קדימה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קדימה | |
|---|---|
 |
|
| אפיון: | מפלגת מרכז[1] |
| כנסות: | הכנסת ה-16 ו-ה-17 |
| ממשלות: | 30, 31 |
| מנהיגים: | אריאל שרון, אהוד אולמרט |
| שיא כוחה: | 29 מנדטים (הכנסת ה-17) |
| נוצרה מתוך: | פורשי הליכוד והעבודה |
| התמזגה לתוך: | {{{התמזגה לתוך}}} |
- ערך זה עוסק במפלגת קדימה. אם התכוונתם למועצה המקומית, ראו קדימה-צורן.
קדימה היא מפלגה ישראלית, שהוקמה בנובמבר 2005 על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, שפרש לשם כך מהליכוד, כשאליו מצטרפים רבים מחברי הכנסת של הליכוד וחברי כנסת נוספים. בין בכירי המפלגה כיום נמנים ראש הממשלה אהוד אולמרט וממלאת מקומו ציפי לבני.
תוכן עניינים |
[עריכה] מצע המפלגה
- שמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
- קידום תהליך השלום ועיצוב גבולות הקבע על בסיס יישום מפת הדרכים, והכללת גושי ההתיישבות (גוש עציון, אריאל ומעלה אדומים) בשטחה של מדינת ישראל בכל הסדר קבע עתידי עם הפלסטינים.
- שמירה על ביטחון ישראל ומלחמה בטרור תוך כדי שמירת האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל.
- השלמת גדר ההפרדה בהקניית ביטחון מרבי לאזרחי ישראל, תוך הכללת גושי ההתיישבות בתוואי הגדר.
- שמירה על ירושלים המאוחדת, כבירת ישראל.
- קידום שוויון זכויות למיעוטים.
- הנהגת מס הכנסה שלילי וחוק פנסיה חובה לכל עובד.
- הגדלת הקצבאות לקשישים ולנכים והרחבת סל התרופות.
- מציאת פתרון לבעיית הנישואים האזרחיים.
- הנהגת רפורמה במשטרת ישראל.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] רקע להקמת המפלגה
במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה החליט שרון על תוכנית ההתנתקות. בדרך לביצועה פעל באופן שקומם כנגדו רבים בקרב מפלגתו ומחוצה לה. התנהגותו זו של שרון, שכללה פיטורי שרים, והתעלמות מהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד, הביאה ליצירת קבוצה ובה כ-13 חברי כנסת מהליכוד, שהבולט ביניהם הינו עוזי לנדאו, שפעלו ככל יכולתם להצר את צעדיו של שרון. הגוף זכה לכינוי "המורדים" מצד אנשי שרון, כינוי שאומץ על ידי התקשורת, אם כי לא על ידי חברי הכנסת המתנגדים לשרון עצמם, שטענו כי אינם מורדים אלא דווקא מייצגים את מדיניתו המסורתית של הליכוד, ממנה סטה שרון. טענתם הייתה כי שרון נבחר על סמך מצע ששלל צעדים כנסיגה חד צדדית מרצועת עזה, וכי דרכו נוגדת את האידאולוגיה של הליכוד, מבית מדרשם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
עם התפטרותו של בנימין נתניהו מתפקיד שר האוצר, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 קם מנהיג חדש למתנגדיו של שרון. למרות זאת בהצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד, שהתקיימה בספטמבר 2005 ניצח שרון את נתניהו, אך היה ברור כי המאבק בין השניים רחוק מסיומו.
בתחילת נובמבר 2005 הביא כוחם של "המורדים" בליכוד לכך ששרון נכשל בקבלת אישורה של הכנסת למינוים לשרים של שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד.
מרכז הליכוד, שבו ניצח שרון במפתיע בחודש ספטמבר, היווה בעיה נוספת. המדובר בגוף שלטוני חזק, שכלל השפעה של גופים מאורגנים וקבוצות לחץ כגון חטיבת מנהיגות יהודית בראשות משה פייגלין וכן היה בעל מוניטין של גוף הנתון ל"קניית קולות" ורבים סברו כי ההחלטות המתקבלות בו אינן ענייניות, ומתקבלות אצל "קבלני קולות" שעיקר רצונם הוא בקידומם האישי ובקידום חבריהם למשרות ממשלתיות בדרך של מינויים פוליטיים. ההשערה הרווחת הייתה כי חברי המרכז נוטים לקו ימני יותר מאשר מצביעי הליכוד שאינם חברי מרכז. מתנגדי שרון ביקשו להביא למצב שבו יהיה שרון כפוף מעשית להחלטות המתקבלות בגוף זה (ולא רק פורמלית כחבר מפלגת הליכוד).
בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, שאירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי השרים בכנסת, סימנה כי תם זמנה של הממשלה, אשר הייתה ממשלת אחדות לאומית המורכבת מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.
על שרון היה להכריע בין התמודדות בליכוד כנגד נתניהו וכנגד ה"מורדים", התמודדות שאף אם היה מנצח בה היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה מתנגדים לו ושעלולה למנוע ממנו יישום תכניות מדיניות לפי רוחו, ובין התמודדות במסגרתה של סיעה חדשה, שתהיה מורכבת מאנשים שיסכימו עם הקו המדיני שירצה לנקוט, ותאפשר לו מרחב תמרון רב יותר כראש ממשלה, לאחר הבחירות לכנסת ה-17.
[עריכה] הקמה
בשעות הלילה המאוחרות שלאחר ה-20 בנובמבר נפל הפור. התקשורת הודיעה כי שרון החליט על עזיבת הליכוד והקמתה של מפלגה חדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון הינה לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006.
במהלך 21 בנובמבר התכנסה המפלגה החדשה לכינוס ראשוני, ושלדה הפרסונלי התגבש. נראה כי עיקר אנשיה הינם מתוני הליכוד, ותומכי שרון מקרב המפלגה. בנוסף, חברו לקדימה גם יוצאי מפלגת העבודה שלא מצאו את מקומם במפלגה לאחר בחירתו של עמיר פרץ. כמו כן, מספר תומכים הגיעו מחוץ למערכת הפוליטית.
המפלגה נקראה בתחילה אחריות לאומית, אך לאחר ימים אחדים שונה השם לקדימה. עם זאת, השם שימש את הסיעה בכנסת למשך כחודשיים, עד שהוחלף גם הוא בקדימה.
מיד לאחר ההקמה החלה המפלגה לגייס פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים, על מנת לבנות רשימה אטרקטיבית שתמשוך את לב הבוחרים. ביום הקמתה , הצליח שרון לגייס 14 מחברי הליכוד לסיעה החדשה:
- שרים: ציפי לבני, אהוד אולמרט, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית
- חברי־כנסת: מרינה סולודקין, רוני בר-און, רוחמה אברהם, אלי אפללו, זאב בוים, יעקב אדרי, מגלי והבה, עמרי שרון.
השגת מספר זה של חברי כנסת פורשים העומדים לרשותו, שליש מסיעת הליכוד, הייתה קריטית לשרון. על פי חוק מימון מפלגות, החזר מימון מערכת הבחירות נעשה על פי מספר המנדטים להם מפלגה זוכה לאחר הבחירות, אך מפלגה קיימת זכאית לקבלת מקדמה על חשבון כספי מימון מפלגות בהתאם לנציגיה בכנסת היוצאת, ולדקות שידור מוגדלות בתעמולת הבחירות. על פי החוק גם סיעת פורשים המהווה לפחות שליש מסיעה קיימת נהנית מזכויות אלו. לאור חשיבותן הגדולה של ההטבות, במיוחד למפלגה חדשה ללא כל תשתית ארגונית קיימת כקדימה, היה על שרון לגייס לפחות 13 חברי כנסת נוספים של הליכוד בטרם הודיע על הפרישה, משימה בה נחל הצלחה.
על ההישג המרשים העיב מעט הכישלון בצירוף שר הביטחון שאול מופז שהחליט לאחר התלבטויות ממושכות להישאר בליכוד ולהתמודד על הנהגתו, על אף בקשתו של שרון שיצטרף למפלגתו. לעומת זאת הצליח שרון לגייס לסיעה את חבר הכנסת העצמאי דוד טל, שפרש חודשים קודם לכן מעם אחד עם הצטרפותה למפלגת העבודה. בנוסף, שני חברי כנסת בכירים ממפלגת העבודה (חיים רמון ודליה איציק) וכן ח"כ מיכאל נודלמן (שפרש עוד קודם מהאיחוד הלאומי) הודיעו על תמיכתם בקדימה למרות שלא עברו פורמלית למפלגה.
הפרופסור אבישי ברוורמן, ששרון ניסה לגייסו למפלגתו, התפקד לבסוף למפלגת העבודה של עמיר פרץ - אך הפרופסור אוריאל רייכמן, שהיה ממייסדי מפלגת שינוי ומפעיליה הבולטים, הצטרף למפלגת קדימה.
ב-30 בנובמבר, לאחר לבטים ממושכים, הודיע לבסוף שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה ועל תמיכתו במפלגת קדימה ובאריאל שרון. פרס לא הצטרף רשמית למפלגה, אולם לאחר שתחילה הודיע כי לא יתמודד במסגרתה לבחירות לכנסת, הודיע בסוף דצמבר לאחר אשפוזו של שרון כי הוא מבקש להיכנס לרשימה, מהלך שנבע כנראה מרצונו לחזק את מעמדו במפלגה, שהיה מבוסס עד אז בעיקר על יחסיו עם שרון. מאוחר יותר התפטר מהכנסת יחדיו עם חיים רמון ודליה איציק, על מנת שיוכלו להתמודד ברשימת המפלגה החדשה בבחירות הבאות.
ב-7 בדצמבר הודיע צחי הנגבי - שר בלי תיק, יו"ר מרכז הליכוד, ומחליפו הזמני של שרון כיו"ר תנועת הליכוד - על הצטרפותו לקדימה. "הלב אמר להישאר בבית הפוליטי שבו גדלתי", אמר הנגבי, "אבל ההיגיון הממלכתי אמר להצטרף למהלך הפוליטי ההיסטורי לצידו של ראש הממשלה". הנגבי, שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, הודה כי "בעמדות המדיניות שלי יש תזוזה מתמשכת לאורך השנים". הצטרפותו של הנגבי לשרון בלטה במיוחד על רקע ידיעות לפיהן המשטרה תמליץ להעמידו לדין על רקע חשיפות על מינויים בלתי-כשרים-לכאורה שביצע בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה, אבל הנגבי דחה השערות שקשרו בין הדברים, ושב והצהיר "לא נפל פגם בפעילותי". הוא הודיע על התפטרותו מהכנסת, ואמר: "המנדט שלי שייך לליכוד, אני מחזיר אותו לליכוד".
ב-11 בדצמבר הודיע גם שאול מופז, שר הביטחון, על הצטרפותו לקדימה - צעד שהתקבל בהפתעה, שכן בשבועות שחלפו מאז פרישת שרון, הבטיח מופז להישאר בליכוד ואמר כי "החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67' היא מסוכנת... הם עלולים לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית". מופז גם האשים את ראש הממשלה בהפיכת אנשי מערכת הביטחון "לשחקנים על המגרש הפוליטי", וסיפר כי "הציעו לי בקדימה להיות מספר 2, סגן ראש הממשלה ושר הביטחון - וסירבתי". למרות התבטאויותיו, מופז הצטרף לשרון - ימים ספורים אחרי פרסום סקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה את הטענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".
מספר לא מבוטל של ראשי ערים, מועצות מקומיות ואזוריות, במגזר היהודי ובמגזר הערבי, הודיעו אף הם על הצטרפותם למפלגה החדשה. דוגמאות בולטות הן עדי אלדר - ראש עיריית כרמיאל ויו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל, יעקב טרנר - ראש עיריית באר שבע והמפכ"ל לשעבר, יונה יהב - ראש עיריית חיפה, מאיר ניצן - ראש עיריית ראשון לציון, צבי צילקר - ראש עיריית אשדוד, יוסי בן-דוד - ראש עיריית יהוד-מונוסון, יוסי נשרי - ראש עיריית קריית אונו, מנחם אריאב - ראש עיריית נצרת עילית, שלמה בוחבוט - ראש עיריית מעלות-תרשיחא, טלאל אל קרינוואי - ראש עיריית רהט, כרמי גילון - ראש המועצה המקומית מבשרת ציון וראש השב"כ לשעבר, אחמד דבאח - ראש עיריית שגור (איחוד הכפרים בענה, דייר אל-אסד ומג'ד אל-כרום) ושמעון לנקרי, ראש עיריית עכו. בנוסף הודיעו אנשי ציבור שונים על הצטרפותם למפלגה.
[עריכה] התמוטטות שרון ומערכת הבחירות
אירוע מוחי קל בו לקה שרון ב-18 בדצמבר העלה בתקשורת את השאלה האם המפלגה מבוססת כולה על אישיותו של מנהיגה, שרון. האירוע הפנה את תשומת הלב גם לכך שלמפלגה לא נקבעו מוסדות או מנגנון המסדיר את תפקודה של המפלגה גם בהיעדרו של שרון. הבעיה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006 (היום בו נרשמה מפלגת קדימה כמפלגה ברשם המפלגות), אירוע ממנו לא חזר עוד שרון להכרתו.
לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל להמשיך לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, החליפו בתפקידים אלה אהוד אולמרט, בתוקף תפקידו כממלא מקום ראש הממשלה. אולמרט בחר בעצמו את רשימת המפלגה לכנסת, ללא נוהל דמוקרטי כלשהו, עובדה שמפלגות אחרות ניסו להדגיש, ללא הצלחה רבה. השפעתו הרבה על עמדותיה המדיניות של המפלגה בלטה בהציגו במהלך מערכת הבחירות את תוכנית ההתכנסות לנסיגה ביהודה ושומרון ועיצוב גבולות קבע, תוכנית שנראתה כנוגדת את הקו המדיני בו נקט שרון בפומבי אחר תוכנית ההתנתקות, ששלל נסיגות חד צדדיות נוספות. אירועים בולטים שהעיבו על כהונתו של אולמרט כראש ממשלה בפועל עוד במהלך החודש הראשון לה היו היו ניצחונו המפתיע של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-25 בינואר, שהתאפשר כתוצאה מהסכמתה של ממשלת ישראל לקיום הבחירות, ופינוי הבתים האלים בעמונה ב-1 בפברואר. עליית שלטון החמאס אף הובילה ב-14 במרץ למבצע הבאת ביכורים ללכידת רוצחיו של השר רחבעם זאבי, אשר עמדו להשתחרר מכלאם.
במהלך מערכת הבחירות העלו יועצי המפלגה את הרעיון להציב את ראש הממשלה שרון, השרוי במיטתו חסר הכרה, במקום הראשון כיו"ר או במקום 120 הסמלי [1]. התוכנית לא יצאה אל הפועל לאחר שזכתה לביקורת ציבורית רבה, וממילא לא הייתה ניתנת לביצוע שכן על פי חוק נדרשת חתימת המועמד על טופסי ההרשמה של המפלגה.
מערכת הבחירות תועדה בחלקה בסרט התעודה כל אנשי הקמפיין ששודר לאחר הבחירות בערוץ 10, ובו נראו השינוי בקמפיין לאחר מחלת שרון, הכתבת מהלכים על ידי היועצים האסטרטגיים, ספינים תקשורתיים, החרמת עיתונאים "סוררים" ועוד.
אותיות המפלגה בפתק ההצבעה בבחירות לכנסת ה-17 היו "כן", כמו כן הודפס על הפתק הכיתוב: "קדימה עם אהוד אולמרט לראשות הממשלה".
[עריכה] תוצאות הבחירות
ב-28 במרץ 2006 התקיימו הבחירות לכנסת ה-17. בתום ספירת הקולות התברר שקדימה היא המפלגה הגדולה ביותר עם 29 מנדטים, ואולמרט הרכיב את הממשלה ה-31. למרות הניצחון בבחירות הייתה מהולה השמחה בתחושת החמצה שכן המפלגה לא השיגה את מספר המנדטים הגבוה שצפו לה הסקרים (כ- 36-40). ב-26 באפריל 2006 חתמה קדימה עם מפלגת הגמלאים על הסכם קואליציוני במסגרתו הוסכם כי שתי המפלגות יפעלו כסיעה משותפת, אם כי לא יאוחדו באופן רשמי [2].
[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת
הכנסת ה-16 (2003)
15 מנדטים: רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, אלי אפללו, זאב בוים, רוני בר-און ,אברהם הירשזון, מגלי והבה, דוד טל , ציפי לבני, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אריאל שרון, עמרי שרון[3]
1. ^הסיעה נוצרה תחת השם "אחריות לאומית" ב-23 בנובמבר 2005 על ידי 14 מחברי סיעת הליכוד ודוד טל מסיעת היחיד נוי (שיצר ב-23 במאי 2005 לאחר שפרש מעם אחד עקב הצטרפותה לעבודה-מימד). ב-17 בינואר 2006 שונה שמה ל"קדימה".
2. ^ הרשימה אינה כוללת את חברי הכנסת שמעון פרס, חיים רמון, ודליה איציק מהעבודה ומיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי שהודיעו על תמיכתם במפלגה אך לא יכלו להצטרף לסיעה בכנסת מסיבות חוקיות. כמו כן לא נכלל צחי הנגבי מהליכוד שהצטרף למפלגה אך התפטר מהכנסת ולא הצטרף לסיעה.
3. ^ ב-5 בינואר 2006 פרש מהכנסת עמרי שרון עקב הרשעתו בפלילים. החליף אותו דוד מנע מהליכוד.
הכנסת ה-17 (2006)
29 מנדטים: רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, דליה איציק, זאב אלקין, אלי אפללו, זאב בוים, יצחק בן ישראל[3], מנחם בן ששון, רוני בר-און, שלמה ברזניץ[4], עמירה דותן, אבי דיכטר, אברהם הירשזון, צחי הנגבי, מגלי והבה, יואל חסון, שי חרמש[2], דוד טל, אביגדור יצחקי[5], ציפי לבני, שלמה מולה[5], שאול מופז, מיכאל נודלמן, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, יוחנן פלסנר[4], שמעון פרס[3], אוריאל רייכמן[2], חיים רמון, מאיר שטרית, עתניאל שנלר, רונית תירוש.
1. ^מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: רחל אדאטו לוי, שי אביטל, אנסטסיה מיכאלי (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן).
2. ^ב-28 באפריל 2006 פרש מהכנסת אוריאל רייכמן, לאחר שלא קיבל את תיק החינוך שהובטח לו, החליף אותו שי חרמש.
3. ^ב-13 ביוני 2007 נבחר שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה. החליף אותו יצחק בן ישראל.
4. ^ב-25 בספטמבר 2007 הודיע שלמה ברזניץ על פרישתו מהחיים הפוליטיים והתפטר מהכנסת. החליף אותו יוחנן פלסנר.
5. ^ב-7 בפברואר 2008 התפטר מהכנסת אביגדור יצחקי. החליף אותו שלמה מולה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר תנועת קדימה הרשמי
- אתר הפעילים של תנועת קדימה
- קדימה באתר הכנסת
- קדימה בכנסת הנוכחית
- אחריות לאומית באתר הכנסת
- שרון: המפלגה החדשה תתמוך במפת הדרכים באתר וואלה
- תוצאות המפץ הפוליטי, באתר nrg מעריב
- המפלגה קדימה יצאה לדרך, באתר ynet.
- מצע רשימת קדימה לבחירות לכנסת ה 17, באתר תנועת קדימה
- המצע הכלכלי-חברתי של המפלגה, באתר ynet
- ניצחון ראשון למפלגת קדימה - השגת שם המתחם באינטרנט, באתר nrg מעריב
- הצורך בקיומה של קדימה הוא צורך ישראלי עמוק, ארי שביט, עיתון הארץ 18.1.2008
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בשל הקמתה המהירה של המפלגה והעובדה כי חבריה הגיעו ממפלגת שונות, יש הרואים בקדימה מפלגת מרכז, אך עם נטיות ימינה או שמאלה.
