הפארק הלאומי ניוקולו-קובה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי ניוקולו-קובה | |
---|---|
קוף ירוק בפארק |
|
מיקום | סנגל |
שנת הכרזה | 1954 |
שטח הפארק | 9,130 קמ"ר |
מבקרים בשנה | זניח (נכון ל-2006) |
גוף מנהל | המשרד לאיכות הסביבה ולהגנת הטבע, אגני הניכוז והאגמים המלאכותיים של סנגל |
http://www.environnement.gouv.sn/ |
הפארק הלאומי ניוקולו-קובה | |
---|---|
אתר מורשת עולמית | |
הנהר גמביה בפארק |
|
מדינה | סנגל |
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1981, לפי קריטריונים 10 | |
הערות | אתר בסיכון מאז 2007 |
הפארק הלאומי ניוקולו-קובה (צרפתית Parc national du Niokolo-Koba) הוא פארק לאומי בשטח של 9,130 קמ"ר בדרום-מזרחה של סנגל. הפארק שוכן במחוז טמבקונדה (Tambacounda) סמוך לגבולה של סנגל עם גינאה, כ-650 ק"מ דרומית-מזרחית לבירק דקר, והוא אחד מאזורי השימור הגדולים במערב אפריקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה ואקלים
הפארק שוכן באזור שטוח למדי, ומשתרע בין גבהים של 16 עד 311 מטר, גובה אליו הוא מגיע ב"הר" אסיריק (Mont Assirik). לאורכו מספר טורי גבעות קטנות, שבדרך כלל אינן נישאות לגובה של יותר מ-200 מטר, וביניהן משתרעים מישורי הצפה נרחבים. אדמת הפארק עשויה מקרקע לטריטית שהושקעה על גבי אבן חול המתוארכת לתור הקמבריום. במספר מקומות חשופים סלעים מותמרים. את הפארק חוצים נהר גמביה ושניים מיובליו, ניקולו קובה (Niokolo Koba) שהעניק למקום את שמו, וקולונטו (Koulountou).
שטחו של הפארק אינו מיושב, והעיסוק בחקלאות בו זניח ומוגבל למספר מובלעות סמוך לגבולותיו, אם כי במשך השנים התרחבו שטחים אלה וכרסמו בשטחו של הפארק.
האקלים בפארק אופייני לאזור הסודאני, ומתאפיין בעונה גשומה בין יוני לאוקטובר. כמות המשקעים השנתית מגיעה ל-1,000 עד 1,000 מ"מ בממוצע.
[עריכה] היסטורית השימור
שטח השוכן כיום בתחומי הפארק הוכרז לראשונה כשמורת צייד בשנת 1926, וב-1951 שונתה הגדרתו והוא הפך לשמורת חורש. שנתיים לאחר מכן הפך לשמורת חי וב-1954 הוכרז כפארק לאומי. שטחו של הפארק הורחב ב-1962, 1965, 1968 וב-1969, ובשנת 1981 הוכרז כאתר מורשת עולמית.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה אוכלוסיית היונקים הגדולים בפארק לצנוח בשל צייד לא חוקי ובשל מספר סיבות נוספות: שריפות פרצו בשטח הפארק לעתים מזומנות בשל שימוש בלתי מבוקר באש, בין היתר כחלק מפעולות הצייד הבלתי חוקי, עצים בתחומו נגדעו, הצמחייה נפגעה כתוצאה ממרעה יתר וביצות התייבשו. בשל כל אלה הגיעו אוכלוסיות הפילים וקובוס המים לדוגמה לסף הכחדה.
מצבו המדורדר של הפארק הוכר כבר בשנות ה-90, והרשות לפארקים לאומיים של סנגל החלה להעביר ממנו יונקים אל אזורי שימור פרטיים במדינה ומחוץ לה. בשנת 2000 ביקשה ועדת השימור העולמית של ארגון אונסק"ו מממשלת סנגל לזמן ועדת בדיקה שתבחן את מצבו של האתר. הוועדה קיימה את בדיקתה בשנת 2001 וניסחה את המלצותיה. למרות זאת, המשיך מצבו של הפארק להתדרדר והוא הוכרז כאתר בסיכון בשנת 2007.
[עריכה] החי והצומח
הפארק מכוסה בעיקר בצימחיית סוואנה, וקיימים בו צמחים מהאזור הסודאני הדרומי ומגינאה. צפיפות העצים והשיחים משתנה באזורים שונים בהתאם לסוג הקרקע ולטופוגרפיה, ואלה רבים יותר בקרבת הנהרות. במישורים ובעמקים משתרעים אזורים נרחבי ידיים של וטיבר ועשבים אחרים וכן של מספר מיני דגנים ועצים הכוללים בין היתר את החזרן ומיני פיקוס. בערוצי הנהרות ובקרבתם גדלים צמחים האופיניים לאזורי גינאה, וצמחים הזקוקים לאספקת מים רבה. סך הכל זוהו למעלה מ-1,500 מיני צמחים בשטחו של הפארק.
בעת הכרזתו היו בפארק 80 מיני יונקים, 330 מיני עופות, 36 מיני זוחלים, 20 מיני דו-חיים, 60 מיני דגים ומספר מיני חסרי חוליות. כאמור, בין 1990 ל-2006 הצטמצם מספרם של היונקים הגדולים באופן משמעותי, כפי שמודגם לגבי ששת המינים הבאים[1]:
מין | אוכלוסייה 1990-1991 | אוכלוסייה 2006 | אחוז השינוי |
---|---|---|---|
בובאל איילי | 5,000 | 149 | 97%- |
תאו | 8,000 | 457 | 94%- |
קובוס שחור רגל | 24,000 | 92 | 99%- |
קובוס המים | 3,300 | 10 | 99%- |
אנטילופת סוס חומה | 6,000 | 710 | 88%- |
פיל | עד 30 | עד 10 | 66%- |
נוסף על המינים שלעיל, חיים בפארק נמרים, אריות, זאבים טלואים, היפופוטמים, גירפות, וקנות ענקיות שמספרן אף גדל ב-14% בתקופת הסקר שלעיל. על הקופים נמנים הקוף הירוק, הבבון הירוק, הפרש, השימפנזה המצוי והקולוב. לשלושת מיני התנינאים האפריקאים יש ייצוג במקום וכך גם לגבי ארבעה מיני צבים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפארק הלאומי ניוקולו-קובה |
[עריכה] הערות שוליים
הפארק הלאומי ניוקולו-קובה • גורה • דג'ודג' • סן לואי • מעגלי האבן בסנגמביה (בשיתוף עם גמביה) |