הפלישות המונגוליות ליפן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישות המונגוליות ליפן של 1274 ו-1281 היו מאורעות היסטוריים בעלי חשיבות עליונה על אף שהפלישות נכשלו לבסוף. ניסיונות פלישה אלו הם בין המאורעות הידועים ביותר בהיסטוריה היפנית. וניתן לטעון כי בחסימת התפשטות של האימפריה המונגולית היה להם תפקיד גם בהיסטוריה העולמית. בספרות היפנית יש התייחסויות רבות לאירועים אלו והם המקרים הראשונים בהם נעשה שימוש נרחב בביטוי "קמיקאזה" או "רוח אלוהית". בנוסף היו ניסיונות פלישה כושלים אלו המקרה היחיד, למעט סופה של מלחמת העולם השנייה, בהם עמדה יפן בסכנת פלישה ב-1500 השנים האחרונות.
[עריכה] הפלישות
קובלאי חאן הוכתר קיסר סין ב-1259 וקבע את בירתו בבייג'ינג ב-1264. קוריאה נאלצה להיכנע למרות המונגולית. שנתיים אחר־כך שלח קובלאי חאן שליחים ליפן בדרישה כי היפנים ייכנעו למרות המונגולית או שיועמדו בפני פלישה. קבוצה שנייה של נציגים נשלחה ב-1268 אך חזרה כמו קודמיה בידיים ריקות. שתי קבוצות השליחים פגשו ב"צ'ינזאי בוגיו", הממונה מטעם השוגון על הגנת קיושו והוא העביר את המסר לשוגון בקאמאקורה, והקיסר בקיוטו.
מספר מסרים הגיע גם אחר־כך באמצעות שליחים קוריאנים וחלקם באמצעות שגרירים מונגלים. ממשלת השוגון, ה"באקפו", הורתה לכל בעלי האחוזות בקיושו (האזור הקרוב ביותר לקוריאה, ולכן בעל הסיכוי הרב ביותר להיות מותקף). לחזור לאדמתם, וכוחות הצבא בקיושו הוזזו מערבה ובכך חוזקו ההגנות על מקומות הנחיתה האפשריים. בנוסף, אורגנו טקסי תפילה רבי משתתפים ורוב הפעילות הממשלתית הושבתה על מנת להתמודד עם משבר זה.
החאן רצה לצאת למלחמה כבר בשנת 1268, אך גילה כי באותה תקופה לא היו לקוריאנים המשאבים הנדרשים על מנת להקים צבא מספיק או צי. הוא שלח כוח צבאי לקוריאה ב-1273, לפעול ככוח חלוץ, אך הם לא הצליחו להתקיים מהתוצרת החקלאית המקומית הדלה וחזרו לסין להצטיידות. (מספר הסוסים הנדרש לתמוך בצבא המונגולי, ושטח המרעה הנדרש הגביל משמעותית את תנועת הכוחות במקום שבו לא צמח כמעט דבר).
בסופו של דבר היה הצי המונגולי מוכן ב-1274 והוא כלל כ-15,000 חיילים מונגולים וסינים ו-8,000 לוחמים קוריאנים ב-300 ספינות גדולות וכ-400-500 ספינות קטנות יותר. הם לכדו את האיים צ'ושימה ואיקי בקלות יחסית, ונחתו במפרץ האקאטה ב-19 בנובמבר, במרחק קצר מדאזאיפו, המרכז המנהלי של קיושו בתקופה זו. ביום שלמחרת התרחש קרב בונאי (文永の役) הידוע גם כ"קרב מפרץ האקאטה". למונגולים היו טקטיקה וכלי נשק עדיפים אך הם היו בנחיתות מספרית בולטת כנגד הלוחמים היפניים שהתכוננו לפלישה במשך חודשים, ושקיבלו תגבורות משנודע על אובדן צ'ושימה ואיקי. המונגולים לא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה היפנים, וסופה שפרצה באותו הלילה שכנעה את המונגולים לסגת.
החל מ-1275 ה"באקפו" הגבירו את מאמציהם להכנה להתגוננות מפני פלישה נוספת שהיו בטוחים כי בוא תבוא. בנוסף לארגון טוב יותר של הסמוראים של קיושו, הם הורו לבנות מבצרים ומבני הגנה אחרים במקומות פלישה אפשריים, כולל האקאטה. בינתיים, ניסה מלך קוריאה פעמים רבות לשאת ולתת עם המונגולים בניסיון לשכנעם לוותר על ניסיונות פלישה נוספים ליפן.
באביב 1281 התעכב הצי הסיני של המונגולים בשל קשיים בהצטיידות ובאיוש מספר רב של ספינות. הצי הקוריאני שלהם הפליג וספג אבדות כבדות בצ'ושימה ונסוג. בקיץ, כוח המשימה הקוריאני/סיני כבש את איקי-שימה והמשיך לקיושו, כשהוא נוחת במספר מקומות שונים. במספר קרבות נפרדים הידועים בשם הכולל קרב קואן (弘安の役) או "הקרב השני של מפרץ האקאטה" נדחקו המונגולים בחזרה לספינותיהם. סופת טייפון שכונתה ביפנית טייפון קמיקאזה (רוח שמיימית) הלמה בחופי קיושו במשך יומיים והשמידה את רובו של הצי המונגולי.
[עריכה] תוצאות
קובלאי חאן שאף לפלוש ליפן שוב ב-1286, אך מצא כי משאביו דלים לניסיון מסוג זה. ביפן, התארגנות הנרחבת שנדרשה על מנת להדוף את המונגולים סחטה את משאבי הכלכלה והצבא וניצלה את משאבי הארץ עד תום. ההתקפות סיפקו ל"באקפו" את התירוץ להמשך שלטונם על הארץ, במקום להחזיר את השליטה לקיסר יפן. הם המשיכו לחזק את ההגנות של קיושו במשך מספר שנים, ואמצעים צבאיים רבים ננקטו במשך שנים רבות.
על אף שאין הסכמה גורפת בנושא, סבורים חוקרים רבים כיום כי מספר הלוחמים משני הצדדים בפלישות היה נמוך בהרבה ממה שנטען באופן מסורתי. חוקרים רבים טוענים כי היפנים היו מסוגלים להדוף את הפולשים גם ללא המקרה בר־המזל של טייפון הקמיקאזה.
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפלישות המונגוליות ליפן |
