ג'ון באגוט גלאב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סר ג'ון באגוט גלאב, שידוע אף כ"גלאב פאשה" (או פחה) או כ"אבו חניק" (16 באפריל 1897 - 17 במרץ 1986), לוטננט גנרל בריטי אשר פיקד על הלגיון הערבי, צבאה של ממלכת ירדן.
[עריכה] חייו
גלאב נולד במחוז לנקשיר בבריטניה. במלחמת העולם הראשונה שירת בחזית צרפת, ולאחר מכן, בשנת 1920 הוצב בעיראק, באותה העת תחת שלטון בריטי. בעיראק חי בין הבדואים, למד את שפתם ואת תרבותם, והשתתף בקרבות ביניהם. שם רכש את הצלקת בפרצופו אשר הקנתה לו את הכינוי "אבו חניק" - בעל הצלקת.
בשנת 1930 הועבר לשרת בלגיון הערבי. כוח זה הוקם על ידי הבריטים, באמצעות המייג'ור פרדריק פיק, מאנשיו של לורנס איש ערב, בשנת 1921 ככוח שיטור פנימי, שמטרתו לשמור על הסדר בממלכת עבר הירדן, שהייתה אז במעבר ממנדט בריטי לעצמאות. גלאב הקים גדוד סיור מדברי וניסה לפתור באמצעותו את בעיית הפשיטות של הבדואים. בתוך כמה שנים הצליח לפתור בעיה זו ופשיטות של שבטי בדואים נודדים בממלכה היו לנחלת העבר.
בשנת 1939 קיבל גלאב את הפיקוד על הלגיון מידי פיק. בתקופה זו פרצה מלחמת העולם השנייה. בשנים אלו קיבל הלגיון מספר משימות שנגעו בעיקר לדיכוי מרד רשיד עלי אל-כילאני בעיראק, הלחימה באנשי צרפת של וישי בסוריה וכן משימות שיטור בשטח ארץ ישראל שממערב לירדן.
כבר לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 השתתף הלגיון בפעולות נגד היישוב העברי. גלאב עמד אז בראשו של כוח הכפוף למלך ירדן, המלך עבדאללה הראשון. חלק ניכר מן הקצונה של הלגיון הייתה בריטית, חימושו ואימונו של הלגיון היו בריטים אף הם. גלאב לא נחשב כחלק מן הצבא הבריטי, אלא שירת לפי הסכם עם עבדאללה, אשר הקנה לו דרגת לויטננט גנרל, ואשר נתן לו יד חופשית לפעול כרצונו כאשר ידיו של הצבא הבריטי היו כבולות. עם הכרזתה של מדינת ישראל במאי 1948, קיבל גלאב מעבדאללה את הפקודה להשתתף בפלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה. הלגיון השתתף בלחימה שהביאה לנפילת גוש עציון, ובלחימה באזור ירושלים, במיוחד בלטרון וברובע היהודי שבעיר העתיקה, שאותו כבש. היהודים שחיו ברובע היהודי ונפלו בשבי הלגיון קיבלו טיפול הומני, והושבו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה, וזאת בניגוד ליחס הבלתי אנושי שנתנו הלוחמים הפלסטינים לאלה שנפלו בידם, כגון אנשי מחלקת הל"ה ותושבי כפר עציון.
גלאב לא הצליח להדק את המצור על ירושלים העברית ולגרום לנפילתה. כן נכשל כאשר כוחות צה"ל כבשו את רמלה ולוד וכן את ערי המשולש, שבהן היה פרוש הלגיון. עם זאת היה גלאב נאמנו האישי של המלך עבדאללה, וזה קירב אותו אליו ושמר על כוחו. יחסים אלה סופם שהיו לרועץ לשני האישים.
בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה עיקר תפקידו של הלגיון מלחמה במסתננים הפלסטינים שהפכו את אזור הספר שבין ישראל וירדן לאזור קרבות מחד גיסא, והדיפת פשיטות צה"ל אל שטח הממלכה מאידך גיסא.
על אף שהלגיון הערבי השתתף כיתר חילות ערב בלוחמה נגד מדינת ישראל, והיווה למעשה את כוחה המזוין של ממלכת ירדן, שהיה לכוח המאומן והמיומן ביותר בין חילות מדינות ערב באותה התקופה, היה פיקודו של גלאב על הכוח כסמל לאימפריאליזם הבריטי. הייתה זו תקופה שבה התפרקה בריטניה מנכסיה בעולם, ובה התנער העולם הערבי מן המעצמות הקולוניאליות ברוחו של גמאל עבד אל נאצר שעלה לשלטון במצרים.
עבדאללה, שתוצאות מלחמת העצמאות גרמו לכך שהרוב בממלכתו יהיה פליטים פלסטינים, נחשד באהדה יתרה לישראל ובהיותו בובה של האימפריאליזם הבריטי ועושה דברו באמצעות גלאב פאשה. אווירה זו הביאה לרציחתו של עבדאללה ב-20 ביולי 1951.
עם עליית נכדו של עבדאללה, חוסיין מלך ירדן לשלטון, בשנת 1953 (לאחר תקופת שלטון של אביו של חוסיין, טלאל, אשר לקה בנפשו), עמד המלך הצעיר בפני אותן הבעיות שגרמו למותו של סבו. חוסיין ראה בגלאב פשה איום, וב-2 במרץ 1956, זימן אותו ונתן לו שעתיים לעזוב את שטח הממלכה.
גלאב בילה את שארית חייו בבריטניה, במחקר ובכתיבת ספרים, בהם הביע דעות פרו ערביות, על אף ניסיונו המר עם חוסיין. הוא עוטר בתואר אבירות מן המלכה אליזבת השנייה, ובשנת 1986 נפטר בביתו אשר במחוז סאסקס.
[עריכה] לקריאה נוספת
- רונן יצחק, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948; תל אביב: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
- בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים; תירגם מאנגלית: יעקב שרת. ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, 2007.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ניר ברעם, אני רואה שאתה סקפטי, בעיתון הארץ, 7.2.2007 - ראיון עם בני מוריס על ספרו "הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים"
- מירון בנבנישתי, גלאב פשה מחייך חיוך רחב מתחת לשפמו, בעיתון הארץ, 21.3.2007 - ביקורת על ספרו של מוריס על גלאב
