כבוד האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי.

כבוד האדם קשור בערכים נוספים, אך עם זאת הוא נבדל מהם ואינו מצטמצם בצירוף משמעויותיהם. החשובים מבין הערכים הללו הם השוויון והחירות. ערך השוויון מדגיש את ההשוואה בין בני האדם לשם הבטחת הזדמנויות אחידות לכולם; ערך החירות מתמקד בהבטחת חופש הפעולה של הפרט, בעיקר לעומת הכלל, החברה, המדינה; כבוד האדם אמנם קשור בשניהם, אך הוא מתייחס בראש ובראשונה לכך שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, המשפחה האנושית, והוא קובע כי כבני משפחת האדם, כולנו בעלי ערך ייחודי. זאת בין שאנו צעירים או מבוגרים, עניים או עשירים, בריאים או חולים, לבנים או שחורים, גברים או נשים, הודים או סינים. כבוד האדם קשור בערך השוויון ואף מכיל תפיסה של שוויון, כיוון שהוא קובע שכל בני האדם שייכים באותה מידה, כלומר במידה שווה, למשפחת האדם; כולם אנושיים במידה אחת, ואיש אינו יכול לטעון ליתר אנושיות מזולתו. אך שלא כמו ערך השוויון, כבוד האדם אינו מתמקד בהשוואה בין בני האדם, אלא במכנה המשותף להם. בדומה, כבוד האדם קשור בערך החירות ואף מכיל תפיסה של חירות, שכן השתייכות למין האנושי משמעותה, בין השאר, החופש להגדרה עצמית ולמימוש עצמי, וערכו של האדם כולל את ערכו כיצור חופשי להגדיר ולממש את עצמו. אך שלא כמו ערך החירות, כבוד האדם אינו מתמקד בהבטחת עצמאותו של הפרט מן הקבוצה או המדינה, אלא בערכן המוסרי של תכונותיו הטבועות, כמו חירותו. כבוד האדם הוא, לכן, בסיסי וכללי יותר מערכים אחרים, אפילו כמו השוויון והחירות. תכונותיו הכלליות והבסיסיות מקשרות את כבוד האדם לכל זכויות האדם, ומקנות לו מעמד מיוחד בכל הקשור בזכויות אלה. לכן הוא מתאים לשמש כערך יסוד הנעוץ בלב השקפות עולם ערכיות, ובמיוחד כאלה המתמקדות בזכויות האדם.

ואכן, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אשר נחתמה ב-10 בדצמבר 1948 בעצרת האומות המאוחדות, בחרו אומות העולם בערך כבוד האדם, הנקרא באנגלית dignity, כערך היסוד הבסיסי והראשוני מכולם. הפתיח להכרזה קובע כי כל בני האדם שווים בכבוד האדם (ה-dignity) שלהם, וכי מעמדה ערכית זו נגזרות כל זכויות האדם הבסיסיות. כלומר, זכויות האדם הבסיסיות, כמו הזכות לחיים, הזכות שלא להיות מעונים, שלא להיות מורעבים, שלא להיות כלואים או חטופים, שלא להיות מושתקים או מבודדים – כולן נגזרות מן הקביעה הערכית, המוסרית, שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, הם שותפים באנושיות, וככאלה הם בעלי ערך. לכן לכולם זכות להגדיר את עצמם, לבחור לעצמם בני זוג, להקים משפחה כרצונם, לדבר בשפתם, לטפח את תרבותם, להאמין או שלא להאמין כראות עיניהם וכיוצא באלה. ההכרזה לכל באי עולם, שנוסחה על ידי הפילוסוף הצרפתי היהודי רנה קסין, מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל. לפי גישה זו, בשום מקום ובשום זמן אסור – ואי אפשר – לגזול משום אדם בשל שום סיבה את השתייכותו למשפחת האדם ואת הערך הטבוע בו ככזה. קביעה זו היא פועל יוצא של מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן ניסו גרמניה הנאצית ובנות בריתה לעשות בדיוק את הדברים הללו: לשלול מאנשים את אנושיותם, את שייכותם למשפחת האדם, ולכן גם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם. יהודים, צוענים, אנשים בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות, הומוסקסואלים ולסביות ואחרים הוגדרו על ידי הנאצים כ"לא אנושיים", ולכן כמי שניתן להשתמש בהם כחומר גלם, לשלול מהם את כל זכויותיהם, ואף להשמידם. הקביעה שכבוד האדם הוא ערך מוחלט ואוניברסלי החל באותה מידה בדיוק על כל בני האדם באשר הם, תמיד וללא סייג, היא תגובת נגד של העולם שלחם בנאציזם וניצחו, ובחר לקבוע כערך עליון בדיוק את הערך שעליו קראו הנאצים תיגר.

בשנת 1992 הלכה מדינת ישראל בעקבות מועצת האומות המאוחדות ובחרה בכבוד האדם כערך היסוד של מגילת זכויות האדם שלה, כאשר הכנסת כוננה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיפו הראשון של חוק היסוד קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות בהכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". חוק היסוד קובע הגנות על חיי האדם, גופו, כבודו, קניינו, חירותו ופרטיותו. רבים סבורים שחוק היסוד חולל בישראל "מהפכה חוקתית" במספר מובנים. אחד מהם, הוא שכבוד האדם הפך לערך הליבה של החברה הישראלית: זכויות האדם, חובות הרשויות וזכויותיהן, והיחסים בין הפרטים ובין המדינה נבחנים כולם לאורו. בתי המשפט מחויבים לבחון זכויות וחובות של פרטים ורשויות בהשוואה לכבוד האדם. בנוסף, חוקים ספציפיים מתייחסים להיבטים מוגדרים של זכויות האדם, וגוזרים אותן מכבוד האדם. כך, למשל, החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, נועד להיות אחד החוקים הללו, האוסר על הטרדה מינית כדי להגן על כבוד האדם. סעיפו הראשון של החוק קובע כי מטרתו "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבוד האדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

ההתמקדות בכבוד האדם מעלה את ערכם של כל בני האדם, אולם יש הטוענים כי היא מבחינה מדי בין בני האדם ובין שאר היצורים החיים, ומתעלמת מערכם המוסרי.

מקורו ההיסטורי של ערך כבוד האדם בתפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן הוא בעל ערך מיוחד: כבודו של האל מצוי גם בו. לפי גישה זו, מה שמייחד את האדם ומעניק לו את ערכו המוסרי הוא צלם האלוהים שבו. יש הטוענים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ולכן כולם חולקים את כבוד האל באותה מידה. יש הטוענים עוד שכל היצורים החיים, לרבות כל החיות, גם הם נבראו בצלם אלוהים, ולכן גם הם שותפים בכבוד האל והם בעלי ערך מוסרי מוחלט. התפיסה המודרנית, ההומנית של כבוד האדם אינה מתייחסת לצלם האל, אלא לצלם האדם בלבד.

אחד ההוגים שהשפיעו באופן העמוק ביותר על התפתחות תפיסת כבוד האדם הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. קאנט קבע כי תמיד יש לראות בכל אדם לא רק אמצעי לקידום צרכיו של אדם אחר, אלא גם מטרה עצמאית בעלת ערך מוחלט העומדת בפני עצמה. כלומר: לעולם אין להתייחס לאדם כאילו היה חפץ, אלא תמיד יש לזכור גם את המתחייב מאנושיותו. ציווי זה נתפס עד היום כמבטא באופן הבהיר ביותר את משמעות כבוד האדם.

כבוד האדם מקושר בעברית עם ערך הכבוד (honor). הכבוד הוא ערך המבחין בין אנשים על פי חשיבותם, מעמדם, ייחוסם, עושרם, או תכונות אחרות, שחלקן קשורות במשפחותיהם וחלקן ניתנות לרכישה. הכבוד הוא ערך המעודד אנשים להתחרות אלה באלה כדי לרכוש יותר מעמד ולהתנשא מעל אחרים. הוא שונה מכבוד האדם כיוון שאינו מדגיש את השותפות המלאה והמוחלטת של כל בני האדם באנושיות, ובערך האחיד והמשותף של כולם מעצם היותר אנושיים. יש המבחינים בין הכבוד וכבוד האדם על ידי כינוי כבוד האדם "כבוד סגולי", ואת הכבוד – "הדרת-כבוד". לפי גישה זו, כבוד האדם כמי שנברא בצלם אלוהים מכונה "הילת כבוד", ואילו סוג נוסף של כבוד, "כבוד מחיה", מייחס ערך מוסרי לייחודו של כל אדם באשר הוא אדם שונה ומיוחד, בעל מקבץ תכונות המאפיינות רק אותו.

[עריכה] לקריאה נוספת

אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, 2004, הוצאת כרמל.
יוסף דוד (עורך), שאלה של כבוד - כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
דורון שולצינר, "כבוד האדם - הצדקה, לא זכות", המשפט 21, עמ' 23 (2006).