המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: סגנון כתיבה לקוי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המלחמה האיטלקית-אתיופית היא אחת הדוגמאות הבודדות של התנגדות אפריקאית מוצלחת לכיבוש הקולוניאליסטי האירופאי של המאה ה-19.

מקור הפרשה עוד בתקופת הקיסר יוהנס הרביעי (נגוס נגסט - מלך המלכים 1872-1889). יוהנס הדף בשני הקרבות את האיטלקים, אולם ב-1889 נתקל בחזית נוספת במערב בסודנים המהדיסטים שבאו ושרפו את גונדר ולכן יוהנס יצא להילחם נגדם (והפקיר את הצפון לכיבוש איטלקי) במטמה ושם הוא נפל במלחמה. לאחר מותו, בנו ראס מנגשה יוהנס טען לכתר, אבל האיש החזק היה מנליק מתחרהו של יוהנס לכתר המלוכה, שבנה גם יחסי ידידות עם האיטלקים. עוד כשהיה מלך שואה חתם מנליק על אמנת שיתוף פעולה עם האיטלקים אשר נתנה להם את השליטה על אריתריאה בתמורה להכרה בשלטונו. מאוחר מדי הכיר מנליק בכך שהמסמך עליו חתם, אשר היה כתוב בשתי השפות, אמהרית ואיטלקית, לא תורגם כראוי, אולי כמעשה הונאה מצד האיטלקים. בגרסה האיטלקית של המסמך הוכרז כי ממלכתו של מנליק תהפוך למדינת חסות של איטליה. מנגד טענו דיפלומטים איטלקים כי התוכן היה זהה בשתי השפות וכי המסמך תקף.

ב-1893 החליט מנליק להתמרד באיטליה ובהסכם המגביל. תגובת האיטלקים הייתה הפעלת לחצים על מנליק מכיוונים שונים, אשר שיאם היה ב-1895 עם תחילת קמפיין צבאי לאורך נהר מרב ולתוך מחוז טיגרה בצפון אתיופיה, הגובל באריתריאה האיטלקית. האיטלקים קיוו להשיג את תמיכתם של שליטים מקומיים(ראס מנגשה יוהנס), אך הופתעו כשאלו הביעו תמיכתם במנליק ובצבאו אשר החל להכין במהלך ארבע השנים קודם לכן בציפייה למאבק אלים זה.

הקרב הראשון אירע ב-7 בדצמבר עת תקפו הכוחות האתיופים את האיטלקים המבוצרים באמבה אלגי והניסו אותם אל מעבר לגבול אריתריאה. שארית הכוחות האיטלקים נסוגו למבצר אחר, באזור מאקל. הכוחות האתיופים ניסו להתקיף את המבצר ב-20 בדצמבר אך לא הצליחו לחדור את הגנותיו. ב-6 בינואר 1896 הגיע מנליק עצמו ועם כוחות רבים הטיל מצור על האיטלקים שנמשך 15 ימים עד ה-21 בינואר, עת מגני המבצר נכנעו לפי הוראת מפקדי צבאם. מנליק התיר לאיטלקים לסגת בשלום עם נשקיהם ולהצטרף לכוחותיהם ואף סיפק להם בהמות משא.

האיטלקים, אשר סבלו מנחיתות מספרית עצומה, החליטו לנסות ולהתחמק מעימותים צבאיים ישירים עם האתיופים מתוך הנחה שמנליק לא יצליח להשאיר את צבאו פרוש במספרים כה גדולים לאורך רב. לרוע מזלם של מפקדי הצבא האיטלקי מנהיגי ממשלת איטליה לא היו מוכנים לקבל את תבוסת צבאם על ידי לא-אירופאים והתעקשו על עימות ישיר בין הצבאות. עימות זה התממש ב-1 במרץ בקרב אדווה, בו נצחו האתיופים את הכוחות האיטלקיים ניצחון כביר.

האיטלקים אספו כמחצית מכלל הכוחות שהיו לרשותם באזור למטרת קרב יחיד זה והרכיבו צבא בן 20,000 חיילים המצוידים ב-56 יחידות ארטילריה, זאת בנוסף למספר אלפי חיילים אריתראים אשר נשארו נאמנים לאיטלקים. מטרת האיטלקים הייתה להפתיע את הכוח האתיופי הגדול, אשר מנה כ-100,000 חיילים לפי מספר הערכות, על ידי תקיפה עם הנץ החמה. תוכנית זו השתבשה שכן האתיופים קמו מוקדם באותו יום למטרת טקסיהם הדתיים וכך אותר הצבא האיטלקי המתקדם מבעוד מועד. מרגע שאותר דהרו אליו האתיופים ונצחו, ככלות הכל, בזכות היתרון המספרי הרב שלהם. מהכוחות האיטלקים נהרגו מעל ל-10,000 חיילים וכ-2,000 נוספים נשבו. מהכוחות האריתראים אשר צידדו באיטלקים נהרגו או נשבו כ-4,000 חיילים. האתיופים מצידם איבדו כ-7,000 חיילים ו-10,000 נוספים נפצעו. מבין האסירים האתיופים נהגו היטב בשבויים האיטלקים, אך לעומת זאת התעללו באריתראים, אשר נחשבו בעיניהם לבוגדים, וכרתו את ידיהם ורגליהם.

איטליה שאפה למחוק את השפלתה בקרב אדווה כבשה את אתיופיה (שהייתה חברה בחבר הלאומים דאז) 1936 ושלטה חמש שנים (עם פעולות התנגדות של הפטריוטים האתיופים-ה"ארבניוץ').

איטליה הוכרחה להכיר בעצמאותה של אתיופיה. הניצחון הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה של אתיופיה ואיטליה ואפריקה.

באתיופיה יום זה מסמל אחדות האתיופית ומהווה יום חג לאומי.

באפריקה קרב זה מסמל את יכולתו של האדם השחור לעמוד כשווה בין שווה מול האדם הלבן ולנצחו.