המוזיאון הבריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המוזיאון הבריטי

המוזיאון הבריטי הוא אחד מהמוזיאונים הגדולים והמפורסמים בעולם. המוזיאון נמצא בשכונת בלומסברי ברובע קמדן בלונדון ונוסד בשנת 1753 על ידי סר הנס סלואן, מדען ופיזיקאי. המוזיאון הבריטי נפתח לראשונה לציבור ב-15 בינואר 1759. במוזיאון יותר מששה מיליון מוצגים.

[עריכה] היסטוריה

סר האנס סלואון

חדר הקריאה במוזיאון הבריטי.

החצר הגדולה

פנים הכניסה לחצר הגדולה

המוזיאון הבריטי מציג כיום בעיקר עתיקות, אולם בעת הקמתו נועד המוזיאון להיות "מוזיאון כללי". אופי זה איפיין את האוסף הראשון שנתרם למוזיאון על ידי סר האנס סלואון, שכלל 40,000 ספרים, טקסטים, פוחלצים, מאובנים, 7,000 תחריטים של אלברכט דירר, וכן עתיקות ממצרים, יוון, רומא, המזרח התיכון, המזרח הרחוק והאמריקות.

חוק ייסוד המוזיאון עבר ב-7 ביוני 1753, ובעקבותיו נוספו מספר ספריות לאוסף סלואון. בשנת 1757 נוספו לאוצרות המוזיאון ספרי הספרייה הקוטוניאנית (The Cottonian Library), הכוללת אוסף ספרים של סר רוברט קוטון (חלקם ספרים מהתקופה האליזבתנית) ואת אוסף הספרים של הספרייה ההרליאנית (the Harleian library) - אוספי הרוזנים מאוקספורד. אוספים אלה הם הבסיס לספריה הבריטית של ימינו וכוללים את כתבי הקודש של לינדיספארן ואת העותק היחיד הקיים של ביאוולף.

חבר המנהלים של המוזיאון (שעד 1963 עמדו בראשו הארכיבישוף מקנטרברי, הלורד צ'נסלור (שר המשפטים ויו"ר בית הלורדים) ויו"ר בית הנבחרים הבריטי) בחר בשנת 1753 את בית מונטגיו בבלומסברי כמיקום נאות למוזיאון. הבית נקנה ממשפחת מונטגיו עבור 20,000 לירות שטרלינג. אחד הבניינים שהוצעו לחבר הנאמנים היה בית בקינגהאם, המהווה כיום חלק מארמון בקינגהאם, אך זה לא נבחר בשל עלותו ומרחקו ממרכז העיר.

המוזיאון קיבל לאחר הקמתו מספר מתנות, בהן ספריית תומאסון וספרייתו של דייוויד גאריק. סר ויליאם האמילטון, שגריר בריטניה לנאפולי, תרם את אוסף העתיקות היווני והרומי של המוזיאון בשנת 1782.

לאחר מפלת צרפת בקרב הנילוס בשנת 1801 רכש המוזיאון פסלים מצריים רבים ובהם אבן הרוזטה. בשנת 1805 קיבל המוזיאון את אוסף טאונלי ובשנת 1816 את שיש אלג'ין הידוע.

בשנת 1822 תרם המלך ג'ורג' השלישי למוזיאון את ספרייתו ובה 65,000 ספרים, 19,000 עיתונים, מפות ותרשימים. מאחר והמקום במוזיאון צר מלהכיל את כל המוצגים, בשנת 1845 נהרס המבנה ונבנה באותו אתר מבנה חדש, בסגנון נאו קלאסי, שתוכנן על ידי האדריכל סר רוברט סמירק.

תחת ניהולו של הספרן האיטלקי אנטוניו פאניזי ריבעה ספריית המוזיאון את גודלה והפכה לספרייה הלאומית של בריטניה. לבקשתו נבנה במרכז המבנה חדר קריאה מעגלי, על פי תכנונו של האדריכל סידני סמירק, בנו של רוברט סמירק.

עד שנת 1887 היו אוספי הטבע (פוחלצים, צמחים ומאובנים) מרכיב עיקרי במוצגי המוזיאון. מוצגים אלה הועברו למוזיאון להיסטוריה של הטבע באותה שנה. האוספים האתנוגרפיים הועברו ל"מוזיאון האנושות" בפיקדילי, אך הושבו למוזיאון למחלקה האתנוגרפית החדשה שלו, בשנת 2000.

מבנה המוזיאון נפגע במהלך הבליץ במלחמת העולם השנייה.

בשנת 1972 נערכה במוזיאון תערוכה זמנית בשם "אוצרותיו של תות ענך אמון", שבה צפו 1,694,117 מבקרים. באותה שנה העביר הפרלמנט את חוק הספרייה הבריטית המפריד את אוסף כתבי העת מאוספי המוזיאון. החוק המליץ להעביר את הספרים לאתר נפרד באזור סנט פנקראס - מעבר שאירע לבסוף רק בשנת 1997.

בשל העברת הספרייה הוחלט להרוס את כל המבנים בחצר ולבנות מעליה תקרת זכוכית על פי תכנונו של סר נורמן פוסטר - תוכנית שהסתיימה בשנת 2000.

[עריכה] מבנה המוזיאון

החצר הגדולה על שם המלכה אליזבת השנייה תוכננה על ידי משרד האדריכלים פוסטר ושות', ונפתחה לראשונה לציבור בשנת 2000. החצר היא החצר המכוסה הגדולה ביותר באירופה. תקרת החצר מורכבת מ-1656 לוחות זכוכית שצורתם עוצבה במיוחד. במרכז החצר נמצא חדר הקריאה של המוזיאון, שהיה בעבר חדר הקריאה של הספרייה הבריטית.

[עריכה] ביקורת על המוזיאון

רבים מאוצרות המוזיאון נלקחו מארצות אחרות במאות ה-18 וה-19, והם מעוררים ויכוחים ציבוריים ברחבי העולם. שיש אלג'ין וברונזת בנין הם האוספים הידועים ביותר במוזיאון, המעוררים סערות רבות. חדשות לבקרים עולות קריאות להשבת אוספים אלה ליוון ולניגריה, בהתאמה.

המוזיאון סירב לכל קריאות אלה, בטענה שהדבר ירוקן את המוזיאון הבריטי מאוספיו (וכך גם את שאר המוזיאונים הגדולים בעולם) [1].

המוזיאון טען כי חוק המוזיאון הבריטי משנת 1963 אוסר על המוזיאון למכור את מוצגיו, אפילו את המוצגים הרבים שאינם בתצוגה. תשובה זו של המוזיאון גררה ביקורת רבה על עצם זכותו של המוזיאון להחזיק במוצגים אשר אינם מוצגים לציבור. תומכי המוזיאון טוענים כנגד הביקורת, כי המוזיאון שומר על המוצגים לדורות הבאים, ואלמלא שמירה זו יהרסו המוצגים או יאבדו. כמו כן טוענים תומכי המוזיאון כי במרבית הארצות שמהן נלקחו המוצגים אין המומחיות והיכולות לשמור ולשמר על המוצגים.

טענה נוספת לשימור המוצגים במוזיאון מסתמכת על היתרון ההשוואתי של הצגת מוצגים ממקומות שונים בעולם זה לצד זה.