משה פייגלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה פייגלין (נולד ב-1962), פעיל פוליטי ישראלי, מייסד תנועת זו ארצנו, ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, שהתמודד מטעמה על ראשות המפלגה. היו שכינו את אנשי מחנהו בליכוד בשם "פייגלינים"^[1].

תוכן עניינים 1 רקע 2 פעילותו הפוליטית 2.1 זו ארצנו 2.2 מנהיגות יהודית בליכוד 3 השקפותיו 4 ספריו וכתביו 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] רקע

משה פייגלין הוא יליד חיפה. בילדותו עבר עם משפחתו לרחובות, שם למד בבית הספר "תחכמוני" ואחר כך בישיבה התיכונית אור עציון. שירת בצה"ל כקצין בהנדסה קרבית והשתחרר בדרגת רב-סרן. לאחר שחרורו הקים את חברת גלישת המצוקים הראשונה בישראל שעסקה בתחזוקה חיצונית של בניינים גבוהים. במקביל הקים חברת הזנק, שאת הבעלות עליה העביר לחברו בזמן הסכמי אוסלו, עקב פעילותו בתנועת זו ארצנו, שאותה הקים באותה תקופה. פייגלין הוא תושב גינות שומרון, נשוי לציפורה, אב לחמישה וסב לשני נכדים.

[עריכה] פעילותו הפוליטית

[עריכה] זו ארצנו

בשנים 1992 - 1995 היה פעיל נגד הסכם אוסלו והקים עם בני אלון ושמואל סאקט את תנועת זו ארצנו כתגובה למה שכינה בספרו "בגידת ארגוני המתנחלים". "זו ארצנו" התנגדה להסכמי אוסלו שעברו בכנסת באותה התקופה, ונקטה קו מחאה אותו כינתה מרי אזרחי בלתי אלים. "זו ארצנו" ערכה הפגנות בלי לבקש רישיון, כדי להפגין את חוסר הלגיטימיות של הממשלה. כתוצאה מכך, התעמתו אנשי התנועה מספר פעמים עם משטרת ישראל.

בשנת 1997 הורשע פייגלין על פעילותו בתנועת "זו ארצנו" בעבירת המרדה ובפרסום דבר המרדה ונשפט ל-18 חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים בפועל. בנוסף הופעל נגדו מאסר חופף על תנאי לחצי שנה שהיה תלוי נגדו. פייגלין לא הגיש ערעור וריצה את העונש בעבודות שירות. לאחר שריצה את עונשו הקים את תנועת מנהיגות יהודית.

[עריכה] מנהיגות יהודית בליכוד

החל ממועד הצטרפותו לליכוד, פעלה חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד להצבתו כמועמדה לראשות הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה. בהתמודדות הראשונה מאז הצטרפותו על ראשות המפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-16, זכה בקולותיהם של 3.5% מהמצביעים בקרב מתפקדי הליכוד. מאז התמיד פייגלין בהצבת עצמו לראשות התנועה בכל מערכת בחירות, והצהיר בכל הזדמנות שימשיך לרוץ לראשות הליכוד עד שינצח, זאת חרף לחצים של גורמים פוליטיים בימין, בתוך הליכוד ומחוצה לה. לטענת "מנהיגות יהודית", מטרת ריצתו של פייגלין איננה אישית, אלא לאומית-אידאולוגית. לאור זאת הכריז פייגלין שהוא אינו פוסל אפשרות כי - בתום התהליך המאומץ והרב-שלבי (העלול אפוא להיות מתיש ורב-שנים), מי שלבסוף יעמוד מטעם "מנהיגות יהודית" בראשות ממשלת ישראל - לא יהיה בהכרח הוא, למרות שכרגע הוא המועמד שהוצב מטעם "מנהיגות יהודית" לצורך המעבר מעל פני משוכת השלב הנוכחי המקדמי של השגת ראשות הליכוד.^[2]

בנפרד מריצתו לראשות הליכוד, בבחירות המקדימות במרכז הליכוד לכנסת ה-16 (בשנת 2003) הגיע פייגלין למקום ה-39 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת. עקב הרשעתו הפלילית, היה פייגלין מחויב על פי חוק להצהיר על הרשעתו ולבקש כי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית יחליט, לפני הגשת רשימת המועמדים, האם זו עבירה שיש עמה קלון. פייגלין לא פנה מיוזמתו, וגם הליכוד לא יזם פניה כזו. יושב ראש הוועדה החליט לפסול את הכללתו של פייגלין ברשימת הליכוד גם משום שלא יזם את הפניה וגם משום שיש קלון בהרשעתו. בעתירה של פייגלין לבג"ץ קיבל בית המשפט את הטיעון הטכני (שפייגלין לא יזם את הפניה ליושב הראש) ואישר את הוצאתו מהרשימה. בג"ץ החזיר את הדיון בשאלת הקלון לוועדת הבחירות. משמונה השופט יעקב טירקל ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית קבע כי בהרשעה אין קלון. היועץ המשפטי עתר בשל כך לבג"ץ, אך העתירה נדחתה בשל חוסר רלוונטיות (העתירה הוגשה מספר חודשים לפני תום 7 שנים ממועד ריצוי העונש ולא נראו בחירות מוקדמות באופק).

ב-19 בדצמבר 2005, זכה פייגלין בכ-7,000 קולות, שהם 12.4% מהמצביעים בקרב מתפקדי הליכוד בבחירות המקדימות לראשות התנועה ובמקום השלישי לאחר בנימין נתניהו וסילבן שלום. עם היוודע התוצאות החל נתניהו בנסיונות לסלקו מהליכוד. בתגובה, הציג פייגלין את מועמדותו לחברות בכנסת מטעם הליכוד וציין כי עשה זאת דווקא משום נסיונות אלה. לאחר החלטת יו"ר ועדת הבחירות של הליכוד לפיה במעשיו של פייגלין אין קלון ושהוא כשיר להיבחר לכנסת, ותוך סיכום עם אנשיו של נתניהו אליו הגיע כדי להרגיע את הרוחות - הסיר פייגלין את מועמדותו לחברות בכנסת ה-17. את הצעד הזה נימק בכך שבמתכונתה הנוכחית של הכנסת הוא מעדיף לפעול מחוצה לה, ושאינו רוצה להיות שותף למצג השווא של הדמוקרטיה בישראל; או כלשונו: "חושש להיכנס לבקבוק שבכיסו הקטן של אהרן ברק".

בעקבות החלטת מרכז הליכוד לקיים בחירות מקדימות ב-14 באוגוסט 2007, הודיע פייגלין כי יתמודד במירוץ לראשות הליכוד. הסקר הראשון שפורסם בקול ישראל העמיד את פייגלין במקום השני אחרי נתניהו ולפני סילבן שלום (שפרש מאוחר יותר מהמרוץ). לפני הבחירות הוגשה בקשה לוועדת הבחירות של הליכוד, למנוע את התמודדותו של פייגלין, בנימוק שמשנתו נוגדת את ערכי הליכוד. במטה של פייגלין האשימו את בנימין נתניהו בתככנות כוחנית לטיהורים פוליטיים. סיסמתו של פייגלין בהתמודדות זו הייתה: "משה פייגלין – כי יש לו א-לוהים". הסקרים חזו לו 30 אחוזי תמיכה.

בבחירות המקדימות, שהתקיימו ב-14 באוגוסט 2007, הגיע פייגלין שני מבין שלושת המועמדים, עם קרוב ל-9,000 קולות שהיוו 23.4% מקולות הבוחרים (לעומת 72.8% לנתניהו). ^[3]

[עריכה] השקפותיו

את תפיסותיו השונות בנושאים רבים פייגלין מבאר ופורס בהרחבה במאמריו וספריו שיצאו לאור בשנים האחרונות.

• תפיסתו המדינית המוצהרת של פייגלין מבוססת - ביסודה - על ראיה לאומית-יהודית רדיקלית, אשר לאורה הוא משתית עמדה ביטחונית בלתי מתפשרת אל מול "הטרור הערבי" (פייגלין שולל את המושג "פלסטיני"): בניגוד ליריבו הפנים-מפלגתי בנימין נתניהו שטבע את האימרה "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" - טבע פייגלין אימרה נגדית: "לא יתנו וגם לא יקבלו, את האויב יש לנצח". פייגלין רואה בנוכחות הערבית בארץ ישראל כיבוש שהחל לפני 1,370 שנה (דהיינו כ-560 שנים אחרי שרוב עם ישראל הוגלה מארץ ישראל). לדבריו, יש לסיים כיבוש זה בהקדם, משום שהוא אחד המקורות לצרות המדיניות, הערכיות והקיומיות של עם ישראל בארצו. בהשראה מדבריו של אורי צבי גרינברג "השולט בהר - שולט בארץ", טוען פייגלין שסיום השלטון הערבי על הר הבית יביא במישרין לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ לטרור, ישקיט את המזרח התיכון, ויביא שלום לאזור ולעולם. פייגלין סבור כי מקור המוטיבציה של הטרור הערבי הוא בתקווה ולא בייאוש: לא היאוש ממצבם מניע את הערבים, אלא תקוותם לסלק את עם ישראל מארץ ישראל. לדבריו, רק גדיעת התקווה הזו על ידי חסימת^[4] כל אופציה של כינון מדינה ערבית באיזשהו חלק של ארץ ישראל, תעצור את הטרור ותשקיט את האזור.

עם זאת, ועל אף תפיסותיו הניציות המובהקות, הבהיר פייגלין כי בשונה מעמדות כוחניות הרווחות הן בשמאל והן בימין - הרי שלדעתו בזמן שבו לא ניטשת מלחמה שאותה יזם האויב (ושדיני המוסר שלה שונים מהרגיל) יש להתנגד לטרנספר כפוי (שלא כמו עידוד הגירה מרצון). כלומר יש להתנגד לסילוק כפוי של אדם מביתו הפרטי (או מאדמותיו שבהן נולד או שאותן רכש), בין אם האדם יהודי ובין אם הוא ערבי, בין אם ביתו בישראל ובין אם ביתו בשטחים. בהתנגדותו זו לכפיית ההגירה רואה פייגלין את עצמו כמוסרי יותר מן השמאל הישראלי: "אני חושב שהכפייה שיש היום היא כפייה איומה ונוראה. לפני שנה וחצי...העבירה הכנסת חוק - שמבחינה מהותית - לא היה הבדל גדול בינו לבין חוקי נירנברג, ואני מדבר על חוק פינוי פיצוי: חוק ששלל מאוכלוסייה שלמה את זכויות היסוד שלה כבני אדם, את זכות הקנין, הזכות לכבוד, את כל זכויות היסוד שלה, רק משום שהיא יהודית. החוק הזה איפשר לבוא לקהילות שלמות, לישובים שלמים, לגרש אותם, להחריב אותם, לזרוק אותם לכל הרוחות. דבר כזה לא יכול להתחולל במדינה שערכי החרות הם נר לרגליה".^[5]

בראיון לערוץ הכנסת בסוף שנת 2005 ^[6], טען פייגלין כי ערכי האסלאם הפטריארכאלי "הסוגד לכוח", הופכים את התרבות הערבית ל"תרבות נחותה, תרבות של מחבלים מתאבדים", אך הדגיש שזו אינה תוצאה של תכונות מוּלָדוֹת של הערבים עצמם.

• באשר ליחס הראוי של השלטון כלפי זכויות האדם, תפיסתו המוצהרת של פייגלין היא, ביסודה, ליברלית רדיקלית (ללא הבחנה בין בני אדם על רקע לאומי), ומבוססת על משנה פילוסופית סדורה. למשל, לדעתו (הבלתי קונצנזואלית), חלה חובה ערכית על המדינה לגלות סובלנות כלפי כל מרי אזרחי בלתי אלים ובפרט כלפי כל סרבנות מצפון, מימין ומשמאל, ללא קשר לאופי הפוליטי של הסירוב, שכן לדעתו זוהי אבן הבוחן המהוה את הסממן המובהק של מדינת חופש, אשר את החתירה להשגתה הוא רואה כיעד פוליטי מובהק שלו. הוא גם רואה את עצמו כנאבק, למען ריסון השלטון, ונגד כל גילויי פשיזם שלטוני, קרי נגד כל ניסיון מצד השלטון להפוך את המדינה לערך עליון.

עם זאת, ועל אף עמדותיו הליברליות המובהקות הנ"ל, הרי שבאשר אל סוגית מתן התר עבור מפגני-קרנבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל - או עבור מצעד הגאווה - פייגלין מביע עמדה יותר מורכבת.^[7] לדעתו, ראוי לאזן בין מתן הזכות הפרטית לאפשר להומוסקסואלים לנהוג בבתיהם הפרטיים כראות עיניהם - לבין האינטרס הציבורי למנוע בתוך רשות הרבים "השפרצה" (כלשונו) הפוגעת פומבית ברגשות הציבור (בדוגמה לעיקרון מאזן זה - הוא מזכיר לשבח את העובדה שכיום נמנעים קרנבלים פומביים ביום הזיכרון לחללי צה"ל וכדומה - מחמת פגיעה ברגשות הציבור), ולכן הוא סבור כי יש לשקול לאפשר מצעדי גאוה פומביים - רק אם הרשות המקומית תסדיר זאת בתקנון העירוני לאחר שתתחשב במידת פגיעותם של תושבי המקום מכל מצעד פומבי כזה בתחומם.

• בנושאי דת ומדינה מתנגד פייגלין במוצהר לקיומן של מפלגות דתיות ושל חוקים דתיים, קל וחומר לכל אפשרות היפותטית עתידית של מדינת הלכה. הוא הצהיר כי ביום שבו יהיה חוק שידרוש חבישת כיפה - הוא יהיה הראשון להסירה מראשו. התנגדות דומה הוא הביע גם נגד חוקי שבת למיניהם, ובהקשר לכך הצהיר: "אני לא מאמין בשום דבר שלא בא מתוך בחירתו החופשית של העם".^[8]

• בנושאי משק וכלכלה, נוקט פייגלין קו ליברלי קלאסי. פעמים רבות, אף שיבח את מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר (בצד הביקורת החריפה שפייגלין מותח נגד עמדותיו המדיניות של נתניהו).

• בנושאי חברה, קורא פייגלין לשינויים ליברליים רדיקליים נרחבים בתחומים רבים, ובעיקר בשלושה תחומים מרכזיים: חינוך, משפט ותקשורת, כשברקע הוא מעמיד את: הזהות היהודית המאחדת (ברמה התודעתית-תרבותית - לא האכיפתית), ואת הליברליזם וזכויות הפרט (במישור החוקתי ובאופן שהדבר יחלחל מטה דרך כל המבנה הממסדי המסועף של המדינה).

• בנושאי מנהיגות, קבוצת "מנהיגות יהודית" שהוא עומד בראשה תומכת בהעמדת מנהיג "אמוני" למדינת ישראל, וסבורה שחלק מכשלון הימין בישראל נבע מכך שמאז ומתמיד הימין העמיד בראשו אדם "לא אמוני", כלומר אדם נטול תפיסה ערכית מוצקה מבוססת ובעלת עוצמה פנימית המספיקה לעמידה בלחצים אשר בהם נדרש מנהיג מדינת ישראל לעמוד. לדעתו של פייגלין, מנהיג "אמוני" אמור להיות מאופיין - מניה-וביה - גם בניקיון-כפיים וביושר אישי וציבורי, ולפיכך, ההנהגה ה"אמונית" - היא היא לדעתו המזור האולטימטיבי לבעיות השחיתות השלטונית בישראל.

• בנושא מפלגות פייגלין תומך ברפורמה רדיקלית בהליכי בחירת חברי הכנסת, מתוך מגמה להעמיק את הקשר האישי שבין הנבחר לבין קהילתו האזורית.

• בנושא הפנים-מפלגתי רואה פייגלין בתנועת הליכוד: "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית". עוד הוא סבור כי השקפותיו כיום משקפות באופן האותנטי ביותר את ערכיה המקוריים של תנועת "הליכוד", אשר מאז ומעולם הוגדרה, לטענתו, כתנועה "לאומית ליברלית". הוא גם קורא לחברי הליכוד לחזור אל המצע הרשמי של תנועתם, אשר (לדעת פייגלין) נרמס אנושות על ידי מדיניותם של מנהיגי הליכוד האחרונים, ובמיוחד על ידי אריאל שרון.

[עריכה] ספריו וכתביו

לאחר התפרקות זו ארצנו החל פייגלין לפרסם מאמרים רבים בנושאים שונים והפך את הכתיבה לתחום מרכזי של פעילותו הציבורית. משנת 1996 ועד 2007 הוא הספיק להוציא שני ספרים, שתורגמו לשלוש שפות, מספר חוברות ומאות מאמרים. את מאמריו הרבים פרסם פייגלין במקומות וכלים שונים ובהם: עלוני לכתחילה, העיתון מקור ראשון, אתר האינטרנט nrg של מעריב, העדכון השבועי של מנהיגות יהודית ועוד.

• במקום שאין אנשים, הוצאת מצודה, 1996. (כ-300 עמודים)

הספר עוסק בסיפורה של תנועת זו ארצנו, ויש בו נסיון לנתח את התהליך ההיסטורי שהוביל לחתימת הסכם אוסלו, ולהפיק ממנו מסקנות לגבי עתידה של מדינת ישראל, ודרכי פעולה שיש לאמץ על-מנת לעצב אותו. הוא תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית, ויצא במספר מהדורות.

• מלחמת החלומות, הוצאת מנהיגות יהודית, תשס"ו 2005. (כ-700 עמודים)

ספר זה מהווה אסופת מאמרים מכל שנות כתיבתו של פייגלין, ובו התייחסות למגוון רחב מאוד של נושאים. הוא מחולק לשלושה חלקים: "עבר", "הווה" ו"עתיד", בהתאם לזיקה הבסיסית של כל מאמר, ללא קשר לסדר הכרונולוגי של הופעתם. כך מאמרים שעוסקים בהתנתקות, נמצאים בשער "עבר", ומאמרים שעוסקים במבנה הרצוי של המדינה היהודית, שנכתבו כעשור לפני ההתנתקות, נמצאים בשער "עתיד". ספר זה תורגם לרוסית ואנגלית, ויצא לאור בשפות אלו בכריכה רכה.

• המהלך המדיני, הוצאת מנהיגות יהודית, 2004. (כ-40 עמודים)

חוברת זו מהווה מעין בסיס למצע של תנועת מנהיגות יהודית בתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל, ובפרט ביחסי ישראל-פלסטינים.

• שנה לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון - מסקנות והפקת לקחים, הוצאת מנהיגות יהודית, 2006 (כ-100 עמודים)

בחוברת זו פייגלין, מנתח את הסיבות שהובילו ליישומה של תוכנית ההתנתקות, ואת הסיבות לכישלון המאבק בתוכנית זו, לצד נסיון להפיק לקחים לקראת מאבקים נגד תוכניות דומות ביהודה ושומרון, שלטענתו עוד צפויים להתרחש.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: משרד הפנים הבריטי אסר על פייגלין להיכנס לשטח הממלכה

• האתר הרשמי של פייגלין במרוץ לראשות הליכוד 2007
• וידאו שיחה עם משה פייגלין.
• משה פייגלין, הליכוד - לכתחילה שבלכתחילה באתר מנהיגות יהודית
• ראיון עם פייגלין, באתר 'דעות'
• טור שבועי קבוע מעטו של פייגלין באתר nrg.
• החלטת השופט חשין בענין התמודדות פייגלין בבחירות
• ראיון מynet יולי 2007

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ כינוי זה נטבע לראשונה על ידי פרשן קול ישראל, חנן קריסטל, במוצאי יום הבחירות המקדימות לראשות הליכוד של שנת 2002
2. ^ [1]
3. ^ [2]
4. ^ כגון על ידי החלה חד-צדדית של השיפוט הישראלי על כל שטחי ארץ ישראל, תוך עידוד הגירתה מרצון של האוכלוסייה הזרה שם, זאת מבלי לפגוע בזכויות הפרט (כולל זכויות קנין) של בָנֶיהָ שיחפצו להישאר, ותוך דאגה לכך שהם יזכו באזרחות מלאה (כגון זכות הצבעה לפרלמנט וכדומה) במדינות-ערב שמחוץ לארץ ישראל, כגון בירדן.
5. ^ [3].
6. ^ [4]
7. ^ [5].
8. ^ [6]