האופרה של מונטה קרלו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האופרה של מונטה קרלו היא להקת האופרה של נסיכות מונקו.
בשנות ה-70' של המאה ה-19 סבלה מונקו ממחסור בבידור תרבותי והנסיך שארל השלישי החליט, יחד עם ה-Societe des Bains de Mers, לבנות בית אופרה במקום נישא המשקיף אל הים התיכון. בראשיתו היה זה התיאטרון הפרטי של שארל השלישי, עם כניסה ראשית שנשמרה למשפחת המלוכה וגרם מדרגות פרטי, שהוליך אל התא המלכותי, עתיר הקישוטים. תיאטרון זה היה ל-Salle Garnier, שנפתח בשנת 1879.
במהלך השיפוצים שנערכו בסאל גרנייה ב-2004-05, העלתה הלהקה אופרות באולם הנסיכים ב"פורום גרימלדי" המקומי, מרכז כנסים והצגות מודרני, המשמש משכן קבוע להופעות הבאלט של מונטה קרלו והתזמורת הפילהרמונית של מונטה קרלו.
[עריכה] סאל גרנייה
תוך שמונה חודשים הושלם ה"סאל גרנייה", או "אולם גרנייה", בפיקוח האדריכל צ'ארלס גרנייה, שתיכנן גם את "ארמון גרנייה" בפריז. "אולם גרנייה" החדש היה העתק מיניאטורי מדויק של בית האופרה הפריזאי. הוא מכיל רק 524 מושבים. כמו קודמו, משקף גם אולם זה את סגנון הבל אפוק.
האולם נחנך ב-25 בינואר 1879 בהופעתה של שרה ברנאר בלבוש נימפה. האופרה הראשונה שהועלתה שם הייתה "האביר גסטון" של ז'אן-רובר פלנקט, ב-8 בפברואר 1879. אחריה באו עוד שלוש אופרות בעונה הראשונה.
הודות למנהל המוזיקלי הראשון, ז'יל כוהן (שמילא תפקיד חשוב בהבאת אדלינה פאטי) ולשילוב המוצלח של ראול גינסבור, המנהל החדש משנת 1883, והנסיכה אליס, אשתו האמריקאית חובבת האופרה של אלבר הראשון, יורשו של שארל השלישי, תפסה הלהקה את מקומה על בימת הקהילה האופראית העולמית. גינסבור נשאר על כנו במשך שישים שנה, שבהן פיקח מגבוה על הפקות בכורה כמו "קללת פאוסט" של ברליוז בשנת 1893 ועל הופעותיו הראשונות, בינואר 1894, של הטנור האיטלקי פרנצ'סקו טאמאניו באותלו של ורדי, שאת התפקיד הראשי בה גילם בהצגת הבכורה של האופרה באיטליה.
בשנים הראשונות של המאה ה-20 היו בין הזמרים שהופיעו בסאל גרנייה נלי מלבה ואנריקו קרוזו ב"לה בוהם" של פוצ'יני וריגולטו של ורדי (1902); פיודור שאליאפין בהצגת הבכורה של דון קישוט של ז'יל מאסנה (1910), ראשיתו של קשר ממושך בין הלהקה לךמאסנה והאופרות שלו, ששתיים מהן הוצגו שם לאחר מותו. עוד הופיעו שם טיטה רופו, ג'ראלדין פאראר, מרי גארדן, טיטו סקיפה, בנימינו ג'ילי, קלאודיה מוציו, ז'ורז' טיל ולילי פונס, כולם במהלך השנים הראשונות לקיומו של בית האופרה.
עוד מלחינים הציגו שם אופרות פרי עטם בהצגות בכורה, ביניהם קאמי סן-סאנס (הלן, 1904); מסקאני ("אמיקה", 1906); ופוצ'יני ("לה רונדין", 1927). מאז נחנך, אירח התיאטרון 46 הצגות בכורה עולמיות של אופרות.
"תור הזהב" של הסרל גרנייה חלף לבלי שוב, כיון שלהקות קטנות עם בתי אופרה קטנים אינן מסוגלות להעלות הפקות בעלויות אסטרונומיות. אף על פי כן, גם כיום מעלה הלהקה עונה של חמש או שש אופרות.
[עריכה] לקריאה נוספת
Zeitz, Karel Lynn, Opera: the Guide to Western Europe’s Great Houses, Santa Fe, New Mexico: John Muir Publications, 1991. ISBN 0-945-465-81-5
