ז'אן-לוק גודאר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן-לוק גודאר (Jean-Luc Godard, נולד ב-3 בדצמבר 1930) במאי קולנוע צרפתי ואחד מהחברים המשפיעים ביותר בתנועת הגל החדש בקולנוע.
גודאר נולד בפריז להורים שווייצרים-צרפתים, למד בליון ובאוניברסיטת סורבון בפריז. במהלך לימודיו בסורבון חבר לקבוצת חובבי קולנוע צרפתית ובהם פרנסואה טריפו, ז'אק ריבט, ואריק רומר. כשייסד אנדרה באזין את מגזין הקולנוע המשפיע "Cahiers du cinéma" בשנת 1951, היו גודאר, ריבט ורומר בין כתביו הראשונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] סרטיו המוקדמים
כמו רבים מכתבי Cahiers du cinéma החל גודאר לבצע גיחות אל עולם היצירה הקולנועית. סרטו הראשון (1954) היה סרט תיעודי בשם "Opération béton". ב-1958 צילם את "Charlotte et son Jules" (יצא לאקרנים ב-1960 ואת "Une histoire d'eau" (יצא ב-1961). הראשון היה מחווה לז'אן קוקטו, משורר, סופר וקולנוען צרפתי, והשני מחווה למק סנט, קומיקאי קנדי.
גודאר המשיך בכתיבתו הבקורתית, והפך לאחד מהתומכים החשובים של "הגל החדש".
סרטו הגדול הראשון היה "À bout de souffle" ("עד כלות הנשימה", 1960) בכיבובם של ז'אן פול בלמונדו וג'ין סברג. הסרט זכה לביקורות אוהדות ולהצלחה מסחרית בצרפת וברחבי העולם, והפך לסרט-מפתח של סגנון הגל החדש -- השפעה של קולנוע אמריקאי, עריכה גסה, והנאה אמיתית מעצם העשייה הקולנועית. הצלחתו הבאה הייתה "Vivre sa vie" ("לחיות את חייה", 1962). בשנה שלאחר מכן יצר את הכשלון המופלא "Les Carabiniers" ("הקרביניארים"), מחווה לבמאי הצרפתי ז'אן ויגו.
ב-1961 נישא לשחקנית הדנית אנה קרינה, וב-1964 הקים עמה את חברת ההפקה "Anouchka Films". ב-1965 ביים את "Pierrot le fou" ("פייר המשוגע") ואת סרט המדע הבדיוני "Alphaville, une étrange aventure de Lemmy Caution". בסוף אותה שנה התגרש מקרינה.
[עריכה] גודאר ופוליטיקה
הפוליטיקה מעולם לא הייתה רחוקה מפני השטח בסרטיו של גודאר. אחד מסרטיו הראשונים, "Le Petit Soldat" ("החייל הקטן") עסק במלחמת העצמאות של אלג'יריה, ובלט בכך שניסה להציג את מורכבות המחלוקת, במקום להציג השקפה אידאולוגית זו או אחרת. הקריירה המוקדמת של גודאר מאופיינת בשיבוץ של סרטים מעין אלה עם סרטים רומנטיים "קלילים" יותר, כגון "Une Femme est une Femmme" ("אישה היא אישה"). בהמשך שנות השישים החל לשלב בין שני הסוגות -- הרומנטי והפוליטי -- והפיק סרטים כמו "Alphaville" ו-"פייר המשוגע", יצירות-מופת של הזרה. לקראת סוף העשור התקרב עוד יותר לאמירה פוליטית גלויה בסרטיו, למשל ב-"Masculin, féminin" ("גברי, נשי", 1966) וב-"Made in U.S.A." ("תוצרת ארצות הברית", 1966). ב-1967 ביים את "La Chinoise" ("הסינית") ונישא לכוכבת אן ויאזמסקי במהלך הצילומים.
במהלך סוף שנות השישים החל גודאר להתעניין באידאולוגיה מאואיסטית. הוא הקים את קבוצת הקולנוענים האידאליסטית-סוציאליסטית "Dziga-Vertov" יחד עם ז'אן פייר גורין והפיק כמה סרטים קצרים שתארו את תפיסותיו הפוליטיות. בתקופה זו טייל רבות וצילם מספר סרטים, מהם נותרו רבים בלתי-גמורים או שלא זכו לצאת לאקרנים. סרטו האנטי-צרכני "Week End" ("סוף השבוע") יצא בשנת 1967. סרטיו הפכו לפוליטיים ונסיוניים מאוד, והוא המשיך ליצור סרטים מעין אלה עד 1980.
[עריכה] סרטיו המאוחרים
גודאר חזר ליצירת סרטים מסורתיים יותר עם "Sauve qui peut" ("כל אחד לעצמו", 1980), הראשון בסדרת סרטים שגרתיים יחסית עם טונים אוטוביוגרפיים. למרות זאת, עורר מחלוקת נוספת בסרטו "Marie, Je vous salue" ("שלום למריה", 1985), שהוחרם על ידי הכנסייה הקתולית בטענה שהינו סרט כפירה, ובסרט "המלך ליר" (1987), אמירה ייחודית על שייקספיר ועל שפה שזכתה לקיתונות של גנאי.
סרטיו המאוחרים יותר בולטים ביופיים הוויזואלי ובתחושת הרקוויאם המופיעה ברבים מהם -- סרטים כגון "הגל החדש" (1990) ואחרים.
[עריכה] ראו גם
- קולנוע צרפתי
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ז'אן לוק גודאר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (אנגלית)
- יגאל בורשטיין, ספר הוא מהות, סרטים הם קיום, בעיתון הארץ
- Céline Scemama:Histoire(s) du cinéma
- זאן לוק גודאר עם חוקר התרבות יוסף יצחקפור בניסיון לפרק את יצירת המופת "היסטוריות של הקולנוע"
- אורי קליין, אריה בחורף, בעיתון הארץ
- גודאר: "גנבתי כסף בשביל לעשות סרטים", מרב יודילוביץ' והסוכנויות, ynet
- המפקח בא, האוזן השלישית
- ארכאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה, רסלינג
[עריכה] קריאה נוספת
- ארכאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה: דיאלוג הין ז'אק לוק גודאר ויוסף יצחקפור. תירגמה מצרפתית: אורית רוזין. עריכה מדעית: אריאל שוויצר. הוצאת רסלינג, 2006.
- רוזן, אורית, "לא אמנות, לא טכניקה - תעלומה" סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 129, דצמבר 2001, עמ' 40-45.
