אבשלום פיינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אבשלום פיינברג (כח בתשרי ה'תר"ן / 23 באוקטובר 1889 - כו בטבת ה'תרע"ז / 20 בינואר 1917), מחולל רעיון ניל"י ומייסדה. נהרג כשהיה בשליחות הארגון, כאשר ניסה לחצות את קו החזית ולהגיע אל הכוחות הבריטיים שישבו בחצי האי סיני, על מנת לחדש עמם את הקשר.

תוכן עניינים 1 ילדות ונעורים 2 פעילותו בניל"י 2.1 רקע 2.2 ניסיונות להגיע אל הבריטים 2.3 נפילתו בחולות המדבר 3 מציאת עצמותיו 4 דמותו 5 ראו גם 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] ילדות ונעורים

אבשלום פיינברג נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עקרה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך בידי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק, ולאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, מקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ביפו.

בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בשעה שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים.

בגיל שתים עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה "ארץ ישראל חופשית". כשהיה בגיל ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שעדיין לא היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי, והן מפני מחלתו: בקיץ 1904 יצא אבשלום לסיבוב במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. כתוצאה מכך, התקרר וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.

שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ושארל פגי המשורר.

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ושם עבד כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונרוולגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע שנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חוזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לנסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה, כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה והתארס, בהמשך, עם רבקה אהרנסון. בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.

[עריכה] פעילותו בניל"י

[עריכה] רקע

פיינברג, כיהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים:

"...בטורקיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה טורקית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהטורקים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם טורקי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד טורקיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם...

קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בטורקים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר".

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סולד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים:

"הקצין שנשלח למקום (...) האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית...

אל-אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה-מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער...

...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא".

[עריכה] ניסיונות להגיע אל הבריטים

ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה, הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו.

לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא הטורקי ואודות שני טייסים בריטיים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סולד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ.

כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח ובו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אוניה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי:

"אדוני הלייטננט,

כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, עניין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם (...) אם להניח כי הסורים [=צוות האונייה] בגדו - וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי - הנה מה עלול לקרות (...) אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי (...) בין... הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למותר... להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד".

פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם תלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני-כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום. בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.

[עריכה] נפילתו בחולות המדבר

ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים#נפילתו של אבשלום פיינברג בחולות המדבר

שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה היה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדראמים טורקיים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדראם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.

[עריכה] מציאת עצמותיו

ערך מורחב – מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג

לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

בתשכ"ט הוקם היאחזות נח"ל דקלה בחבל ימית להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות הנסיגה הישראלית מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם דקל. בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על-שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום.

מזרחית לכביש החוף הישן, צפונית לצומת כפר הרא"ה הוקם גלעד לזכרו של אבשלום . לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת על הגלעד המספרת על כך.

[עריכה] דמותו

מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, בה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באפיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ("דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת..." כתב לרבקה במכתב בינואר 1912).

אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה:

"...וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום "לחזות בהיחרץ הגורל". ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעם. ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה רבה, מה רבה המצוקה!

דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי מסתורין, ורועים עזים עטורי תלתלים כבני אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכים, ולוחמים שוצפים כאשדות מים".

ובהמשך:

"וברדתי אל המישור, צילצלו באזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (...) ואשר הם סיסמה נאה:

עם חי, ויהי מפוזר ומיצער, מתחסן באסונו ובכאבו מתעלה; ומבטו הדועך ככבות עין גוועת הופך למבט הנשר הממריא בעוז שכור תכלת, פרוש אברה יחתור באון מול החמה היוקדת, ובגעל נפשו את הצר הצורר והקודר תהיה חולשתו לכוח, וייאושו למקור תקוה; ואולם העם אשר אל הנשגב לא התעלה, בייסוריו ואת לבו לא כיון אל מטרה גדולה ונאצלה, העם ההוא לא יזכה לישועה, מות ימות באין תקוה לגאולה".

אכן, שאלה גדולה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה" (יומן המסעים שכתב במהלך שיטוטיו בארץ ישראל במסגרת עבודתו בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, 1911).

[עריכה] ראו גם

• תמר אשל, אחייניתו של פיינברג.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אהרן אמיר (עורך), אבשלום - כתבים ומכתבים, שקמונה, 1971.
• אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961 (מפתח בערכו).
• שלמה א. בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: אבשלום פיינברג

• כתבי אבשלום פיינברג בפרויקט בן-יהודה
• סיפור חייו של אבשלום פיינברג באתר "לחיות את ההיסטוריה" בגלים
• הבלדה "אלף נשיקות" שכתב פיינברג, באוסף "מכתבים בלתי נשכחים" באתר רשות הדואר
• סיפור חייו של אבשלום פיינברג, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון