ליטא המרכזית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליטא המרכזית (בפולנית Republika Litwy Środkowej, בליטאית Vidurine Lietuva, בבלארוסית Рэспубліка Сярэдняе Літвы) – מדינה עצמאית למחצה, אשר נוצרה בשנת 1920 על ידי חיילים "מורדים" מן הדיוויזיות הליטאיות והביילורוסיות של הצבא הפולני. המדינה אוחדה עם פולין ב-24 במרץ 1922, בעקבות בחירות לפרלמנט המקומי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
50 שנה לאחר המרד כנגד האימפריה הרוסית בשנת 1864 הייתה "הדוכסות הגדולה של ליטא" תחת משטר צבאי רוסי. הפולנים והליטאים הופלו לרעה. נאסר הדיבור בפומבי בשפה הפולנית או בשפה הליטאית, נאסר על פולנים לקנות נכסי דלא ניידי, והוטל עליהם מס מיוחד.
לאחר התפוררות האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים הרוסית שבאו בעקבותיה, חולק שטחה של "הדוכסות הגדולה" לשלושה חלקים:
- במערב – מדינת ליטא, אשר בה רוב לקתולים ודוברי השפה הליטאית, ובה מיעוטים אתניים פולנים, יהודים וגרמנים ניכרים.
- בלארוס אשר בה אוכלוסייה נוצרית אורתודוקסית ממוצא אתני בלארוסי, ובה מיעוטים פולנים ויהודים, הגרים בעיקר בערים הגדולות.
- "מרכז ליטא" ובה רוב לדוברי הפולנית, ומיעוט אתני ליטאי ובלארוסי. בירת חבל זה הייתה וילנה.
התמהיל האתני של האזור אינו ברור, כיוון שההיסטוריונים טענים כי לא ניתן להסתמך על מפקדי אוכלוסין שערכו הממשלות השונות – הפולנים, הרוסים, וממשלת ברית המועצות. נראה כי המדויק ביותר הינו מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1897 ואף במידה מסוימת המפקד הנאצי משנת 1942, שכן אלו נעשו על ידי גורם חיצוני, שלא היה בעל עניין במאבקים האתניים הפנימיים.
על פי סקרים אלו היו בין תושבי העיר וילנה כ־20% דוברי רוסית (רבים מהם יהודים), כ־30% פולנים, וכ־40% יהודים. האוקראינים, הבלארוסים, הליטאים, הגרמנים, ומיעוטים אתניים אחרים התבטאו באחוזים בודדים. במחוז וילנה כולו היה רוב בלארוסי של כ־56%, היהודים היוו 12%, ו־8.2% היו פולנים. הליטאים היוו 17.6%. ואכן, כיום, רובו של המחוז שהיווה את "מרכז ליטא" הינו חלק ממדינת בלארוס (בעוד שוילנה הינה בירת ליטא העצמאית). אל מול נתונים אלו טענו הליטאים כי מספרם הרב של דוברי הפולנית הינו תוצאה של פולניזציה של הליטאים שחיו במקום, וכי זכותם ליצור מדינה רב לאומית כשם שפולין השתלטה על שטחים בהם אין רוב פולני, מזרחה לקו קרזון.
[עריכה] העימות
עם פרוץ המלחמה הפולנית סובייטית בשנת 1919, שטחה של ליטא המרכזית נכבש על ידי הצבא האדום אשר הדף יחידות פולניות (מיליציות להגנה עצמית) שהחזיקו בשטח. בסמוך לאחר מכן התארגנו הפולנים ושבו וכבשו את השטח. בשנת 1920 שב ונפל השטח בידי הבולשביקים, ואלו הכריזו כי הם מכירים בריבונותה של ה"רפובליקה הסובייטית הליטאית" על העיר וילנה. לנין המתין לנפילתה של ליטא כולה בידי אנשיו, על מנת להפכה לרפובליקה סובייטית, ולאחדה עם ברית המועצות. עם זאת, באוגוסט 1920 נחל הצבא האדום תבוסה ניצחת בקרב על ורשה, ונאלץ לסגת משטחה של ליטא המרכזית, אותו העביר לממשלה הליטאית. במקביל השתלטה ליטא על חבל סובלקי הדרומי, השייך לפולין, בטענה כי יש בו רוב ליטאי אתני. ב26 באוגוסט הגיע הצבא הפולני המנצח אל גבולות ליטא, והדף את הליטאים מכל השטחים עליהם השתלטו.
במצב הפוליטי שנוצר, סירבה ממשלת ליטא, אשר ישבה בקובנה, לקיים כל משא ומתן בנוגע לוילנה, בטענה כי זו בירתה ההיסטורית של המדינה הליטאית, וכי אין לפולנים כל חלק ונחלה בה. הפסקת אש הושגה ב־7 באוקטובר 1920, אך לא בא בעקבותיה כל פתרון מדיני. המפקד הפולני יוזף פילסודסקי הורה לפקודו לוציאן זליגובסקי "למרוד" ביחד עם הדיוויזיה הליטאית-בלארוסית הראשונה, שהייתה נתונה למרותו, וכך יכלו הפולנים להחזיק בעיר, מבלי להכריז מלחמה על ליטא. ב־8 באוקטובר 1920 נכנס הגנרל זליגובסקי לוילנה, ולא נתקל בהתנגדות כלשהי.
[עריכה] הרפובליקה של ליטא המרכזית
באופן זה נוצרה מדינה חדשה הנקראת "הרפובליקה של ליטא המרכזית". זליגובסקי פיקד על כוחותיה המזוינים של המדינה, והכריז על הקמת המדינה ב־12 באוקטובר 1920. הוא כונן ממשלה זמנית, והקים בצו מן ה7 בינואר 1921 בתי משפט ומשטרה. זכויות של אזרח ניתנו לכל מי שישב במדינה ביום 1 בינואר 1919, או במשך חמש השנים שקדמו ל־1 באוגוסט 1914.
סמלי המדינה היו דגל אדום ועליו סמל פולין – הנשר הלבן, וכן סמל הויטיס הליטאי (פרש עטוי שריון מנופף בחרב). סמל זה היה עירוב של סמלים ליטאים ופולנים שנועד להחזיר לתודעה את ימי חבר העמים הליטאי – פולני, במאה ה-16 אשר נחשב לאחד מן השיאים החיוביים בהיסטוריה של שתי הארצות.
מאחורי הקלעים התנהלו מגעים דיפלומטיים קדחתניים. ליטא הציעה הקמת קונפדרציה בלטית, ובה יהיו חברות ליטא, בה השפה תהיה ליטאית, וליטא המרכזית, בה תהא השפה פולנית. פולין דרשה כי הקונפדרציה החדשה תיצור פדרציה עם פולין, בהתאם לחזונו של פילסודסקי על יצירת פדרציה בין הים הבלטי והים השחור. הליטאים סירבו לפשרה, שכן חששו כי בפדרציה מסוג זה תיבלע תרבותם ושפתם בשפה ובתרבות הפולנית השלטת.
[עריכה] הגישור
הבחירות הכלליות נקבעו ל־9 בינואר 1921, וחוק הבחירות היה צריך להיות מוכן לפני 28 בנובמבר 1920, אך בשל גישור שערך חבר הלאומים וחרם ליטאי על ההצבעה, נדחו הבחירות.
בינתיים נערכו שיחות שלום בחסות חבר הלאומים בבריסל. ההסכם הראשוני נחתם על ידי שני הצדדים ב־9 בנובמבר 1920, והשיחות החלו ב3 במרץ 1921, במטרה לדון בהצעה הפולנית לקיום משאל עם שיכריע על גורל השטח. הבלגים הציעו תוכנית שנקראה "תוכנית היימן" (על שם אחד הנציגים הבלגים), שעיקריה:
- שני הצדדים מכירים זה בעצמאותו של זה.
- מרכז ליטא תהא לחלק מן הפדרציה הליטאית המורכבת משני קנטונים – האחד בעל רוב ליטאי (אזור סמוגיטיה) והשני אזור וילנה, בעל זהות רב לאומית. לשני הקנטונים תהיינה ממשלות, פרלמנטים ושפות רשמיות נפרדות, ובירת הפדרציה תהיה וילנה.
- הממשלה הליטאית והממשלה הפולנית יצרו ועדות שתדונה בשאלות של מסחר, תעשייה ויחסי חוץ של הפדרציה החדשה.
- הפולנים יחתמו על הסכם להגנה הדדית עם הליטאים.
- תינתן לפולין זכות השימוש בנמלי ליטא.
התוכנית התקבלה על דעת שני הצדדים, אך היו בה חסרונות מסוימים. השיחות הגיעו לקיפאון כאשר דרשה פולין כי משלחת מליטא המרכזית (אותה החרימה ליטא) תוזמן לבריסל. הליטאים דרשו מצדם כי כל החיילים הפולנים ייסוגו לקווים שלפני הסכם הפסקת האש מ־7 באוקטובר 1920. שתי הדרישות לא יכולות היו להתקבל על דעת הצד השני.
בספטמבר 1921 הוצעה תוכנית חדשה, שהיו בה שכלולים לעומת "תוכנית היימן". הוצע כי שטח "העיר החופשית ממל" (כיום קלייפדה) יצורף לליטא, ולמרכז ליטא תינתן אוטונומיה מסוימת במקום מעמד של קנטון. הצעה זו נדחתה על הסף על ידי שני הצדדים והשיחות תמו.
[עריכה] ההכרעה
לאחר כשלון השיחות גבר המתח באזור. הנושא החשוב ביותר היה גורלם של 27,000 חיילי "צבא מרכז ליטא". הגנרל זליגובסקי החליט להעביר את סמכויותיו לרשויות האזרחיות, ולשם כך נקבעו בחירות ב־8 בינואר 1922. הליטאים החרימו את הבחירות בטענה כי הם מנוגדות לחוק הבינלאומי שכן הן נערכות באזור שהינו חלק ממדינת ליטא הריבונית, ורק היא רשאית לערוך בו בחירות. המפלגה הבולשביקית הליטאית, ומפלגות אתניות בלארוסיות הצטרפו לחרם.
כתוצאה מן החרם, רוב המשתתפים בבחירות תמכו ברעיון של סיפוח המדינה לפולין. כ־64% מן האוכלוסייה השתתפה בבחירות. המיעוטים האתניים, הבלארוסים, הליטאים והיהודים, גילו שיעור השתתפות נמוך, בעוד שהפולנים הצביעו באחוזים גבוהים ביותר. כן עלה חשד לזיוף התוצאות. המפלגות התומכות באיחוד עם פולין זכו ב־77 מושבים בפרלמנט, בעוד המתנגדים לאיחוד זכו ב־29 מושבים. הפרלמנט התכנס ב-1 בפברואר 1922 וב-20 בפברואר הכריז על האיחוד עם פולין. ב־22 במרץ קיבל הפרלמנט הפולני, הסיים, חוק המאשר את האיחוד, ו"ליטא המרכזית" חדלה להתקיים, והפכה למחוז במדינה הפולנית.
שינויי הגבול הוכרו על ידי חבר הלאומים בשנת 1923 אך ליטא סירבה להכיר בריבונות הפולנית על וילנה, והמשיכה להתייחס לעיר כאל בירתה.
בשנת 1938 בעודה נתונה ללחץ בינלאומי מברית המועצות וגרמניה הכירה הממשלה הליטאית בשינויי הגבול. לאחר הסכם מולוטוב ריבנטרופ שבעקבותיו באה חלוקת פולין בין גרמניה הנאצית ובין ברית המועצות, הועברה וילנה ושטח של 30 קמ"ר מסביב לה אל הליטאים. רוב שטח ליטא המרכזית נמסר לידי הרפובליקה הסובייטית הבלארוסית, והינו כיום חלק ממדינת בלארוס העצמאית.
