גאוגרפיה של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארץ ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון־מזרח עם סוריה; בדרום נמצא ים סוף; במערב: מצרים והים התיכון.

בארץ ישראל אקלים ים תיכוני, כלומר - הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר.

הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים.

מים מצויים בארץ ישראל בעיקר בשלושת המקומות הבאים: ים כנרת (שטחו 164 קמ"ר), ים המלח (שטחו 310 קמ"ר) ונהר הירדן (אורכו 320 ק"מ).

ארץ ישראל הינה חבל ארץ ייחודי ורבגוני, שהיוותה ארץ מעבר ופרשת דרכים, ולמעשה לב המזרח התיכון. הממוקמת במערבו של האזור הנקרא הסהר הפורה ובדרומו של האזור הנקרא לבנט, אף שלאחרונה הצטמצם מושג זה לסוריה ולבנון בלבד. ^[1] אף שארץ ישראל הינה אחת הארצות הקטנות בעולם, היא שוכנת בין יסודות גאולוגיים, פיזיולוגיים ואקלימיים מגוונים, ומהווה נקודת חיבור בין שלושת היבשות העתיקות: אירופה, אסיה ואפריקה.

ההר הגבוה ביותר בארץ ישראל הוא הר החרמון - גובהו 2,224 מטר.

בארץ ישראל נמצא המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם, והוא: חוף ים המלח (ישנן נקודות נמוכות יותר מתחת למים או מתחת לפני הקרח). בשנת 2004, גובה החוף היה 417 מטר מתחת פני הים.

הנקודה היבשתית המרוחקת ביותר - על פני כדור הארץ - מארץ ישראל, היא האי (המיושב) ראפּה איטי (שבאיי באס - השייכים לפולינזיה הצרפתית); האנטיפוד של האי הזה - ממוקם כמעלה-וחצי דרומית-מזרחית לעיר הישראלית אילת.

תוכן עניינים 1 אקלים ארץ ישראל 1.1 הגורמים המשפיעים על אקלים ארץ ישראל 2 החבלים הפיטוגאוגרפים בארץ ישראל 3 חוף הים התיכון בארץ ישראל 4 הנגב 4.1 ההבדל בין מדבר יהודה לנגב 5 סימוכין והערות שוליים 6 לקריאה נוספת

[עריכה] אקלים ארץ ישראל

ערך מורחב – אקלים ארץ ישראל

בארץ ישראל נחלק האקלים לשלושה סוגים:

• אקלים ים תיכוני: מעל 500 מ"מ גשם בשנה. מקו הצחיחות עד צפון הארץ.
• אקלים ערבתי: 300-400 מ"מ גשם בשנה. אזור קו הצחיחות
• אקלים מדברי: מתחת ל-250 מ"מ גשם בשנה. דרום לקו הצחיחות ומזרחית לו.

[עריכה] הגורמים המשפיעים על אקלים ארץ ישראל

גורמים עולמיים:

• קווי רוחב: 29-33 צפונית לקו המשווה. ארץ ישראל קרובה לקו הצחיחות. קו זה מקיף את הנגב ומדבר יהודה. מדבר הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמיים. בנוסף, ככל שנצפין במזרח התיכון, כמות המשקעים עולה.
• מיקום ביחס למערכת הלחצים: בקיץ – השפעה חמה של הרמה הסוב-טרופית. בחורף – השפעה של קצה השקע התת-קוטבי.

סכר אסואן גרם, החל מסוף שנות ה־60 לשינוי בכמות ובתפרוסת המשקעים בארץ ישראל.

גורמים מקומיים:

• גובה המקום: במקום גבוה יותר, קר יותר ולהיפך.
• קרבה לים: ככל שקרובים לים – יש יותר לחות ונוצרות רוחות מקומיות (בריזה). בנוסף, ככל שמתקרבים לים – יהיו משקעים רבים יותר (יחסית) ולהיפך.
• תבליט: לדוגמה, מדבר יהודה הוא מדבר צל גשם מכיוון שהוא נמצא בין הרים (הסבר יבוא בהמשך).
• פנות: מדרונות הפונים צפונה – מוצלים. מדרונות הפונים דרומה – מוארים. מדרונות הפונים מערבה – גשומים יותר. מדרונות הפונים מזרחה – יבשים יותר.

[עריכה] החבלים הפיטוגאוגרפים בארץ ישראל

מיקומה של ארץ ישראל באזור מעבר מביא לכך שבשטח מצומצם ישנם מספר אזורי אקלים. הביטוי לכך הם החבלים הפיטוגאוגרפים (אזורי צמחייה שונים). חוקרי הגאוגרפיה חילקו את כדור הארץ לאזורים צמחיים-גאוגרפים (או פיטוגאוגרפיים) שכל אחד מהם מתוחם פיזית ומתאפיין על ידי אקלימו וצמחייתו. בארץ ישראל נפגשים 5 אזורים פיטוגאוגרפים: האזור הים תיכוני, האירנו-טורני, הסהרו-ערבי והסודני.

החבל הים תיכוני:

ערך מורחב – הצומח הים תיכוני בישראל

אזור זה מקיף את אגן הים התיכון, וארץ ישראל נמצאת במזרחו. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר- עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה. לפנים היה היער הצומח הטבעי של החבל הים תיכוני אך כיום כמעט ונעלם אותו מעטה צמחי ואת מקומו ממלאים בעיקר חורשים, *גריגות ו*בתות. מגוון המינים שבו הוא רב וכולל את אלון התולע, אלה ארצישראלית, גריגה של קידה שעירה ועוד.

החבל האירנו טורני:

ארץ ישראל שוכנת על הגלובוס בחלקו המערבי של האזור האירנו-טורני. האקלים באזור זה הוא יבשתי וקיצוני ביותר. החורף קר ומושלג, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש. אולם, בארץ ישראל לא שוררים תנאים אלו. החבל האירנו-טורני בארץ ישראל גובל בחבל הים-תיכוני לאורך בקעת הירדן, מדבר יהודה וצפון הנגב. הוא כולל גם רצועה רחבה בחרמון ובנגב התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים. מספר המינים האירנו-טורניים בארץ הוא 250-300. בחבל זה גדלות חברות שיחים, כמו חברת שיזף השיח, או חברות של בני שיח, כמו חברת לענת המדבר. הוא כולל גם מיני עצים כגון האלה האטלנטית חלקו הצפוני נוח יחסית לעיבוד חקלאי.

גריגות - שיחים שגובהם מגיע עד לכ- מטר אחד. לדוגמה: קידה שעירה, מרווה משולשת, לוטם שעיר ועוד.

בתות - שיחים שגובהם מגיע עד לכחצי מטר. חברות הצמחים השולטות בבתה הן חברת הסירה הקוצנית, חברת הקורנית המקורקפת, וחברת הלוטמית.

החבל הסהרו-ערבי בארץ ישראל משתרע החבל הסהרו-ערבי מדרום לחבר האירנו-טורני וממזרח לו וכולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ואינה מספיקה, ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור הינה ענייה ואומדים את מס' מיניה ב-1400. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הינו הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בארץ אך מס' המינים בו קטן.

האזור הסודני

בניגוד לאזורים הפיטוגאוגרפים האחרים, אין לאזור הסודני כיום קשר ישיר ורציף לארץ ישראל. אולם מחמת הדמיון הרב במבנה חברות הצמחים הסודניות ותפוצתן יש הרואים גם בארץ חבל סודני מיוחד. אקלימו טרופי. החורף יבש והקיץ גשום, בעוד שהטמפרטורות גבוהות באזור כולו כל השנה, הרי שכמות הגשמים השנתית נעה כאן מ-50 עד 1000 מ"מ. בשל החורף החם השורר בבקעת הירדן ובאזור מפרץ אילת, התרכזה כאן צמחייה של האזור הסודני. מספר הצמחים הטרופיים מתמעט ככל שמתקדמים צפונה, והוא מתאפס כאשר הוא מגיע לאזור קו הרוחב 32. על כן אין לדבר על חבל סודני בארץ ישראל אלא על רצועת חדירה של צמחייה סודנית, המוגבלת בארץ למקומות שבהם הטמפרטורות החורפיות הקיצוניות אינן יורדות מתחת לאפס, אלא לעתים רחוקות.

לסיכום, גבולותיה של היחידות הפיטוגאוגרפיות בארץ אינם נקבעים רק על פי המקום הגאוגרפי של השטח, אלא גם על פי ההשתנות בגובה ובטמפ'. עם העלייה בגובה ישנה אומנם עלייה במשקעים, אך זו מלווה בירידה בטמפרטורות, בעלייה בהתאדות ובקיצור עונת הצמיחה. התוצאה היא שבהרים גבוהים נוצרים תנאים יובשניים, המאפשרים את התפתחותם של צמחים מיוחדים העמידים ביובש,קור וקרינה חזקה במקומות המושלגים. אך לא רק הגובה והטמפרטורה הם אלו שקובעים את גבולות החבלים הפיטוגאוגרפים אלא גם סוג הקרקע.

[עריכה] חוף הים התיכון בארץ ישראל

קו החוף הים תיכוני בארץ ישראל משתרע לאורך כ - 190 ק"מ, מצפון לדרום. מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון מזרח-דרום מערב, ובצפון -כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.

החוף מתחלק לחמש יחידות גיאו-מורפולוגיות:

1. ראש הנקרה עד עכו: אזור של פלטפורמות סלעיות שחוקות וכיסי חוף עם חול מקומי ומאחוריהם רכסים נמוכים;
2. מפרץ חיפה: אזור של חופים חוליים נרחבים ומאחוריהם דיונות שגבולותיהן הם צוקי עכו בצפון ושרשרת הרי הכרמל בדרום;
3. מישור החוף של הכרמל: האזור בין חיפה לחדרה - יש בו שלושה רכסים מקבילים של אבן חול גירית, מקצתם על החוף ומקצתם במרחק מה ממנו, חופים חוליים ומפרצונים;
4. חוף השרון: אזור של חופים צרים (עד כשלושים מ') ומאחוריהם צוקים בגובה של עד חמישים מ' - המשתרע בין חדרה לתל אביב;
5. החוף הדרומי: אזור של חופים חוליים רחבים (שלושים עד חמישים מ') ומאחוריהם שטחים נרחבים של סלעים נמוכים ודיונות, המשתרעים מתל אביב עד רצועת עזה בדרום.

המדף היבשתי ומישור החוף של ארץ ישראל בנויים סדרה של רכסי כורכר מקבילים לחוף, וביניהם שקעים אורכיים רדודים.

רכסי הכורכר הם תוצאה של התאבנות חולות שנישאו ברוח ונערמו לדיונות מקבילות לחוף בתקופת הפלייסטוקן. ירידה חדה בגובה פני הים ונסיגתו בתקופת הקרח האחרונה חשפו את המדף היבשתי לתהליכים תת-אוויריים, ארוזיה ותנועת דיונות. ההצפה ההולוקנית שבאה לאחר מכן הטביעה את רכסי הכורכר המערביים ביותר ומילאה את החללים ביניהם בחול וטין שנסחפו מהדלתא ונערמו לגובה של עשרים עד ארבעים מטר.

ביבשה יש עד שמונה-עשר רכסי כורכר מקבילים לחוף, והמזרחי שבהם נמצא 25 ק"מ בפנים הארץ. מספר הרכסים הולך ופוחת ככל שמצפינים. מול הר הכרמל נותרו רק שלושה רכסים, ורק אחד מגיע עד קרן הכרמל. רחוק מהחוף, לרכסי המדף בליטות נמוכות ומשטח עליון מחוספס; הדבר מרמז שאלה גרעינים שחוקים של רכסים אשר עברו באזור האנרגיה החזקה של ההצפה ההולוקנית המתקדמת.

קו החוף הקעור של ארץ ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק"מ, והיא ידועה בשם "מדרון השרון". הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים.

קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.

אחת השמורות האחרונות של דיונות חול פעילות במישור החוף נמצאת ליד אשדוד. רוחב דיונה זו נע בין 600 מ' לשלושה ק"מ וגובהה המרבי הוא 35 מ'. לא מזמן הוענק לה מעמד של שמורת נוף מוגנת. במערכת החוף גם עשרה נחלים ויובליהם. כמו כן אופייניות לקו החוף של ארץ ישראל שוניות מפותלות, מבנים נמוכים של גאות ושפל אשר מתפתחים רק בחופי הים הסובטרופי של דרום הלבנט ושל ברמודה באוקיינוס האטלנטי. שוניות אלו תומכות בבעלי חיים מגוונים של גאות ושפל.

יותר משני תריסרי איים זעירים (שטחם הכולל 0.15 קמ"ר) הם שרידים של רכסי כורכר אשר נשתמרו קרוב למדי לחוף. אף אחד מאיים אלו אינו מיושב וגם לא נעשה בו שימוש לצורכי אדם, ולכן נשתמרו בהם השוניות המפותלות. מערכות מיקרו-אקולוגיות אלו מספקות מקום קינון לעופות ימיים ומקום מנוחה חורפי חשוב לאלפי קורמורנים (Phalacrocorax carbo).

[עריכה] הנגב

ערך מורחב – הנגב

הנגב הוא חבל ארץ רחב ידיים שרובו מדברי, הנמצא בדרום ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמיים. הגורמים המשפיעים על המדבריות העולמיים משפיעים גם עליו.

שטחו כ-13,000 קילומטרים רבועים, המהוים את רוב שטחה של ארץ ישראל, אך מתגוררים בו רק כ-350,000 איש, שהם כ-7% מתושביה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע הנמצאת בצפונו.

בצורתו דומה הנגב למשולש ארוך וחד זווית, שקדקודיו נמצאים בדרום - בראש מפרץ אילת, במזרח - בדרום ים המלח, ובמערב - בקיבוץ ארז. אורכו המרבי של המשולש, מן העיירה שדרות בצפון ועד אילת בדרום הוא 240 קילומטרים ורוחבו בין עין גדי במזרח לפתחת שלום במערב, הוא 110 קילומטרים.

מאפייני הנגב:

• מיעוט משקעים.
• כמויות משתנות של גשם בגלל הרוחות.
• משרע גדול בגלל חוסר עננות (בלילה החום בורח בגלל חוסר העננים).
• טמפרטורות גבוהות בגלל קו הרוחב.
• סופות אבק וחול בגלל חוסר צמחייה והרוחות המקומיות.
• לחות נמוכה בגלל הריחוק ממים.
• התאדות גבוהה בגלל טמפ' גבוהה, וגם בגלל שהקרקע אטימה (ומחזירה קרניים).

מאפיינים ייחודיים של הנגב לעומת שאר הארץ:

• אקלים מדברי. קו הצחיחות מפריד בין הנגב לשאר אזורי הארץ.
• אוכלוסייה דלה מאוד ביחס לשאר הארץ, ובנוסף שטחה מהוה את רוב הארץ – מצב של חוסר איזון בין-אזורי.
• צמחיה וחי.
• תופעות נוף – קניונים ומכתשים.
• מסלע וקרקעות – מסלע לס וסלעי יסוד באזור אילת.

[עריכה] ההבדל בין מדבר יהודה לנגב

הגורם להיווצרותו של הנגב הוא היותו חלק מרצועת המדבריות העולמיים. מדבר יהודה, לעומת זאת, נוצר מגורם מקומי: מדבר יהודה הוא "מדבר בצל הגשם". תופעה זו נוצרת כאשר עננים מגיעים מהים (מכיוון מערב), וחולפים מעל הרי יהודה, הם מורידים גשמים בגלל האוויר הקר בהרים. כאשר הם מתקדמים מזרחה, הם מגיעים אל מעל מדבר יהודה הנמוך. בגלל האוויר החם במקום הנמוך – הם לא מורידים גשמים ונוצר המדבר. כאשר ממשיכים העננים מזרחה להרי עבר הירדן, הם חוזרים להוריד גשמים.

[עריכה] סימוכין והערות שוליים

1. ^ ארנון סופר, תמורות בגאוגרפיה של המזרח התיכון, עמ' 15.

[עריכה] לקריאה נוספת

• מנשה הראל ~ דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, עם עובד, 1995, תל אביב, 460 עמ'.