מיכאל הלפרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מיכאל הלפרן ^[1] (1860 - 1919; תר"ך - יא בכסלו תר"ף (9 בדצמבר 1919)), חוזה המדינה העברית, חלוץ העלייה הראשונה, מארגן השמירה וההגנה העברית בארץ וברוסיה, חלוץ התעשייה העברית, מארגן איגודי הפועלים העברים הראשונים, מייסד התנועות "פועלי ציון" ו"בני עקיבא", ואביה הרוחני של תנועת "השומר", מייסד חברת הפצת היין "כרמל", רוכש קרקעות ומקים יישובים בא"י, חלוץ השפה העברית, מחנך ציוני וסוציאליסט, לוחם ומפקד, חקלאי, פועל, נוטר, יזם ומדינאי. בעל השפעה רבה על שתי העליות הראשונות. השפעתו ופעולותיו ניכרות עד עצם היום הזה.

תוכן עניינים 1 רקע משפחתי 2 פעילותו 3 שונות 4 הערות 5 מקורות 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע משפחתי

הלפרן נולד בווילנה שבליטא בתחום המושב היהודי. אמו פרידה מאירובנה הייתה בתו של פרשן התנ"ך המלבי"ם, שנאסר בידי שלטונות רומניה וגורש ברוסיה מעיר לעיר, לאחר שהואשם בפעילות מהפכנית. אביו ר' אליהו-חריף הלפרן נחשב לצאצא של דוד המלך (שלשלת היוחסין הזו, כביכול, מתוארת בספר "סדר הדורות", שערך כמאה שנה קודם לכן ר' יחיאל היילפערין, קרוב משפחה של הלפרן מצד אביו). למיכאל הייתה אחות אחת, אמליה.

אביו נפטר קודם שמלאו לו 14, והוריש לו הון רב. אמו עברה לסמולנסק, עיר מחוץ לתחום המושב היהודי, ונישאה שם לעשיר יהודי בשם זליקין. בוילנה למד בישיבה. בסמולנסק למד בגימנסיה הממלכתית הרוסית. בנעוריו הצטרף לשורות הנוער הסוציאליסטי המהפכני, וכן נמנה על שורות ארגון הטרור האנרכיסטי הב. או. ("בויבאיה אורגניזאציה"=ארגון קרבי), שאחראי לרצח שר הפנים הרוסי ד. ס. סינייגין ולרצח הצאר אלכסנדר השני.

בהיותו בן תשע-עשרה נישא לבבה פאפירנא, בתו היחידה של יוסף פאפירנא, שהיה יהודי עשיר ושומר מסורת בן העיר ויטבסק. אולם נישואים אלו לא עלו יפה והם התגרשו כעבור שנתיים (אף אבי הלפרן, אבי-אביו וכן המלבי"ם ואבי המלבי"ם, כולם התגרשו מנשותיהם הראשונות והתחתנו בשנית.)

[עריכה] פעילותו

בעקבות הפוגרומים בדרום רוסיה בשנים 1881-1882 ("סופות בנגב") החל הלפרן להתעניין בגורל היהודים ולהימשך לציונות. הוא היה פעיל בארגון תאי הגנה עצמית בקהילות היהודיות בדרומה של רוסיה. הוא הקים את האיגוד המקצועי היהודי של פועלים ופועלות הראשון בוילנה. ארגון זה השתמש בטקטיקת השביתה להטבת תנאי העובדים, להעלאת שכרם ולהקטנת מספר שעות העבודה ביום. הוא היה מרצה על ציונות סוציאליסטית באיגוד שהקים וכן במפגשי חברת שש"י (שאלי שלום ירושלים) והרצאותיו משכו קהל רב.

בשנת 1885 ביקר לראשונה בארץ ישראל, ביקור שנמשך כחצי שנה. בראשית שנת 1887 שם פעמיו בשנית לארץ. בדרכו ביקר את ליליינבלום ופינסקר, ששכנעו אותו לתרום חמשת-אלפים רובלים לרכישת קרקעות בא"י. בתרומה זו נקנו אדמות יסוד המעלה.

זמן קצר לאחר בואו ארצה הכיר והתיידד ידידות אמיצה עם שייך ערבי גדול מעבר הירדן המזרחי, השייך של חוסון, שהעניק לו כאות ידידות סייח אציל.

בראשון לציון יסד את איגוד הפועלים העברי הראשון בארץ, והתסיס את בני המושבה כנגד יהושע אוסוביצקי, פקיד המושבה מטעם הבארון אדמונד דה רוטשילד. באפריל 1887 הגיע העימות בין מחנה אוסוביצקי, "אגודת רעים", ומחנה המתנגדים לו, "אגודת רודפי שלום", לשיא, שבסופו גורש אוסוביצקי מהמושבה. רוטשילד הגיב על המאורע בהפסקת התמיכה הכספית למושבה כולה. רק לאחר שעזבו המורדים הראשיים את המושבה ויתר האיכרים חתמו על חוזה המכפיף אותם ואת רכושם לרוטשילד ופקידיו, החזיר רוטשילד את תמיכתו במושבה. הפרשייה עוררה פולמוס ביישוב היהודי הצעיר כולו ובעיתונות היהודית של אותה תקופה ^[2].

הלפרן הקים בית חרושת לסבון - תעשיית הסבון הייתה מפותחת אז בארץ - שהעסיק רק פועלים עברים. הלפרן הקים בחייו כמה וכמה מפעלים עבריים, שרובם כשלו כעבור זמן מה. הוא ראה בפיתוח תעשייה עברית בא"י יעד לאומי חשוב, והתייחס למפעליו כסדנאות לנסות בהן רעיונות ציונים וסוציאליסטיים וכדי לחנך בהם את עובדיו לציונות וסוציאליזם.

תחת מסווה של איגוד פועלים, הקים הלפרן ברחובות מחתרת צבאית, "העשרות". מראשי הארגון היו אהרון אייזנברג ויהושע אייזנשטאדט (ברזילי).

הלפרן רכש אדמות בואדי חנין מראובן לרר, בעל אדמות ומתווך נדל"ן. הוא הוציא מעל שישים אלף רובלים על רכישת קרקעות אלה. על אדמות אלה הקים מושבה, שנועדה להיות משק שיתופי, וקראה "נס ציונה". לטקס חנוכת המושבה, שהתקיים בכ"א בטבת, תרנ"א (1 בינואר 1891) הגיע הלפרן רכוב על הסוס הערבי שקיבל במתנה מהשייך מחוסון, ובידו הדגל שהפך ברבות הימים לדגל מדינת ישראל^[3]. הלפרן לא הצליח לפרוע במועד את חובו ללרר, ועקב כך איבד את אדמת נס-ציונה ואת כל הכסף שהשקיע בה (הלפרן נטר על כך טינה מרה ללרר כל ימי חייו).

בנס-ציונה הקים הלפרן גדוד עברי בשם "מחנה יהודה". המנון הגדוד: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!".

זמן קצר לאחר יסוד נס-ציונה התחתן הלפרן עם שרה קלמנוביץ, בתו של יוסף קלמנוביץ, שבא ארצה עם בתו בשליחות חובבי ציון כדי לבדוק את מצב ההתיישבות העברית בארץ. לקלמנוביץ, שנולד קאלנבאך, היו שלושה אחים. אחד עורך דין מפורסם שנתפרסם במיוחד כשהשתתף בהגנה על צוות האניה פוטיומקין שהתקוממו נגד מפקדיהם. אח אחר, מהנדס ואדריכל נודע, היגר לדרום אפריקה. הוא היה צמחוני ואחד המתיישבים האירופים האשונים שהעז לצאת בגלוי נגד החוקים הגזענים שבדרום אפריקה. הוא היה ידיד של מהאטמה גנדי, וביקש להוריש לו את כל הונו, אולם לבסוף שינה את צוואתו והוריש את כספו לארץ-ישראל, לפי עצת גנדי, שכתב לו: "עשית די והותר בשביל הודו, עתה עשה למען עמך". בתו של האח השלישי שימשה כמזכירתו של האח המהנדס וכמנהלת משק ביתו. מאהאטמה גנדי אימץ אותה לבתו. לימים עלתה ארצה עם בנה ובתה והתיישבה באחד מקיבוצי הנגב. היא העבירה לאוניברסיטה העברית את ספרייתו הגדולה של דודה המהנדס. שרה הייתה לאישה רבת פעלים בפני עצמה^[4].

הלפרן וחותנו השתתפו ברכישת קרקעות חדרה.

בשנת 1892 חזרו מיכאל ורעייתו שרה לרוסיה, שם נולדו שלושת ילדיהם: שולמית (מיטה)^[5], אריה (ליובה), שנפל בנעוריו כחייל בצבא הטורקי, וירמיהו (ירמה), שהיה איש בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית וממייסדי הימאות העברית. בוארשה הקים הלפרן, בתמיכת קבוצת עסקנים ציונים אמידים בני המקום, חברת מניות להפצת יין ארץ-ישראלי מיקבי ראשל"צ בתפוצות הגולה: חברת "כרמל". הלפרן נמנה בין בעלי-המניות הראשונים בחברה זו. הוא הקים את ארגון "בני-עקיבא" כדי למשוך לציונות את בני הנוער הדתי, והקים במינסק את תנועת "פועלי ציון" למען תשמש מסגרת ארגונית ציונית לפועלים היהודים שתהיה בבחינת משקל שכנגד לתנועות הסוציאליסטיות, שמשכו אליהן המוני עובדים יהודים ובני אינטליגנציה. הוא הכשיר עתודת צעירים לייסוד "בר גיורא", שנועד להיות ארגון צבאי ציוני בא"י והפך אחר כך לאיגוד "השומר". על העתודה נמנה גם אלכסנדר זייד, שהיה לאחד מראשי "השומר" בארץ. בקונגרס הציוני השלישי ב-1899 השתתף כציר מטעם תנועת "פועלי ציון". בקונגרס הציוני השישי, קונגרס "אוגנדה", הביע הלפרן התנגדות עזה לתוכנית אוגנדה. עיקר מרצו של הלפרן הוקדש לעשות נפשות לציונות המדינית, אך הוא תרם את חלקו גם לתנועה המהפכנית הסוציאליסטית הרוסית. כדוגמה לכך, הלפרן אירגן את בריחתו מסיביר של גרגורי גרשוני, ממפקדי ארגון הטרור האנרכיסטי הב. או.. הלפרן תבע בבית משפט את אמו על שסירבה להעביר לידיו את האפוטרופסות על הכסף שהוריש לו אביו. הוא הפסיד במשפט לאחר שביה"מ קבע כי הוא הוכיח במעשיו שאינו שפוי בדעתו. ב-1904 נפטרה אמו של הלפרן. את הונה הפקידה בידי אפוטרופסים, שהיו מקציבים לו ולמשפחתו כסף למחייה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1905 חזר הלפרן ארצה בגפו. אשתו וילדיו הצטרפו אליו כעבור מספר שנים.

בשובו ארצה החליף הלפרן את נתינותו הרוסית באזרחות עות'מאנית. זמן קצר לאחר שקיבל את הנתינות הטורקית התקשר עם מנהיגי "הטורקים הצעירים", והתחיל פועל במחתרת המפלגה "אחדות וקידמה" בהכנת המהפכה נגד משטרו של עבדול-חמיד. לאחר המהפכה זכה הלפרן בדרגת 'יוז-בש' (סרן) והוענק לו אות הצטיינות גבוה של "חוריה". לחגיגת ה"חוריה" שהתקיימה בכיכר ליד הסאראיה (בית הממשלה) הגיע הלפרן רכוב על סוס לבן ובידו הדגל העברי, ונשא נאום בדבר הקמת מדינה עברית בפלסטינה. משסיים לנאום הריעו לו נציגי השלטון והקהל.

בשנת 1915 התנדב בנו של הלפרן, אריה, יחד עם חברי מחלקתו מן הגימנסיה העברית הרצליה לצבא הטורקי. הוא נהרג בחזית עזה. עם הרעת יחס השלטונות הטורקים ליישוב העברי, ובעקבות השחיטה שערך ג'מאל פאשה, השליט הטורקי במזרח הקרוב, בארמנים לפי צו מגבוה, שינה הלפרן את עמדתו ועבר לתמוך בבריטים. הוא עמד לצד אנשי ניל"י ונתן מקלט בצריפו ליוסף לישנסקי כשנמלט על חייו למטולה מפני הבולשת הטורקית ואנשי "השומר", ששיתפו פעולה עם הטורקים, וניסו להתנקש בלישנסקי. כשנכנס הצבא הבריטי לא"י היה הלפרן בין הראשונים שהתנדבו לגדוד העברי של ז'בוטינסקי, אולם בקשתו נדחתה מפאת גילו.

הלפרן נסע לאתיופיה לעשות נפשות אצל הפלשים ("ביתא ישראל") לרעיון תחיית המדינה העברית בארץ אבות ולגייסם לשירות בצבא שחרור יהודי בארץ ישראל. הוא נעצר כעבור זמן על ידי המיליציה החבשית, הואשם בריגול, ובהתערבות הנציגות הבריטית באדיס אבבה גורש מאתיופיה ולא יותר.

ב-1911 בא ליפו קרקס עם חיות טרף. מנהל הקרקס חיפש מתנדבים אמיצים שייכנסו כמה רגעים לכלוב האריות. הלפרן התנדב, ובעומדו בכלוב נשא נאום למען תחיית העם היהודי בארצו, ופרץ בשירת התקווה על רקע שאגות האריות. מאורע זה התפרסם בעיתונות העולמית.

הוא עבד כשומר במקומות שונים במשך שנים רבות. בשמירה על גימנסיה הרצליה נפצע קשה ואף נורה בחזהו, אך החלים וחזר למשמרתו. כחמש שנים לפני מותו כתוצאה ממלחה"ע הראשונה פסקה הקצבה הכספית, שהיה מקבל מהאפוטרופסים שהפקידה אמו על שארית ירושתו, מלהגיע אליו, והשמירה הפכה למקור פרנסתו העיקרי.

מיכאל הלפרן נפטר בבית החולים בצפת ממחלות הצהבת והקדחת, מחלה ממנה סבל שנים. כשהיה מטופל בבית החולים מצבו הורע אף יותר לאחר שהאחות שטיפלה בו התבלבלה ונתנה לו תרופה שגויה, אך הוא דרש ממנהל בית-החולים שהאחות לא תפוטר מעבודתה בשל כך. הוא נקבר בחורשת האקליפטוסים ע"ש בורוכוב במושבה מחניים^[6].

כתביו הושמדו כולם בשני אירועי שריפה: כל ארכיונו ברוסיה כלה בדליקה שהציתו בביתו אנשי "המאה השחורה", כנראה, במתקפה אנטישמית באחת השנים הראשונות של המאה^[7]; יתר כתביו, שמלאו שלושה ארגזים, עלו באש בזמן ההתנפלות על תל-חי מעט לאחר מותו^[8] על שמו נקראה גבעת מיכאל בנס ציונה. דיוקנו מתנוסס על בול שנדפס בשנת 1984. [6]

[עריכה] שונות

שגיאה נפוצה היא שאחד מרעיונותיו של הלפרן היה שעל גברים יהודים להתחתן עם נשים בדואיות ובכך להקים שבט יהודי חזק. טענה זו הובאה באחת הגרסאות הראשונות של ערך זה, ואף הופצה על ידי ירון לונדון בתוכניתו הפופולרית "לונדון את קירשנבאום" מה-19 באוקטובר 2006 (התוכנית בה התארח הקיבוצניק הבדווי מידן שדה\אחמד חמדון מקיבוץ לוטם). את הסיפור הזה סיפר בזמנו גם אחד מאנשיו של הלפרין, הנגר אברהם קריניצי, לימים ראש עירית רמת גן והוא כתב על זה גם בספרו "בכח המעשה" שהלפרין עם עוד כמה בחורים עלו לירושלים בדרכם לעבר הירדן, התוכנית הייתה להתחתן שם עם בדואיות כדי ליצור גזע יהודי חדש אבל בבואם לירושלים הם ביטלו את התוכנית מחוסר כסף (ואולי היו לזה עוד סיבות) הלפרן הושפע מהשבטים הבדווים שהתוודע אליהם בארץ והעריכם. אחד מחבריו הקרובים ביותר היה השייך הגדול של חוסון מעבר הירדן. הוא רצה לגייס בין אנשי "השומר" גדודי גרילה עברים שיחיו חיי רועי צאן במתכונת שבטי הבדווים הערבים וישוטטו בערבות-הנגב ובעבר-הירדן ובין מטלותיהם להגן על היישוב העברי מפני התקפות הבדווים הערבים.^[9]

[עריכה] הערות

1. ^ שם משפחתו של הלפרן מופיע בצורות שונות במקומות שונים. "הלפרן" ובלועזית "Helpern" זוהי הצורה שבה מכונה האיש בביוגרפיה שכתב עליו בנו, "אבי מיכאל הלפרן". באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר הוא מכונה "הלפרין" וצורה זו רווחת אצל כותבים נוספים בני תקופתו של הלפרן. מכתבו של הלפרן למערכת עיתון "המליץ" מהאחד במאי 1887 חתום "מיכל [כך!] היילפערין" ובמכתב התמיכה של ליליינבלום הנספח לו מופיעה הצורה "היילפערן".
2. ^ לדוגמה: מאמר מערכת המגנה את הלפרן והמורדים התפרסם ב-27 באפריל ב"המליץ" [[1]] ותיקון לפרטי המקרה התפרסם שבוע לאחר מכן במכתבו של סיראטקין [[2]], שפתח את הגיליון, ושהיה גם הוא לא אוהד כלפי מחנה "המורדים". באמצע מאי התפרסם באותו כתב-עת בראש הגיליון מכתבו של הלפרן המגולל את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו ולאחריו התפרסם מכתב קצר של ליליינבלום המבטא תמיכה בהלפרן [[3]]
3. ^ מחזה זה מונצח במצגת ההיסטורית לנס-ציונה באתר הרשמי של נס-ציונה [[4]]
4. ^ חלק נכבד מהחלק האחרון בספר "אבי מיכאל הלפרן" ("המשפחה") מוקדש לתיאור חייה ופועלה.
5. ^ שולמית היגרה לאחר מות אביה לצרפת, שם נישאה לצרפתי ממוצא קאתולי. בנם, רנה (ליאון) אוואר (René Havard), שהיה לשחקן קולנוע ותסריטאי (כתב את התסריט לסרט "מונית לטורבוק" (Un Taxi pour Torbouq) משנת 1960), הוא נכדו היחיד שהאריך ימים (בתו של ירמיהו, גלי, מתה בהיותה בת שלוש).
6. ^ בשנת 1920 בימי הפורענות שלפני נפילת תל-חי וכפר-גלעדי ננטשה מחנים על ידי תושביה. לוח העץ שהוצב על קברו של הלפרן הוסר כדי למנוע חילולה על ידי הפורעים. רק בשנת 1941 הקים ארכיון העבודה של "הסתדרות העובדים הכללית" מצבה על קברו, לאחר שמקום הקבר זוהה על ידי עדויות שנגבו מפי ותיקים. (עמ' 385 ו-390 ב"אבי מיכאל הלפרן")
7. ^ "אבי מיכאל הלפרן" עמ' 311
8. ^ דוד תדהר, "האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" [[5]]
9. ^ "אבי מיכאל הלפרן" עמ' 203, 286 ו-302

[עריכה] מקורות

• ירמיהו הלפרן, אבי, מיכאל הלפרן, הוצאת הדר, תל אביב, תשכ"ד (1963/4).
• דברים שכתבו עליו י.ח. ברנר, יעקב רבינוביץ וב. כצנלסון לאחר מותו (מוזכרים בפתח-דבר של "אבי מיכאל הלפרן")
• זכרונותיו של ראובן בריינין, מי שהיה לאחד הביוגרפים הראשונים של הרצל, שהיה מבאי ביתו של הלפרן בשנות נעוריו
• הנסיך הרוסי סאמארין, שאותו הכיר הלפרן במהלך הפלגתו לא"י, טען שהוא עומד לכתוב ספר על מסעו בארץ הקודש, ושיקדיש להלפרן פרק שלם בספר זה. (מוזכר בפרק 17 של "אבי מיכאל הלפרן")
• אלכסנדר זייד כתב עליו במחברתו "לפנות בוקר - פרקי יומן", בעמ' 54-55 וכן בקובץ 'השומר' בעמ' 86 (מוזכר במאמרו של פרופ' יעקב גולדשטיין [[7]])
• דוד תדהר כתב עליו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (מוזכר כאן: [[8]] )
• משה סמילנסקי, "יסוד נס ציונה", "הארץ" מיום י"ט בטבת, תרפ"ח (12.1.1928)
• יוסף פוגרבינסקי במאמרו "האביר היהודי" שהתפרסם בעיתון "הבקר" מיום 21.1.1939
• פועה רקובסקי בספרה "לא נכנעתי"
• פרוטוקול הקונגרס הציוני השלישי (1899)
• אלכסנדר זייד "לאדם שנשכח" וכן ב"דבר" מינואר 1934
• משה סמילנסקי ב"משפחת האדמה", כרך שני
• אהרון שוחט ב"זכרונות על מיכאל הלפרן", ידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוברת ב'
• את תקרית השמירה בגימנסיה הרצליה מתארים עיתון "החרות" שיצא בירושלים ביום 22 באוקטובר 1909, וכן השבועון "האחדות", בטאון "פועלי ציון", מיום 11 בנובמבר 1910
• על שנותיו האחרונות מספר מרס ברשימתו "כפר גלעדי" ב"דבר" מיום 24 בינואר 1936
• יהודה אפל, "הארץ" מיום 19 במאי 1932
• יצחק ברוידס בספר זכרונותיו
• ש. טשרנוביץ בספרו "עם שחר" ובקטע "חולם ולוחם" בחוברת "השחר"
• יוסף קרול ברשימתו "זכרונות על מיכאל הלפרן", "העובד הציוני", סיוון תרצ"ז
• צ'רקסקי, "ספר העלייה השנייה"
• רחל ינאית (בן-צבי) בזכרונותיה ב"קובץ השומר"
• מרדכי בן הלל הכהן, "הארץ" מיום 10 בדצמבר 1919
• על מסעו של הלפרן לחבש מספר ש. ארנסט ב"דער אמריקאנער" מדצמבר 1935
• בזכרונותיו של יערי פולסקין (כתבי היד בספריית מכון ז'בוטינסקי, מדור אישים, מס' 5376) מיוחסת להלפרן יצירת מחול ההורה

[עריכה] קישורים חיצוניים

• קטע ביוגרפי באתר על העיר נס-ציונה
• קטע ביוגרפי המלווה את הבול באתר התאחדות בולאי ישראל
• דף מתוך זכרונות יהודה אפל, מזכיר חו"צ אתר בן-יהודה