אורית קמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אורית קמיר (נולדה ב-1961) היא מרצה למשפט, מגדר ותרבות באוניברסיטה העברית בירושלים, פעילה פמיניסטית ומנהלת במשותף של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

תוכן עניינים 1 חייה ופועלה 2 פעילותה הציבורית 3 מחקריה 3.1 תחומי כתיבה אקדמית 3.1.1 נשים במשפט בחברה ובתרבות, ובמיוחד בישראל 3.1.2 כבוד האדם במשפט, בחברה ובתרבות בישראל 3.1.3 "משפט ותרבות" ובמיוחד "משפט וקולנוע" 3.2 ספריה 3.2.1 Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law 3.2.2 פמיניזם זכויות ומשפט 3.2.3 שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם 3.2.4 Framed: Women in Law and Film 3.2.5 כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי 4 ספריה 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייה ופועלה

אורית קמיר נולדה וגדלה בירושלים לעמיאור ושולמית קמיר, ולמדה בבתי הספר בית הכרם והתיכון שליד האוניברסיטה. למדה לתואר ראשון במשפטים ותואר שני במדעי הרוח (פילוסופיה וספרות) באוניברסיטה העברית. התמחתה במשפטים בבית המשפט העליון אצל השופט גבריאל בך ובפרקליטות המדינה אצל רות רבין; הייתה יועצת משפטית בכנסת (עוזרת לצבי ענבר), היועצת המשפטית של הרשות למלחמה בסמים, ומנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. את הדוקטורט, במשפט וספרות מנקודת מבט פמיניסטית, כתבה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, בהנחייתו של ג'יימס בויד וייט, האב המייסד של הזרם "משפט וספרות", וכתלמידתה של קתרין מקינון, הדמות המרכזית בפמיניזם המשפטי הרדיקלי בארצות הברית. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה ניתוח משפטי-ספרותי-תרבותי של תופעת ההטרדה המאיימת. מאז שנת 1996 היא מלמדת באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמשך מספר שנים לימדה גם באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. עמיתה במכון הרטמן ליהדות בירושלים.

[עריכה] פעילותה הציבורית

בהיותה מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים השתתפה קמיר ביזום וניסוח של הצעות חוק (כמו החוק למניעת אלימות במשפחה) ובהגשת עתירות לבג"ץ (למשל בדבר זכויותיהן של עולות חדשות). כמתנדבת באגודה לזכויות האזרח הגישה את בג"ץ מיכל אפרת-ארנן, בו נפסקה זכותן של נשים לשנות את שם משפחתן ללא קשר למעמדן האישי. שימשה כחברת הנהלה בארגון בצלם, והייתה חברה מייסדת של ארגון איתך, ביחד עם רחל בנזימן ונטע זיו.

ב-1997 ניסחה (במאמר שפורסם בכתב העת "משפטים") את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. לאחר שעובדה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות יעל דיין, הצעת החוק אושרה והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית.

בשנת 2001 החליטה ועדת הערעורים של האוניברסיטה העברית להפוך את החלטת ועדת המינויים המקצועית להעניק לקמיר קביעות, לאחר טענות של שלושה ממעמיתיה אז (זוהר גושן, אלכס שטיין ואוריאל פרוקצ'יה) על "חוסר קולגיאליות" ועל הצגת השקפת עולמה הפמיניסטית בשיעורים תוך התעלמות מדעות אחרות. בתגובה טענה קמיר שמדובר במסע כנגד דעותיה ולאור הצלחתה בהעברת החוק למניעת הטרדה מינית. קמיר תבעה את האוניברסיטה בייצוגה של עו"ד אורנה לין, ובעקבות כך הושגה בשנת 2003 פשרה בין הצדדים שעל פיה תחזור קמיר ללמד בדרגת מרצה בכיר למשך שש שנים.

חלקה בקידום החוק למניעת הטרדה מינית ופרשת הרחקתה מן האוניברסיטה, שלוותה בעניין ציבורי רב, זיהו אותה בעיני רבים עם המאבק הפמיניסטי בישראל, והיא מרבה לעסוק בסוגיות פמיניסטיות ולהתבטא בהן בשיח הציבורי.

בשנת 2004 הקימה עם רבקה אלישע את המרכז הישראלי לכבוד האדם ומאז מתמקדת פעילותה החברתית במרכז זה, הפועל להעמקת הטמעתם של ערכי כבוד האדם בחיים בישראל. הפרויקט עליו היא עובדת בשנת 2007 הוא הקמת "המוקד לייעוץ בהטרדה מינית", שנועד לסייע למעסיקים למלא את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, וכך להגן על עובדות מפני הטרדה מינית ועל עצמם מפני תביעות והליכים משפטיים.

[עריכה] מחקריה

[עריכה] תחומי כתיבה אקדמית

[עריכה] נשים במשפט בחברה ובתרבות, ובמיוחד בישראל

חלק גדול מכתיבתה האקדמית מנתח את האופנים שבהם החברה, באמצעות התרבות והמשפט, מָבְנָה נשים ונשיות, מייצרת דפוסים וכלים של שליטה בהן, ומכוננת את המציאות ההגמונית של היררכיה מיגדרית, בה גברים שולטים בחברה ובמוסדותיה ונשים מוּדָרות ממוקדי הכוח. כתיבתה של קמיר מציעה כלים ודרכים לזהות מנגנונים פטריארכליים, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרקטיקות חברתיות ותרבותיות, ובעיקר בטקסטים משפטיים: חוקים ופסקי דין. לצד הניתוח, קמיר מציעה דרכים פמיניסטיות לשינוי הסדרים חברתיים ומשפטיים כדי לקדם זכויות נשים ואפשר מימוש צרכים ושאיפות של נשים. חלק מכתביה כוללים הצעות חוק. כך, המאמר "איזו מין הטרדה", שנכתב בשנת 1997, הכיל את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, שהפכה לחוק למניעת הטרדה מינית. המאמר "יש סקס אחר" שנכתב בשנת 2003 הכיל את הצעת החוק למניעת כפייה מינית, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברת הכנסת אתי לבני, ולאחר מכן על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון. ספרה "פמיניזם, זכויות ומשפט", שנכתב על סמך קורס שהעבירה באוניברסיטה המשודרת, מהווה מבוא ללימודי פמיניזם. קמיר מפתחת באופן שיטתי תפיסה משפטית פמיניסטית ישראלית ייחודית שהיא מכנה "פמיניזם כבוד אדם וחוה". זוהי תפיסה פמיניסטית המושתתת על ערכי הכבוד הסגולי וכבוד המחיה; היא מציעה גם מתודולוגיה שהיא מכנה "ניתוח פמיניסטי רב ממדי". תפיסה פמיניסטית זו מוצגת בהרחבה בספרה של קמיר, משנת 2007, "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי".

[עריכה] כבוד האדם במשפט, בחברה ובתרבות בישראל

חלק חשוב מכתביה של קמיר מוקדש לפיתוח תפיסה ייחודית של ערך כבוד האדם בחברה הישראלית. קמיר מצביעה על כך שהמושג הישראלי "כבוד" מכיל ארבעה ערכים נבדלים ומובחנים זה מזה: "הדרת-כבוד" (honor), "כבוד סגולי" (dignity), "כבוד מחיה" (respect) ו"הילת כבוד" (glory). קמיר טוענת בכתביה כיצד החוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את כבוד האדם וחירותו כערכי היסוד של החברה ושיטת המשפט, נועד לקדם את העולם הערכי המושתת על כבודם הסגולי וכבוד מחייתם של כל בני האדם באשר הם. עם זאת, החברה הישראלית מורגלת במנטליות של הדרת-כבוד, שטופחה על ידי הציונות המדינית והפכה לחלק בלתי נפרד מן הישראליות. כיוון שהמילה העברית "כבוד" מכילה את כל מושגי הכבוד ללא הבחנה, החברה הישראלית מתקשה לאמץ את השקפת העולם שחוק היסוד ביקש להטמיע, וממשיכה לציית לנורמות הדרת-הכבוד שהיא מורגלת בהן. הספר "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" מציג בהרחבה את ארבעת מושגי הכבוד הללו, ומחיל אותם לשם ניתוח של התנועה הציונית המדינית, השפה העברית המדוברת בישראל, חקיקה ופסיקה, והפוליטיקה המגדרית הישראלית.

[עריכה] "משפט ותרבות" ובמיוחד "משפט וקולנוע"

חלק ניכר מכתביה של קמיר – במיוחד פרסומיה בארצות הברית - מכיל פיתוח תאורטי של תחום המחקר האינטרדיסציפלינרי החדשני, המשלב שיח משפטי עם ניתוח קולנועי, סוציולוגי, תרבותי וספרותי; זאת בעיקר במטרה להבין לעומק כיצד תעשיית הקולנוע תורמת לעיצובם של הצופים כאנשים שיפוטיים; כיצד היא מנחה ומעודדת אותם לשלב כללים משפטיים עם מוסכמות חברתיות ולהחיל את המכלול על סיפורים בדיוניים שסרטים מציגים בפניהם; כיצד היא "מאמנת" אותם ב"צפייה שיפוטית", ומרגילה אותם להפעיל תפיסה זו גם בחייהם החברתיים. קמיר מראה בכתביה כיצד האימון הקולנועי של הקהל הרחב ב"צפייה שיפוטית" מחזק בקרב קהלי צופים נטיות שיפוטיות תוך כדי חיזוק מוסכמות חברתיות רווחות שלעתים קרובות הן דעות קדומות בלתי מבוססות. כך, בין השאר, קמיר מראה כיצד סרטים רבים מעודדים את הציבור לשפוט נשים על פי אמות מידה פטריארכליות סקסיסטיות, ולמצוא אותן "אשמות" בהתנהגות מינית "לא צנועה" או "מופקרת". פיתוחים תאורטיים אלה מצויים בעיקר בספר Framed: Women In Law and Film, ובמאמרים המכילים ניתוחים משפט-קולנועיים של סרטים.

[עריכה] ספריה

[עריכה] Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law

הספר מתחקה אחר ההיסטוריה של העיצוב התרבותי של ההתנהגות המכונה "הטרדה מאיימת" (באנגלית stalking), החל מהתקופה השומרית העתיקה ועד החקיקה האמריקאית של ראשית שנות התשעים של המאה העשרים. "הטרדה מאיימת" היא התנהגות המכילה מעקב ומארב מתמשכים ואינטנסיביים; היא מבוצעת לרוב על ידי גברים על נשים, ויש שהיא מסתיימת באלימות ואף ברצח. הספר מצביע על שני דפוסי סיפור תרבותי של התנהגות זו, המלווים את התרבות המערבית משחר ימיה. הדפוס הסיפורי האחד הוא של דמות נשית העוקבת אחר גברים ואורבת להם. הספר מציע כי לילית מגלמת את "המטרידה מאיימת" הנשית הארכיטיפית, וסיפורי הטרדה מאיימת מסוג זה מקשרים את ההתנהגות הכפייתית עם נשיות מינית, חכמה ואסרטיבית – אך חריגה, שולית ו"סוטה". הדפוס הסיפורי השני הוא של דמות גברית הנצמדת לאישה והופכת ל"צל" שלה. הספר מציע כי דרקולה, הערפד, מבטא היטב את ארכיטיפ "המטריד המאיים" הגברי, שנתפס כמי שאינו חי ואינו מת, והוא "שותה את דמה" של האישה "שלו" כדי להשתתף אתה במנת חייה. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מישותה, וכופה עליה זוגיות בתחום הדמדומים שבין החיים והמוות. הספר עוקב אחרי גלגוליהם של שני דפוסי סיפורי ההטרדה המאיימת שנקשרו בדמויות הארכיטיפיות הללו, לילית ודרקולה, וגלגוליהן לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית. דוגמה לסיפור הטרדה מאיימת מודרני השייך לדפוס שנקשר בדמותה של לילית הוא הסרט "חיזור גורלי", שהשפיע על החקיקה האמריקאית האוסרת, מאז ראשית שנות התשעים של המאה העשרים, על הטרדה מאיימת. הספר טוען כי החקיקה האמריקאית אימצה ללא משים שרידים מיתולוגיים הקשורים בסיפורי ההטרדה המאיימת לתקופותיהם, במקום להסתמך על המציאות החברתית והשקפת עולם ערכית. הוא מציע חשיבה משפטית חקיקתית אלטרנטיבית.

[עריכה] פמיניזם זכויות ומשפט

הספר נועד לפתוח צוהר אל השקפת העולם הפמיניסטית בכלל ואל הפמיניזם המשפטי בפרט. לאחר הצגת התנועה הפמיניסטית והגישות הפמיניסטיות למשפט, הספר בוחן את מצבן של נשים בחברה ובמשפט בישראל לאור זכויות אדם בסיסיות - הזכויות לחיים, לשוויון, לכבוד, לחירות, למשפחה ולביטחון אישי. דרך פריזמה זו, הוא עוסק בדיני עבודה, משפחה, אלימות מינית, ייצוג בתחום הציבורי ושאר סוגיות הקשורות בחיי נשים. הצגה זו ממצבת את סוגיות "מעמד האישה" כסוגיות של "זכויות אדם". הוא מציע ביקורת המציאות החברתית והמשפטית – כמו גם כיווני מחשבה לתשובות ולפתרונות. הוא פונה למי שמעולם לא קראו פמיניזם – וגם למי שכבר קראו וחשבו, אך לא מנקודות מבט משפטיות של זכויות נשים כזכויות אדם.

[עריכה] שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם

הספר מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-עברי "כבוד" הוא מושג סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים glory, respect, honor ו-dignity. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד, ואילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים רבים ושונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטוייו של מתח זה בהתמודדות עמם. הספר זכה בפרס ע"ש יונתן שפירא מטעם האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל, על תרומתו לחקר החברה הישראלית.

[עריכה] Framed: Women in Law and Film

הספר מציע ניתוח יסודי של סרטים קלסיים ותיקים כמו רשומון היפני, "תיבת פנדורה" הגרמני ואנטומיה של רצח האמריקאי, לצד סרטים פמיניסטיים מודרניים כמו "שאלה של שתיקה" ההולנדי, "העלמה והמוות" של רומן פולנסקי, והפסנתר הניו זילנדי, ואף סרט פוסט-מודרני ("עקבים גבוהים" הספרדי של פדרו אלמודובר). מתוך ניתוח מדוקדק של הסרטים הללו, שהוא מגדיר כ "סרטי משפט", הספר מפתח תפיסה תאורטית אינטרדיסציפלינרית של התחום החדש "משפט וקולנוע". בתוך כך הוא מפתח ומציע גם תפיסה פמיניסטית ייחודית ומורכבת, השואבת את חיותה מן הניתוח הטקסטואלי המעמיק של הסרטים.

על ידי החלת הניתוח ה"משפט קולנועי" שהוא מפתח על כתריסר "סרטי המשפט" שנוצרו בתרבויות שונות ובתקופות שונות, הספר מראה כיצד סרטי עלילה המציגים עבירות הקשורות במין מעצבים ומפיצים תורות משפט פופולריות מגוונות, ובו בזמן מעודדים את צופיהם לפתח גישות שיפוטיות כלפי הנשים או הגברים המעורבים ב"עבירות המין", כלומר – הם נוקטים בעמדות בעלות השלכות מגדריות מובהקות (פטריארכליות, פמיניסטיות או אחרות). הספר טוען כי "פעילות חברתית אידאולוגית" זו של סרטי עלילה היא בעלת השלכות משמעותיות על החברה המודרנית, ולכן מחייבת התייחסות רצינית. הספר גם מקשר בין הניתוח הפמיניסטי והתורת-משפטי ובין ההבחנה בין סוגי הכבוד השונים (ובמיוחד הדרת-כבוד וכבוד סגולי) שפותחה בספר "שאלה של כבוד".

[עריכה] כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי

ספר זה, הנשען על הספר "שאלה של כבוד", מציע פמיניזם ישראלי השייך לכאן ולעכשיו: הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם, או: פמיניזם כבוד אדם וחוה. זהו הפמיניזם שלטענת הספר מתפתח בישראל, במשפט ובחברה, בדיאלוג קרוב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ורטוריקת כבוד האדם. הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם זוכה בספר לתיאור יסודי ומקיף ולתאורטיזציה (תוך קישור לפמיניזם האנגלו-אמריקאי והבחנה ממנו). רצח נשים (משיקולי כבוד), אונס, הטרדה מינית, הטרדה מאיימת, הזניה מתועדת (פורנוגרפיה) ובחירה בשם משפחה – כולם מנותחים בפרקיו השונים של הספר דרך פריזמת הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם. המתודולוגיה הפמיניסטית המוצעת בספר, "ניתוח פמיניסטי רב ממדי", מודגמת על כל אחד מן הנושאים הללו.

[עריכה] ספריה

• Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law, 2001, U. of Michigan Press
• פמיניזם, זכויות ומשפט, 2002, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב.
• שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, 2004, הוצאת כרמל, ירושלים.
• Framed: Women in Law and Film, 2006, Duke University Press
• כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי חדש במשפט ובחברה, 2007, הוצאת כרמל, ירושלים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הבלוג של אורית קמיר
• האתר האקדמי של אורית קמיר
• מאמריה של אורית קמיר באימגו
• המרכז הישראלי לכבוד האדם
• מאמר על כבוד האדם בחברה הישראלית
• מאמר: "תפישות של שוויון: משוויון כמושתת על דמיון לשוויון כמושתת על כבוד האדם"
• אורית קמיר, מאמר: "איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?"
• אריאלה אזולאי, המין האסור, בעיתון הארץ
• ביקורת על הספר "כבוד אדם וחוה, פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי"
• הספר "כבוד אדם וחוה"
• הספר "שאלה של כבוד"
• לילך וגנר, למי, למי, יש פחות כבוד, בעיתון הארץ
• דוח האו"ם: אלימות נגד נשים - הפרת זכויות אדם
• דורית אברמוביץ, האשמה: שוביניזם גברי, הארץ 13.9.01.
• דורית אברמוביץ, קמיר חוזרת, הארץ 8.1.03.