הלווייתנאים והאדם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלווייתנאים (Cetacea), סדרה של יונקים ימיים שנפוצה בכל העולם, ידועים לאנושות זה זמן רב, והקשרים בינם לבין האדם נגעו לתחומים רבים. בערך זה יוצגו שלושה היבטים מרכזיים של קשרי האדם - לווייתנאים: החזקתם בשבייה, ציד הלווייתנאים והאיומים שאיימו ושמאיימים על אוכלוסיות מיני הלווייתנאים השונים ושימורן.
תוכן עניינים |
[עריכה] לווייתנאים בשבייה
מכיוון שהם אינטליגנטיים, ידידותיים ובעלי יכולות אקרובטיות, מהווים הלווייתנאים בעלי-חיים אידאליים למופעי-ראווה המוצגים בפני קהל. מופעים כאלה מתקיימים במתקן דולפינריום, שהוא אקווריום פתוח גדול-ממדים בו הלווייתנאים המוחזקים בשבייה חיים, מתאמנים ומופיעים. מרביתם של הלווייתנאים המוחזקים במתקני דולפינריום משמשים להצגות למטרות שעשוע, אך מיעוטם מוחזק שם למטרות מחקר. לווייתנאים מוחזקים בשבייה באירופה ובצפון אמריקה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אך המתקן הראשון שהחזיק יונקים ימיים למטרות בידוריות היה דולפינריום "מארין סטודיו" (Marine Studios) שנוסד בשנת 1938 בפלורידה. מאז השתכללו מתקני הדולפינריום מבחינות רבות, ומאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אף חל בחלקם שיפור בתנאי המחיה של הלווייתנאים וברווחתם.
תרפיה בעזרת דולפינים שמתקיימת במתקני דולפינריום רבים ברחבי העולם (וגם בריף הדולפינים באילת) מסייעת, כך נטען, לאנשים (ובייחוד לילדים) בעלי בעיות פסיכולוגיות או נוירולוגיות כגון אוטיזם, דיכאון, תסמונת דאון ובעיות התפתחות שונות, אולם אין לכך כל עדות מדעית מוצקה.
בדולפינריום מודרני גם על הבריכה שבה שוחים בעלי החיים לענות על דרישות רבות:
- על המים לעבור סינון לעתים תכופות כדי לשפר את צלילותם הן בעבור הדולפינים והן בעבור קהל הצופים;
- על הבריכה עצמה להיות גדולה דיה כדי לאפשר לבעלי החיים לבצע את התעלולים ולאפשר להם תנאי מחיה סבירים;
- על הטמפרטורה והרכב המים להיות מבוקרים כדי שיתאימו ככל שניתן לתנאי המחיה של בעלי החיים בטבע.
בדולפינריום המיועד למטרות בידור מאומנים בעלי החיים לבצע תרגילים ותעלולים שונים להנאת הקהל. חלק מפעלולים אלו מבצעים הדולפינים לבדם, בזוגות או בקבוצות (בדרך כלל הם מאומנים ליצור תיאום בעת ביצוע הפעלולים), ואילו חלק מהפעלולים והתרגילים מבוצעים בשיתוף עם המאמנים; תרגילים אלה דורשים לרוב קשר עז ויכולת גבוהה הן מצד המאמן והן מצד בעל החיים. הדולפינים מאומנים לרוב לביצוע תרגילים שונים, אך ישנם יונקים ימיים, דוגמת אריות ים, המבצעים בדרך כלל תרגילים ספציפיים כגון סיבוב כדור משחק על החרטום.
במתקני דולפינריום מוחזקים מינים שונים של לווייתנאים. לווייתני מזיפות אינם מוחזקים בשבייה כלל, בשל ממדיהם. רוב לווייתני השיניים המוחזקים בשבייה הם דולפינים, אך ישנם גם יוצאי דופן כגון פוקנת המפרץ (Phocoena phocoena), לבנתן (Delphinapterus leucas) או אורקה (Orcinus orca; קטלן). מבין הדולפינים, המין הפופולרי ביותר מבין אלה המוחזקים בשבייה הוא הדולפינן הים תיכוני (Tursiops truncatus): הוא ניתן לאימון בקלות יחסית, תוחלת חייו בשבי גבוהה והוא בעלי חזות ידידותית. מסיבה זו, ככל הנראה, הפך הדולפינן לאחד מהלווייתנאים הפופולריים ביותר.
ארגונים הפועלים למען זכויות בעלי חיים ורווחתם מתנגדים לעתים קרובות להחזקת לווייתנאים בשבייה, בטענה שאין להם מספיק חופש תנועה בבריכות, ללא קשר לגודלן (בטבע, גומאים הדולפינים עשרות קילומטרים מדי יום) ושהם אינם מקבלים מספיק גירויים אינטלקטואליים. לעתים קרובות דולפינים החיים בשבי מפגינים התנהגות תוקפנית כלפי בני אדם ובעלי חיים אחרים כאחד. תוקפנות זו מביאה לעתים לפציעות של ממש בקרב בעלי חיים אחרים או אנשים, ולפחות אדם אחד נהרג כתוצאה מתקיפת דולפין בדולפינריום. נראה גם שהעקה כתוצאה מהחיים בשבי היא אחת הגורמים למותם בטרם עת (יחסית לתוחלת החיים בטבע) של מיני דולפינים מסוימים המוחזקים בשבי בדולפינריום [1] (ממחקרים שנעשו נתגלה שתוחלת חייו של האורקה בשבי אכן נמוכה בהרבה מתוחלת חייו בטבע, אך לגבי הדולפינן הים תיכוני לא נמצא הבדל משמעותי בין תוחלת החיים בשבי לזו שבטבע [2]). בנוסף, כמויות הכלור הגדולות המוכנסות למים במטרה לטהר אותם מזיקות לעתים קרובות לעיני הדולפין. אצל חלק מהאורקות המוחזקות בשבייה התגלתה גם פגיעה ייחודית נוספת המתבטאת בהתמוטטות של הסנפיר הגבי. תאוריה אחת גורסת כי הסחוס שמחזיק את הסנפיר הגבי על כל גובהו נחלש כאשר זכר הקטלן חי בשבייה, ותאוריה אחרת גורסת כי ממדיהם הקטנים של מיכלי המים שבהם שוהה הלווייתן השבוי מאלצים אותו לבצע פניות רבות יחסית במהלך שחייתו, ולכן הוא אינו יכול לשחות למשך זמן סביר בקו ישר, דבר היוצר לחץ על הסנפיר.
מכיוון שלווייתני השיניים הם יצורים אינטליגנטיים מאוד, נעשה בהם ברבות השנים גם שימוש צבאי. השימוש בלווייתני שיניים למטרות אלו החל על ידי ארצות הברית וברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. שני הצדדים אימנו לווייתני שיניים למטרות ביטחוניות שונות, כגון ניטרול מוקשים ופצצות, הצלת טובעים וצוללנים, צילום מודיעין והגנה על החופים. כיום, לאחר פירוקה של ברית המועצות, מפעילה עדיין ארצות הברית את תוכנית היונקים הימיים של הצי האמריקני, שבמהלכה מאומנים יונקים ימיים. על פי פרסומים רשמיים, לווייתני שיניים שימשו למטרות צבאיות על ידי ארצות הברית במהלך מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה[3]. ישנן גם טענות על שימוש צבאי בלווייתני שיניים למטרות צבאיות-התקפיות, אך אין להן סימוכין רשמיים.
[עריכה] ציד הלווייתנאים
עד למאה ה-21, הסכנה העיקרית שעמדה בפני הלווייתנאים הייתה ציד. בתקופת האבן הם ניצודו בקנה מידה קטן, כאשר שיטת הציד הייתה לרוב דחיקתם לחוף באמצעות השמעת רעשים שהבהילו את בעלי החיים. ציד בקנה מידה גדול החל לראשונה בסביבות המאה ה-10 לספירה באזור מפרץ ביסקיה [4]. הבסקים התרכזו בציד לווייתנים ממשפחת הבלניים (בלנה ואובלנה), וכך ערי המפרץ, שהפכו למרכזי ציד, הכלילו את דמויות הבלניים בדגליהן. חלקם של הבסקים בציד הלווייתנאים דעך לאטו, ובמאות ה-17 וה-18 הלכו והתבלטו האנגלים וההולנדים, בשלושה מרכזים עיקריים: גרינלנד, שפיצברגן ואיסלנד. לקראת סוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 החלו האמריקאים לתפוס את הבכורה בציד לוויתנים. בשנת 1775 טען אדמונד ברק בפרלמנט הבריטי שתעוזתם של הציידים האמריקאים מעמידה בצל את הציידים הבריטים. בשנות ה-40 של המאה ה-19, כ-600 ספינות ציד לוויתנים אמריקאיות שוטטו בימים וצדו לוויתנים, וענף הלוויתנים היווה מרכיב חשוב בכלכלת ארצות הברית [5].
המוצרים שהופקו מהלווייתנאים השתנו במהלך השנים בהתאם למיני הלווייתנאים שניצודו ולטכנולוגיה שהייתה זמינה באותה עת. בתחילה, הם ניצודו בעיקר לשם אכילת בשרם. בתחילת המאה ה-12 החל השימוש גם בשמן הלווייתנאים לצרכים רבים, כמו תאורה, ייצור סבון ועור ועוד. שלדם שימש בבנייה וכחומר גלם לקישוטים שונים. עד תחילת המאה ה-16, החלקים המנוצלים ביותר של הלווייתנאים היו השמן והמזיפות של לווייתני המזיפות. גמישותן של אלו האחרונות הפכה אותן לחומר גלם במגוון של מוצרים מסחריים, כמו חישוקי מטריות ומחוכים. תעשיית המזיפות דעכה לאטה, ואת מקומה תפס ציד הראשתנים, שכמעט כל חלק שלהם נוצל במלואו: בשרם שימש למאכל; שומנם - להכנת נרות; החלב המיוחד שבראשם - לייצור שמנים וחומרי סיכה; וגושי הענבר האפור מקיבתם שימשו להכנת תכשיטים ובשמים. במאה ה-20 שימשו הלווייתנאים לייצור סבון ומרגרינה, כמו גם חומרי סיכה ומוצרים בתעשיית הקוסמטיקה. נורבגים ויפנים צורכים בשר לווייתנים עד היום.
במאה ה-19 הציד התרחב, והגיע גם לאוקיינוס השקט. שיטות הציד התקדמו אף הן, ובעניין זה בולט פיתוחו של הצייד הנורבגי סוונד פוין ב-1868 - צלצל עם ראש המכיל חומר נפץ. המצאה זו סימנה את תחילתו של ציד הלווייתנאים המודרני. במרוצת הזמן, ציד הלווייתנאים התפשט לכל האוקיינוסים. יפן החלה גם היא לצוד לווייתנים בסמוך לאייה. ההתפתחויות הבאות התרחשו עם תחילת הציד בחצי הכדור הדרומי ב-1903 והכנסת אוניות החרושת לשימוש ב-1928. אוניות החרושת היו אוניות שהציידים לא רק צדו מהן, אלא גם עיבדו בתוכן את גוף הלווייתן הניצוד. למעשה, שימשו אוניות החרושת כבתי חרושת לציד ולעיבוד לווייתנאים, ומכאן שמן - אוניות חרושת. תנאים אלו איפשרו את התחלתו של ציד המוני, ובייחוד של הלווייתן הכחול והלווייתן המצוי. טכנולוגיה זו אפשרה את עיבודם של פרטים שלמים תוך שעות בודדות. נקודת ציון משמעותית נוספת היא תחילת הציד באנטארקטיקה ב-1904, עת הוקמה תחנת ציד באיי ג'ורג'יה הדרומית. הציד ביבשת זו התפתח במהירות: ב-1913 ניצודו שם 10,760 לווייתנאים, ופחות מ-20 שנים לאחר מכן, ב-1931, ניצודו כבר כ-31,000 לווייתנאים.
הזמינות הרבה של מוצרי הלווייתנאים במאה ה-20 הובילה לירידת ניכרת במחיריהם. בנוסף, אוכלוסיותיהם של מרבית הלווייתנים הגדולים הידלדלו עד לרמות שהציד שלהן הפך לבלתי כלכלי וחלקן הגיעו לסף הכחדה. ב-2 בדצמבר 1946 נחתמה האמנה הבינלאומית להסדרת ציד הלווייתנאים על ידי 42 מדינות, שנועדה להסדיר את ציד הלווייתנאים בעולם. לצורך כך, תחת חסות האמנה הוחלט על הקמתה של הוועידה הבינלאומית לציד לווייתנאים (International Whaling Commission; IWC), שתפקידה המוצהר היה "לדאוג לשימור נאות של אוכלוסיית הלווייתנאים, וכך לאפשר פיתוח מסודר של תעשיית הציד שלהם". מרבית המדינות החברות כיום בוועידה מתחלקות לשני צדדים יריבים. הצד האחד תומך בחידוש ציד לווייתנאים בהיקף נרחב ובמכסות מוסדרות, בעוד האחר תומך בהפסקת הציד כליל. שני הצדדים הביאו ועודם מביאים נימוקים רבים לעמדתם, ועל האיזון בין עמדות אלו ניטש ויכוח ארוך שנים. כעיקרון, דרך הפעולה של הוועידה היא קביעת מכסות ספציפיות לציד, על סמך ייעוץ מדעי שתפקידו להבטיח שאוכלוסיות הלווייתנאים לא תיכחדנה או תיפגענה בצורה בלתי הפיכה.
כך, עד 1975 הציד של מספר מיני לווייתנאים נאסר כליל, בעוד שמכסות הציד של מינים אחרים הוקטנו באופן משמעותי. בהמשך, דיונים עזים בנוגע למוסריות שבציד הלווייתנאים, דאגות שהביעו מומחים בתחום ודעת הקהל העולמית שנטתה לטובת הלווייתנאים, הביאו ב-1982 להחלטה על הפסקה בציד ("מורטוריום") מסחרי שהחל ב-1986. המורטוריום נחשב להצלחה בלתי-רגילה של ארגוני שימור הסביבה, ובמיוחד של אלו המתנגדים באופן ספציפי לציד הלווייתנאים, שכן הביא להפסקת הציד שנמשך כבר מאות רבות של שנים. יחד עם זאת, הציד לא נפסק באופן סופי: מספר קבוצות ילידים (כמו האינואיטים באלסקה) מורשות להמשיך במסורתן ולצוד לווייתנאים; איסלנד חידשה לפרק זמן קצר את הציד (2003 - 2007), אך הפסיקה אותו כליל לאחר שהביקוש לבשר הלווייתנאים ירד; יפן צדה לווייתנאים למטרות מחקר מדעי; ונורבגיה ממשיכה עדיין לצוד לווייתנאים בכמות מסחרית, ובכך מעוררת את זעמם של ארגוני שימור רבים. גם פעולותיה של יפן נתקלו בהתנגדות, ורבים מאשימים אותה בהמשך מתחמק של הציד. בין היתר, הם מתבססים על כך שבשר הלווייתנאים נמכר בשווקים ובמסעדות לאחר שנחקר. בנוסף לזאת, יפן מואשמת על ידי ארגוני סביבה רבים, ובראשם גרינפיס, בשידול מדינות להצטרף למחנה המצדד בחידוש הציד, וכן בציד של מיני לווייתנאים שלא הוצהר עליהם.
[עריכה] איומים אחרים; שימור
עם התמעטות ציד הלווייתנאים במאה ה-21, כאשר נורבגיה ויפן הן האחרונות לצוד לווייתנאים, בעיות אחרות מעשה ידי-אדם תפסו את מקומו של הציד כאיום על קיומם של הלווייתנאים. השפעת האנושות על הסביבה הימית ועל החיים בתוכה, ובמיוחד על הלווייתנאים, עלולה להיות קטלנית, ובמיוחד על הלווייתנאים שתפוצתם קטנה ובתי-הגידול שלהם מעטים. בין הבעיות ניתן למנות את תפיסתם של הלווייתנאים כשלל לוואי (By-catch) של דייגים, את הזיהום הימי על שלל צורותיו, את הרעשים התת-מימיים שמשמיעה הטכנולוגיה החדשה, את ריבוי הספינות בימים ובאוקיינוסים, את התמעטות מזונם של הלווייתנאים בעקבות דיג יתר ואת הזיהום התרמי.
הבעיה המרכזית העומדת בפני הלווייתנאים, מלבד הציד, היא לכידתם הבלתי-מכוונת כשלל-לוואי (By-catch). מספר סיבות מביאות אותם להילכד ברשתות דיג ובמכמורות. העיקריות שבהן הן משיכה לדגים שנתפסים בהן ואי-ראיית הרשתות (הן קשות לאיתור, הן ויזואלית והן קולית, עבור הלווייתנאים) וכו'. לאחר שהם נתפסים ברשת, הם נלחצים, מסתבכים ברשת ולבסוף טובעים (הם לא יכולים לעלות לנשום). לעתים הם גם נטרפים על ידי כרישים שעוברים במקום. הנזקים של הדיג השולי עצומים: בארצות הברית לבדה נהרגו כ-3,029 פרטים בממוצע לשנה בין השנים 1990 - 1999, רובם המכריע (84 אחוזים) כתוצאה משימוש ברשתות זימים. קשה לכמת את שלל הלוואי העולמי בשל היעדר נתונים מספיקים, אולם הערכות שחושבו בדרך של אקסטרפולציה הגיעו לממוצע של מעל 300,000 פרטים בשנה בין 1990 ל-1994 [6]. אמצעי דיג נוסף הידוע בהקשר זו הוא רשתות ההקפה שנועדו לדיג טונה. שיטה ידועה לאיתור דגי הטונה היא מציאת דולפינים, שלעתים קרובות שוחים מתחתיהם דגי טונה. רשתות ההקפה במקרים אלו היו סוגרות על הטונה, אך בהעלאתן לספינה הן היו לוכדות גם את הדולפינים. פתרון לכך הוא השקעת קטע מהחלק העליון של הרשת לפני סגירתה הסופית באמצעות הילוך אחורי של הספינה והברחת הדולפינים אל חוץ לרשת על ידי שחיינים וסירות. נמצא שתהליך זה מקטין את שלל הלוואי באופן משמעותי. קופסאות טונה שמכילות דגי טונה שנלכדים בדרך האחרונה או מאוכלוסיות שאינן מקיימות קשר עם דולפינים, מורשות להכיל את הסימון "Dolphin-Safe".
אורכה של שורת המזהמים הימיים שחדרו ונמצאים בימים ובאוקיינוסים רב מכדי להציגה במלואה, אולם החשובים ביניהם הם האשפה המושלכת למים, בעיקר אריזות פלסטיק למיניהן, הזרמת ביוב ושפכים, מזהמים כימיים (מתכות כבדות וקוטלי חרקים למשל), ורבים אחרים. המזהמים הימיים, כל אחד בתורו, משפיעים על הסביבה הימית ועל הלווייתנאים, בדרכים ישירות ועקיפות רבות. כך למשל, האשפה המושלכת למים לפעמים נתפסת בעיני הלווייתנאים כמזון. מספר סיבות אפשריות הוצעו לכך, ביניהן מחסור במזון או בעיה בזיהוי האובייקט שמולם, אולם מכל מקום אכילת האשפה גורמת ליונקים ימיים אלו בעיות קשות. חושי הלווייתנאים מתקשים להבדיל, לדוגמה, בין שקיות פלסטיק לבין מדוזות. בלבול זה מוביל בדרך-כלל למות הלווייתנאי שבולע את השקית. בישראל נותחה בעבר גופת לווייתן זיפיוס חלול חרטום. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו 4.5 קילוגרמים של שקיות ניילון בקיבתו הראשונה (ראו תמונה משמאל). הימצאותן מנעה כמעט לחלוטין את המעבר של המזון האמיתי ליתר מערכת העיכול, וכך הלווייתן מת בהדרגה מחוסר במזון.
כשמדובר במזהמים כימיים, הבעיה חמורה עוד יותר בעקבות מיקומם של הלווייתנאים במארג המזון. לווייתני השיניים הם טורפי-על הנמצאים בראש מארג המזון הימי, ולחלקם אף אין טורפים מלבד האדם. עובדה זו מביאה להתרחשותו של תהליך הגברה ביולוגית. המזהמים הימיים שנספגים אצל יצורים קטנים, עוברים ליצורים גדולים יותר שאוכלים את היצורים הקטנים, ומשם ליצורים גדולים עוד יותר שאוכלים את היצורים הגדולים, ומשם ללווייתנאים. זהו תיאור פשטני של מקרה אפשרי בו שרשרת מזון פשוטה גורמת להעברתם ולצבירתם של מזהמים ימיים (קיימים מקרים סבוכים יותר, כמו העברה של מזהמים כימיים בזמן ההנקה של גור). צבירה זו חמורה יותר ככל שהיצור נמצא "גבוה" יותר במארג המזון. לא רק זאת: ללווייתנאים אין מנגנון להיפטר מהמזהמים הללו, מה שגורם להצטברות המזהמים בגופם עם הגיל, וכך הם למעשה מושפעים רבות מהזיהום הימי. הזיהום הימי הכימי עלול לגרום לפגיעה ברקמות ובאיברי גופם של הלווייתנאים, ואפילו להביא למותם.
איום נוסף על עתיד הלווייתנאים נגרם בשל רעש ימי. רעש זה הוא רובו ככולו מעשה ידי אדם, והוא מופק ממגוון רחב של גורמים, בהם פעולות צבאיות, מחקר סייסמי של קרקעית הים, פעילות בנייה ימית, פרויקט עולמי למדידת טמפרטורות האוקיינוסים ("תרמומטריה אקוסטית של אקלים האוקייאנוס"; ATOC) ואף רעשים של ספינות, שמספרן עלה בעת המודרנית בצורה משמעותית. הלווייתנאים נסמכים במידה רבה על השמעת קולות וקליטת ההדים שלהם, ולכן לרעשים אלו עלולה להיות השפעה הרסנית עליהם. ההשפעות עשויות להיות ישירות או עקיפות, אך דעת המחקר עודנה ראשונית, גם בשל מחסור במחקרים בנושא וגם בשל הקושי בהפרדת הגורמים הפוגעים בלווייתנאים. דוגמאות להשפעות הללו כוללות ליקויי שמיעה, פגיעה ברקמות, עלייה בכמות מקרי ההחפה ושינויים התנהגותיים בעלי השלכות שליליות בטווח הרחוק [7]. המודעות להשפעות הרעש הימי גברה, והדים לכך ניתן לראות בקריאה של הפרלמנט האירופי לארגון נאט"ו להפסיק את השימוש הצבאי בסונארים [8]; בהצהרתו של ארגון ACCOBAMS (ארגון מטעם האו"ם לשימור לווייתנאים בים השחור ובים התיכון) כי רעש אנושי באוקיינוסים הוא מזהם מסוכן שעלול להפריע, לפצוע ואף להרוג לווייתנאים ומינים ימיים אחרים [9]; בהחלטתה של ספרד להפסיק את השימוש האקטיבי בסונאר במימי האיים הקנריים ועוד.
בעיה נוספת המאיימת על הלווייתנאים היא הידלדלות שכבת האוזון. השפעתה עקיפה: הפלנקטון, ממנו ניזונים מיני לווייתנאים מסוימים, רגיש באופן יחסי לקרינה, והתחזקותה בעקבות הידלדלות האוזון מביאה לירידה בהיצע המזון למינים אלו ולבעלי חיים ימיים אחרים. בעיה זו תקפה גם ללווייתני השיניים, שמושפעים ממנה באופן עקיף בהתאם למארג המזון, אולם היא משמעותית יותר עבור לווייתני המזיפות, שניזונים באופן ישיר מהפלנקטון ומהזואופלנקטון שניזון מהפלנקטון. גם להתחממות העולמית יש השפעות שליליות על הלווייתנאים: העלייה בריכוז פחמן דו-חמצני מביאה לקליטה מוגברת שלו באוקיינוסים. הפחמן הדו-חמצני מתרכב עם המים ליצירת חומצה פחמתית (
). המים החומציים פוגעים בבניית השלד הגירי של אלמוגים ושל מיני בעלי חיים זעירים שונים (רכיכות למשל), מה שפוגע בהיצע המזון עבור הלווייתנאים הניזונים מהם, במישרין או בעקיפין [10]. להתחממות העולמית השפעות נוספות, ברובן עקיפות, על הלווייתנאים, ונעשו על כך מחקרים רבים.
לפי איגוד השימור העולמי (IUCN), כ-28 מיני לווייתנאים נמצאים בסיכון נמוך להכחדה (LR; אחד ממצבי השימור של סיכוך נמוך), 5 מינים נמצאים במצב פגיע, 7 מינים מאוימים בסכנת הכחדה, 2 מינים מצויים בסכנת הכחדה חמורה, ולגבי 39 מינים לא הוחלט על מצב שימור בשל היעדר מידע מספק. כל הלווייתנאים נמצאים תחת חסותם של הנספחים הראשון והשני של אמנת CITES, האוסרת על סחר בחלקים ובמוצרים ממינים מוגנים. בעקבות האיומים עליהם, מין אחד כנראה נכחד בעשור האחרון (דולפין הנהרות הסיני), ונראה שהתקווה היחידה עבור מינים מאוימים אחרים היא גידולם בשבייה בגרעיני רבייה. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 עלתה התודעה הציבורית ללווייתנאים ולסכנה הנשקפת להם באופן משמעותי, וכך התרבו מאוד אגודות לשימור לווייתנאים. חלקן אף מציעות לקהל לתרום להן באמצעות תוכניות בסגנון "אמץ לווייתן", שבהן התורם משלם סכום מסוים ובעבורו הוא מקבל עדכון שוטף על הלווייתן ש"אימץ".
שימור הלווייתנאים תפס תאוצה גם בדמות הצפייה בלווייתנאים (Whale Watching), שהיא הנישה שתפס לעצמו התחום בתיירות האקולוגית (אקו-תיירות). תיירים רבים נרשמים לשיט בספינה באזור שידוע באוכלוסיית הלווייתנאים שחיה בו דרך קבע או שנמצאת בו בעונות מסוימות של השנה. המטיילים לרוב נרשמים לצפייה בלווייתנאים למטרות הנאה ושעשוע. על פי-רוב, מה שנראה בטיולים הללו הוא ההתנהגויות של הלווייתנאים המבוצעות על פני המים ואשר פורטו לעיל. עליית קרנה של תעשיית הצפייה בלווייתנאים הביאה למחלוקת חמורה במדינות הצדות לווייתנאים באשר למהי הדרך הטובה יותר של ניצול משאב הטבע הזה - האם זוהי הצפייה בלווייתנאים או הציד שלהם.
בישראל עוסקת בתחום זה עמותת מחמל"י, שמרכזת את תחום חקר היונקים הימיים ושימורם בישראל. חוקרים ומתנדבים של העמותה עוקבים אחר לווייתנאים המגיעים לחופי ישראל, מתעדים אותם, ומדי זמן קבוע עורכים סקר לבדיקת מצב הימים. כמו כן, אנשי מחמל"י עורכים מחקרים הנוגעים לאוכלוסיות הלווייתנאים החיות באגן המזרחי של הים התיכון בו שוכנת ישראל.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Dolphin aggression in captivity
- ^ Survival rate study of marine mammals in captivity
- ^ John Pickrell, Dolphins Deployed as Undersea Agents in Iraq (March 28, 2003). National Geographic News
- ^ Ellis, Richard (1991). Men & Whales. Alfred A. Knopf. ISBN 1-55821-696-0.
- ^ Trying Leviathan, D. Graham Burnett, 2007, Princeton University Press, page 6
- ^ Andrew J. Read, Phebe Drinker and Simon Northridge, By-Catches Of Marine Mammals In U.S. Fisheries and a First Attempt to Estimate the Magnitude of Global Marine Mammal By-Catch, Duke University Marine Laboratory and the University of St. Andrews in Scotland, 2003.
- ^ Clare Perry , A Review of the Impact of Anthropogenic Noise on Cetaceans, 2006.
- ^ Euro MPs fight for whales, BBC News, 13 October, 2003.
- ^ ACCOBAMS Countries Adopt Resolution On Man-Made Ocean Noise, Animals in the Ocean, December 2007.
- ^ The Royal Society, Ocean acidification due to increasing atmospheric carbon dioxide, 2005
