מחלקת הל"ה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחלקת הל"ה, או מחלקת ההר, הייתה מחלקה של 35 לוחמים מן הפלמ"ח והחי"ש בפיקודו של דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. מחצית לוחמי המחלקה היו סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים והאחרים טיילים וסיירים וותיקים. המחלקה יצאה במלחמת העצמאות, כדי לסייע לגוש עציון הנצור ולתגבר אותו בלוחמים ובאספקה. אור ליום 16 בינואר 1948 המחלקה התגלתה בדרכה על ידי ערבים מהכפר צוריף, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נפלו בקרב שנמשך כל היום.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהלך האירועים
בינואר 1948 גוש עציון מנה ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. הגוש היה נצור מזה כמה חודשים, ושיירות סיוע שנשלחו אליו מירושלים, נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך בית לחם ולא הצליחו להגיע. כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש וניסו ללא הרף לכבוש את היישובים. הקרב שהתחולל במקום ב- 13.1.48 הותיר את הגוש במצוקה קשה, במחסור גדול של כלי נשק, כדורי רובה, חומרי חבישה, מצברים למכשירי הקשר ובעיקר לוחמים. מחוז ירושלים החליט לשגר כח של 40 לוחמים, בפיקודו של הסמג"ד דני מס.
כבר בליל ה- 14.1 נעשה נסיון להגיע לגוש במסלול מעין כרם דרך נחל שורק. הכח מנה ארבעים לוחמים, אולם לשניים מהם, יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי, שנודע בכינויו "קאשואלה", לא נמצאו סטנים ולכן לא יצאו. הירידה לנחל התארכה, השעה כבר הייתה שלוש בלילה, נשמעו מספר יריות והיה חשש כי התגלו. הוחלט לחזור. בשעות הבוקר הגיעה המחלקה לסמינר המורים בבית הכרם והתארגנה לקראת הלילה הבא. יש הטוענים כי מול הסמינר חנה כל העת משוריין בריטי שצפה על המתרחש.
עקב מצוקת הגוש, הוחלט לא להתעכב ולצאת כבר בלילה הבא, הלילה שבין ה-15 בינואר ל-16. הוחלט שעדיף ללכת במסלול אחר, שמא האויב יארוב ויחכה להם. לפיכך, הוחלט לנסות להגיע לגוש בדרך עוקפת, מכיוון המושבה הרטוב, שעל מקומה יושב היום מושב נחם שליד בית שמש.
כבר בשעה חמש בערב עשתה המחלקה (על 40 לוחמיה, מן הפלמ"ח ומן החי"ש) את דרכה במשאית להרטוב, כאשר כל כלי הנשק מוטמנים בסליק, ברכב הנוטרים שליווה את המשאית. שני לוחמים מפלוגה ח' שחנתה בקרית ענבים וצורפו לכוח, הצטוו למסור את נשקם האישי למזכיר קיבוץ רבדים שהגיע מן השפלה וביקש להעלות לגוש, אך היה מחוסר נשק. מפקד המושבה רפאל בן ארויה הבהיר לשני הפלמ"חניקים כי לא יוכלו לצאת ללא נשק, כי נותרו לו רק שני רובים וכמה אקדחים להגנה על היישוב. עקב כך, שני לוחמים אלו נותרו גם הפעם מאחור. הלוחם קאשואלה נהרג מאוחר יותר בקרב הקסטל ו-יגאל בוטרימוביץ הלוחם השני נפצע בקרב זה.
רק בשעה אחת עשרה בלילה, סיים דני מס את התדריך בחצר בית הספר של המושבה. מפקד המושבה הפציר בו להמתין במקום לילה נוסף. דני מס העריך שאפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו כבר קרובים מאוד לגוש. המחלקה בת 38 לוחמים יצאה לדרך, תוך שהיא מאגפת את משטרת הרטוב הבריטית כדי לא להתגלות לאור הזרקורים וחולפת על פני תל בית שמש ממערבו. לאחר היציאה לדרך נקע אחד הלוחמים (ישראל גפני) את רגלו. מפקד הכח הבחין בשעה אחת בלילה, שהפציעה מעכבת את התקדמות הכח והורה לשני לוחמים נוספים (אורי גביש ומשה חזן) לחזור איתו להרטוב. מפקד המחלקה חשש שמא השלושה לא יצליחו לחזור להרטוב בשלום. שאר 35 (ל"ה) הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18-20 ק"מ במסלול קשה ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.
התאור מכאן ואילך נשען על תוכנית המסע ועל עדויות של המפקד הבריטי (שהוזמן לביקור לאחר שחרור הגוש) ושל ערבים מכפרי הסביבה, עדויות שנגבו לאחר תום מלחמת ששת הימים.
הם הדרימו בנחל זנוח, עברו למרגלות הכפר הערבי בית נטיף (ליד קיבוץ נתיב הל"ה ורמת בית שמש של ימינו) ופנו מזרחה (ליד רוגלית של ימינו) ונכנסו לנחל גדור (ואדי ג'אדור).
בראש הכח הלכו שני סיירים. בהיותם כחמישה קילומטרים לפני גוש עציון, בין הכפרים הערביים, למרגלות הכפר צוריף, נתגלתה המחלקה. ישנה סברה שהם התגלו על ידי רועה זקן וחסו על חייו. גרסה זו תוארה על ידי יצחק שדה בעיתון במחנה בינואר 1949. לא נמצאו תימוכין לגרסה. מפקד משטרת חברון טען כי הם התגלו על ידי שתי נשים ערביות שקוששו זרדים, והן שהזעיקו (פאזהה) את הערבים מהכפר הסמוך. הכפריים התחילו לירות ולצלוף בלוחמים, שנעו בכבדות, עקב היותם עמוסים בציוד אספקה כבד.
הבוקר כבר עלה. דני מס שינה את כיוון ההליכה וטיפס צפונה אל גבעת חפורית, במטרה להגיע לגבעה נקודת גובה 573, השלטת על סביבתה. הלוחמים טפסו אל הגבעה שנקראה לאחר מכן "גבעת הקרב", תוך שהם נושאים את הפצועים עמם. הם התארגנו בהגנה היקפית וניהלו קרב יריות והשלכת רימונים. בקרב שהתפתח ונמשך מעשר בבוקר ועד לשעה חמש אחה"צ, נהרגו הלוחמים בזה אחר זה. מניתוח הקרב שנעשה מאוחר יותר, הועלתה ההשערה כי אילו היו מסתתרים במערות שנמצאו בסביבה, ייתכן שהיו יכולים לשהות שם בסתר ולצאת פעם נוספת לאחר החשיכה.
למפקד הבריטי של משטרת חברון, לוטנט היימיש דוגין, הגיעו ידיעות על נפגעים ערבים רבים, שהועברו לבית החולים. הוא שמע על קרב יריות שהתנהל ליד הכפרים צוריף וג'בע. בשבת בבוקר הוא תחקר את הפצועים הערביים ויצא לשטח, שם הוא גילה את גוויות המחלקה. ליד חלק מן הגופות הוא מצא מכתבים ופתקאות (15-18), אותם מסר מאוחר יותר לאחראים בירושלים וסבר שאלו היו אנשי הסוכנות היהודית. אילולא אבדו מכתבים אלו, יכולנו ללמוד ולדעת טוב יותר מה ארע.
דוגין הפציר באנשי בית צוריף לגרור את הגוויות. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאל והסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הם הסכימו לגרור אותן לקרבת הדרך. כשדוגין הגיע למחרת לכפר, הוא מצא 3 חיילים בריטים שהגיעו לכפר ברכב, מוקפים על ידי הכפריים המאיימים להרגם. נפוצה השמועה שכביכול היהודים התקיפו את בית צוריף. הערבים שעסקו באיסוף הגופות נתקפו כעס רב, דרדרו את הגופות לתהום, התעללו והשחיתו אותן.
דוגין העביר את הגופות שחוללו לכפר עציון. מרבית הגופות זוהו והם הובאו לקבורה בקבר אחים. הורי הנופלים הוסעו במשוריינים בריטים מירושלים להלוויה ולאחר מכן הוחזרו לירושלים.
[עריכה] אחרית דבר
הלחימה בגוש עציון נמשכה. שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, הצליחה לפרוץ אליהם ב- 27.3.48. בדרכה חזרה היא הותקפה בנבי דניאל וספגה אבדות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים. ביום ד' באייר 13.5.48, יום לפני הכרזת העצמאות, נערכה התקפה עצומה על הגוש וכפר עציון נכבש ונהרס. נערך טבח אכזרי באנשי כפר עציון. באותו יום נהרגו 127 איש, רק 4 ניצלו. לוחמי גוש עציון נלקחו לשבי הירדני למשך תשעה חודשים. למחרת, ה' באייר, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.
לאחר נפילת הגוש וסיום מלחמת השחרור, בכ"ה בחשוון תש"י 1949, הועברו הגופות לירושלים. 240 גופות נופלי הגוש ומחלקת הל"ה נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם בגוש עציון. כפר עציון הוקם מחדש. בינואר 1970 נחנך כביש הל"ה, דרך 367, מעמק האלה אל גוש עציון, במסלול שאותו לא הצליחה להשלים מחלקת הל"ה.
כיום צעירים רבים, מכינות קדם צבאיות ויחידות צה"ל צועדות בעקבות הל"ה במסגרת הפעילות הערכית של "חוות משואות" במשואות יצחק.
[עריכה] סביב הפרשה
[עריכה] טוהר הנשק
במשך השנים שלאחר הקרב נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין ביסוס עובדתי, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה למוסריות של הלוחמים הישראלים.
[עריכה] זיהוי הגופות
כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל נוצרה בעיה בזיהוים של שנים עשר מן הלוחמים. הזיהוי הושלם על פי טקס מיסטי בשם "גורל הגר"א" שערך הרב אריה לוין.
[עריכה] הנצחה
על שם ל"ה הנופלים של מחלקת ההר נקרא הקיבוץ נתיב הל"ה. הקיבוץ הוקם בידי משוחררי פלמ"ח בשנת 1949, על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף בעמק האלה (כביש 375), בסמוך למסלול האחרון שעשתה מחלקת ההר.בקיבוץ נמצאת אנדרטה לל"ה.
המשורר חיים גורי כתב על הפרשה את השיר הנה מוטלות גופותינו, שהפך לאחד משירי ההנצחה המוכרים בישראל, ומעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל.
יורם טהרלב כתב את השיר "אגדת הל"ה" שהולחן על ידי יוסף הדר ובוצע במקור על ידי צמד העמרנים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו.
