ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויטוריו אמנואלה השני מלך איטליה (באיטלקית: Vittorio Emanuele II, ‏ 14 במרץ 1820 - 9 בינואר 1878), מלך פיימונטה, סבויה וסרדיניה בשנים 1849 - 1861. ב-1861 הכריז על עצמו כמלך איטליה המאוחדת עד מותו ב-1878.

[עריכה] תולדות חייו

ויטוריו אמנואלה השני נולד בטורינו. הוא היה בן בכור להוריו קרלו אלברטו מלך סרדיניה ומריה תרזה מבית הבסבורג-לוריאן. בילדותו חי עם אביו בפירנצה. בצעירותו הראה עניין בפוליטיקה, בצבא וגם בספורט.

הוא נטל חלק במלחמת העצמאות הראשונה של איטליה. יחד עם אביו, הוא לחם בקו הקדמי של חזית פסטרגו (Pastrengo), סנטה לוצ'יה (Santa Lucia), ג'ויטו (Goito) ובשנת 1848 בקרב קוסטוצה (Custoza).

בשנת 1849 היה למלך, אחרי שאבין התפטר בשל כשלון צבאי מחפיר במלחמה נגד האוסטרים בקרב נובארה. באותה שנה הוא הצליח להשיג הסכם שביתת נשק נוח עם האוסטרים. בית הנבחרים של פיימונטה לא אישרר את ההסכם והוא פיטר את ראש ממשלתו. לאחר שערך בחירות חדשות, אושר ההסכם עם אוסטריה על ידי בית הנבחרים החדש. הוא דיכא באכזריות מרד שפרץ בעיר גנואה וכינה את המורדים: "שפלים וגזע מזוהם של פחדנים".

בשנת 1852 הוא מינה לראש ממשלה את קמילו דה קאבור, מדינאי נבון אשר נטל חלק חשוב באיחוד איטליה לקראת היותה רפובליקה. וכך הפך ויטוריו אמנואלה השני במהרה לסמל התנועה לאיחוד איטליה. הוא היה פופולרי במיוחד בממלכת סרדיניה בשל החוקה החדשה שנתן והרפורמות הליברליות.

לאחר מותו הוקמה ברומא אנדרטה לכבודו בפיאצה ונציה, בה מוקמה מצבת החייל האלמוני.