התיישנות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בהתיישנות כמושג משפטי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו התיישנות (פירושונים).
התיישנות כמונח משפטי, מסווגת כחלק מהמשפט הפרוצדורלי, והיא מתארת מצב לפיו על אף שלאדם עומדת עילת תביעה כלפי אחר, הדין מקים מניעה - מהותית או דיונית - מפני הבאתה לבירור בפני בית המשפט, משום שחלף זמן רב מדי מיום שקמה עילת התביעה ועד להגשת התביעה.
החוק העיקרי והמרכזי החל בנדון הוא חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
בחוקים נוספים רבים מופיעות הוראות הקובעות הסדרי התיישנות מיוחדים לנושא מסוים בחוק (כך למשל: לעניין עוולות בפקודת הנזיקין, לעניין מקרקעין לא מוסדרים בחוק המקרקעין, לעניין עבירות בחוק העונשין, לעניין התיישנות הרשעות בחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, ועוד).
כתוצאה מהוראות חוק רבות ופסיקה עניפה, נוצרו בנושאים שונים, סבכי דינים, לא פעם לא אחידים ולא קוהרנטיים בתחומים השונים, אשר מציב אתגר לקודפקציה מחודשת של דיני ההתיישנות אשר קורמת עור וגידים בשנים האחרונות, כמפורט להלן.
[עריכה] סוגים של התיישנות
בדיני ההתיישנות, מקובל להבדיל בין שני סוגים של התיישנות::
- התיישנות מהותית, שבה הכוונה כי עילת התביעה - על פי הוראת דין מפורשת - אינה ניתנת עוד לתביעה לביצוע או אכיפה בכל דרך.
- התיישנות דיונית, שמשמעה כי עילת התביעה העומדת לתובע, קיימת בעולם הזכויות המופשט, אך קיים מחסום-דיוני, לפיו בית המשפט לא ייזקק לתביעה מחמת התיישנותה, אם כי אין בכך לבטל את הזכות עצמה, שניתנת למימוש או לביצוע בכל דרך משפטית אחרת.
כך למשל, נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות הדיונית של החוב - המונעת הגשת תביעה בבית המשפט - כדי לפגוע בזכותו המהותית להיפרע מן השעבוד (סעיף 20 לחוק ההתיישנות). כך גם למשל, פסק דין - שאינו טעון ביצוע - כגון שהוא הצהרתי, אינו נתון להתיישנות כלל (סעיף 19 לחוק ההתיישנות), וכך גם חובות שניתנים לביצוע לפי חוק המיסים (גבייה).
[עריכה] הוראת הדין והצדקותיה
הדין קובע כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות).
ואכן, הגישה הרווחת היא כי חוק זה קובע התיישנות דיונית (ולא מהותית).
טענת התיישנות מזקיקה את בית המשפט להביא לאיזון הראוי בין האינטרסים של התובע מצד אחד לבין הנתבע מצד שני, תוך התחשבות באינטרס הציבורי. נקודת המוצא היא כי יש לתת לתובע, הטוען לזכות כלשהי, את הכוח לפתוח ולנהל הליכים למימוש זכותו. עם זאת, אין להתעלם מההשלכות החברתיות והאישיות הנובעות ממתן האפשרות להגיש תובענות באיחור.
ומכאן, שהצידוקים והרציונלים העומדים ביסוד 'דוקטרינת ההתיישנות', לפיה קם מחסום לתביעת זכות בבית המשפט, הידועים בפסיקה:
- אחד - נוגע לתובע - שמצד אחד בחלוף זמן רב, הקבוע בדין, מהיוולד עילת התביעה ועד הגשת התביעה, מלמד על כך שהתובע ישן שינה עמוקה על זכויותיו, עד כדי זניחת זכויותיו, ולמצער ויתור עליהן. ומצד שני- עידוד זכאים לתבוע את קיום זכותם בלא עיכוב.
- השני - נוגע לנתבע - שלזה אינטרסים מוגנים משלו: צפייתו הראוייה שלא להיות מוטרד מתביעה על עילה שחלף זמנה בטל קורבנה, שלא תפגע זכותו להתגונן מפני עיכוב בהגשת תביעה וההכבדה הראייתית הכרוכה בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות, וזכות הבלתי מעורערת להגביל את תקופת אי הוודאות, במצבת זכויותיו וחובותיו, באופן ודאי וברור.
- השלישי - נוגע לאינטרס הציבור - כי בתי המשפט יעסקו בעניינים שעל הפרק, שיש לציבור אינטרס ממשי בבירורם, ולא עניינים שאבד עליהם הכלח. האינטרס הציבורי הוא מניעת התדיינות במחלוקות, אשר בשל הזמן הארוך שבו לא הובאו לדיון, אין עוד לציבור ענין בבירורן, או שהבירור סבוך ביותר או שקיים חשש שבשל חלוף הזמן תתקבל בהן הכרעה מוטעית.
[עריכה] פרשנות סוגיות "התיישנות" וזכות היסוד ל"גישה לערכאות"
זכות הגישה לערכאות הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד, ויש הרואים בה נגזרת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בהתאם לכך, כל חקיקה, לרבות בהתיישנות, מחזיקה חזקה פרשנית כי המחוקק לא התכוון לשלול זכות יסוד זו, אלא אם עומדים מולה שיקולים כבדים וראויים. אמנם, מוסד ההתיישנות מציג שיקולים כאמור, אולם מעמדה של זכות היסוד צריך להשפיע על פרשנות סוגיות בהתיישנות.
לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, סוגיות התיישנות ראוי לה שתתפרש בצמצום. ואולם - בפועל, הסוגיות שעולות בפסיקה סבוכות מאוד וקשה למצוא מגמה ברורה של צמצום או הרחבה, לאור שיקולים נוגדים החלים בסוגיית ההתיישנות.
ואולם, המחוקק, כמחוקקים אחרים במדינות אחרות, שואף - לאור הכרה במעמדה של זכות היסוד הנ"ל - לקיצור תקופת ההתיישנות והאחדתה בכלל הנושאים, תוך קביעת כללי הקפאה השעייה והארכה גמישים, כפי העולה בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004.
מכאן שמגבלה על טענת התיישנות, על אף הצדקותיה, היא הכרה במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, המתבטא בפרשנותה ובאיזון האינטרסים בין התובע הנתבע ואינטרס הציבור.
[עריכה] מגבלות על העלאת טענת התיישנות
על העלאת טענת התיישנות, ככל טענה משפטית לזכות, מוטלות מגבלות, כלליות ופרטניות, בהן ניתן למנות את אלה:
- מגבלה כללית, החלה על כל העלאת טענה משפטית, היא כי יש להעלותה בדרך מקובלת ובתום לב. טענת התיישנות המועלית שלא בדרך מקובלת או בחוסר תום לב, עשויה לגרור תוצאת מניעוּת והשתק מהעלאתה.
- אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות).
- התובע מוגבל מלטעון טענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד שהועלתה בתגובה לתביעתו שלו, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות (סעיף 4 לחוק ההתיישנות).
[עריכה] תקופות התיישנות במשפט האזרחי - הכלל וחריגיו
במשפט האזרחי, ככלל, לעניין התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות) מבחינים בין כזו שבמקרקעין וכזו שלא: (1) בשאינו מקרקעין - ההתיישנות היא לאחר 7 שנים; (2) במקרקעין- 15 שנה; אלא אם כן נרשמו בספרי האחוזה/טאבו - ואז תקופת ההתיישנות היא 25 שנה."
חריגים לתקופת ההתיישנות נמצאים בחוק ההתיישנות עצמו, בחוקים אחרים ובפסיקה, למשל:
- בענייני התיישנות רשאים בעלי דין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק ההתיישנות, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק, ובלבד שלא תקצר משישה חדשים (סעיף 19 לחוק ההתיישנות).
- פסק דין מתיישן לאחר 25 שנה, למעט פסק דין שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות (סעיף 21 לחוק ההתיישנות).
- בפסיקה נקבע כי תקופת התיישנות על עילת תביעה לתגמולי ביטוח תעמוד על 3 שנים.
- התיישנות לעוולות שיסודו נזק עשויה להגיע לעד 10 שנים מהתגלות הנזק (סעיף 89 לפקודת הנזיקין).
[עריכה] כלל מועד היווצר העילה המתיישנת וחריגיו
שאלה יסודית היא מתי מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. הכלל הוא כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6לחוק ההתיישנות). מכאן, שעילת תביעה תתיישן, אוטומטית, מקום שבמתיחת קו-זמנים בין מועד היווצר העילה לבין מועד הגשת התביעה, חלפה התקופה הקבועה בחוק, על מנת שבית המשפט לא ייזקק לדיון בתביעה.
לכלל זה נוצרו חריגים, שהביאו לדחיית המועד לתחילת מניין ההתיישנות. דוגמאות:
- חריג "התיישנות שלא מדעת" קובע כי אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות).
- מקום שנוצר פער בין "מועד היוולד העילה", לבין מועד "היוודעה" לתובע נטתה הפסיקה לקבוע כלל של "ידיעת עיקרי עילת התביעה" .
- חריג אחר העוסק ב"עילת המרמה", קובע כי הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות).
- חריג אחר הנוגע לעוולות נזיקיות - קובע כי "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה (סעיף 89 לפקודת הנזיקין):
- (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; ואם הוא נמשך והולך - היום שבו חדל;
- (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.
[עריכה] אירועים ומצבים עוצרי מירוץ תקופת ההתיישנות
הדין הכיר במצבים או אירועים שיש בהם כדי לעצור, להקפיא או לעכב את מירוץ תקופת ההתיישנות, חרף היוולדה של עילת התביעה. כך למשל:
- הודאה של הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בקיום זכותו של התובע (סעיף 9 לחוק ההתיישנות) עוצרת את מירוץ ההתיישנות.
- תקופת קיומם של הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים בנוגע לעילה שנדחתה אך לא יצרה מחסום מפני הגשת תביעה חדשה לגבי אותה עילה או נסיבות (סעיף 15 לחוק) - קרי הליכים משפטיים שנמחקו ולא יצרו מעשה בית דין - כי אז כל אותה תקופה בה היו ההליכים הקודמים תלויים ועומדים קופאת תקופת ההתיישנות, והיא אינה נספרת לצורך התיישנות העילה.
- נבצרות מהגשת תביעה בשנה האחרונה להתיישנות העילה מפאת סגירת בית המשפט - במצב זה רואים את התקופה מוארכת בשנה לאחר פתיחת שערי בית המשפט מחדש (סעיף 17 לחוק ההתיישנות).
מצבים אחרים בהם לא יספרו תקופות כחלק ממרוץ ההתיישנות חרף חלוף הזמן הם:
- התקופה שעד "שנודע לתובע על עילת התביעה או התגבשותה" (סעיף 8 לחוק),
- התקופה בה חלה קטינות על הצדדים (סעיף 10 לחוק),
- תקופת מוגבלות כשרות משפטית (סעיף 11 לחוק),
- תקופת יחסי אפוטרופסות בין התובע לנתבע (סעיף 12 לחוק),
- תקופת יחסי נישואין בין בעלי דין שהם זוג לשעבר (סעיף 13 לחוק),
- תקופת שהות התובע או הנתבע מחוץ למדינה באופן שלא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי (סעיף 14 לחוק).
[עריכה] רפורמה בדיני ההתיישנות
ליישוב סתירות, ובמאמץ לאיגוד כל הכללים בחקיקה ובפסיקה, החלה עבודת עריכת הסדר התיישנות אחיד, קוהרנטי ומלא, ובכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, המבקשת לחולל רפורמה ממשית בדיני ההתיישנות.
הרפורמה כוללת: קיצור תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, הוראה להארכת תקופת ההתיישנות בשיקול דעת בית משפט במקרים חריגים, הרחבת הסדרי ההשעייה וההארכה, האחדת דיני התיישנות בנזיקין וחוק ההתיישנות, מבחנים ברורים יותר להחלת 'כללי הגילוי' כללי השעיית המרוץ והגדרת המצבים בהם יכריע שיקול-דעת בית המשפט, הוראות למקרים בהם עילת תביעה אחת יוצרת כמה תביעות (למימוש זכות), ייבדק אם התביעות זהות מבחינה מהותית, באופן שמצדיק התיישנות כולן ברגע שהראשונה בזמן התיישנה.
הצעת החוק מגדירה שורה של עילות ומבחנים להשעיית מרוץ ההתיישנות, בהן אי-ידיעת עובדה מהעובדות המהוות את עילת התביעה. בהקשר זה, ההצעה קובעת כלל גילוי רחב, ומבטלת את חוסר האחידות ששרר למשל בעוולות נזיקיות השונות. הצעת החוק מאפשרת לבית המשפט לקבל עובדות נוספות כנושאי גילוי, רק אם הן "עובדות החיוניות להגשת התובענה". עילת השעיה נוספת שמוצעת היא התנהגות פסולה של הנתבע, כשזו גרמה לעיכוב בהגשת התביעה. העילה כוללת הטעיה, כפיה ועושק, כשהטעיה כוללת גם הודאה בזכות התובע או ביצוע חלקי שלה, כשאלה נועדו להטעות.
ההצעה מאפשרת לתובע להגיש לבית המשפט בקשה להארכת תקופת ההתיישנות אם יש טעם סביר לכך (למשל אם התביעה התיישנה בגלל חסינות דיונית של הנתבע או בגלל כוח עליון).
קביעת "תקרת התיישנות" (או "מחסום התיישנות") – מועד בו התביעה תתיישן גם אם טרם הסתיים מרוץ ההתיישנות (אלא אם עילת ההשעיה מבוססת על פסול בהתנהגות הנתבע). "תקופת התקרה" תחושב מיום ביצוע מעשה העוולה. תקופת התקרה הכללית תעמוד על 25 שנה. בתביעות בשל טיפול רפואי תקבע תקרה של 18 שנה. תקופות אלה ייתנו מענה טוב יותר לסובלים ממחלות סמויות, (מחסום ההתיישנות לגבי תובעים בעוולת הרשלנות עמד על 10 שנים), שקיים אצלם פער בין מעשה העוולה לבין קרות הנזק.
דיני השיהוי, לפי ההצעה ימשיכו לחול לצד חוק ההתיישנות, כך שהאפשרות לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי תיוותר על-כנה.
[עריכה] התיישנות עבירות, התיישנות עונשים, וחריגיהם
גם המשפט הפלילי קובע התיישנות לגבי עבירות או עונשים, וזאת בעיקר בהתחשב בסוג העבירה שנעברה (סעיפים 7 ו-8 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982).
[עריכה] התיישנות עבירות
הכלל הוא, שאין להעמיד לדין אדם בשל עבירה בחלוף זמן רב מיום ביצוע העבירה בהתחשב בסוג העבירה (סעיף 7(א) לחוק), כדלקמן:
- בעבירה מסוג פשע, שדינה מיתה או מאסר עולם, אם עברו מיום ביצועה – 20 שנים;
- בעבירה מסוג פשע אחר, אם עברו מיום ביצועה – 10 שנים;
- בעבירה מסוג עוון, אם עברו מיום ביצועה – 5 שנים;
- בעבירה מסוג חטא, אם עברו מיום ביצועה – 1 שנה;
חריג לכלל התיישנות עבירות מסוג פשע או עוון, קובע שאם תוך התקופות האמורות לעיל, נערכה לגביהן חקירה או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט (סעיף 7(ג) לחוק סדר הדין הפלילי).
חריג נוסף, חל בעבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה שנעשתה במדינה המבקשת, שאז יוארך מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה, כאילו נעשתה בישראל (סעיף 7(ד) לחוק סדר הדין הפלילי).
חריג נוסף, הוא כי לא תחול כל התיישנות לגבי עבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950, ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 (ס' 7(ב) לחוק סדר הדין הפלילי).
[עריכה] התיישנות עונשים
לגבי עונשים, נקבע בחוק שאלה לא יבוצעו מחמת התיישנות, אם חלפו מועדים ארוכים ממועד פסק הדין הסופי בעניינם ולא הוחל בביצועם, או הופסק ביצועם, וזאת בהתאם לסוג העבירה (ראה ס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי):
- בעבירות מסוג פשע – אם חלפו 20 שנים;
- בעבירות מסוג עוון– אם חלפו 10 שנים;
- בעבירות מסוג חטא – אם חלפו 3 שנים.
[עריכה] התיישנות הרשעות ומחיקה
כלל יסוד הוא כי כאשר אדם הורשע וריצה עונשו, קרי שילם את חובו לחברה על מעשיו כנגדה, הוא זכאי, בחלוף זמן הקבוע בדין, לפתוח דף חדש וכי עברו הפלילי לא יהא לו למכשול, על מנת שיוכל להתשתקם ולחזור לחיק החברה.
[עריכה] התיישנות הרשעות
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א–1981, מסדיר את ניהולו של מאגר המידע הפלילי. בין השאר קובע החוק כללים לגבי תקופות התיישנות ומחיקה החלות על סוגי המרשם השונים.
המשמעות המעשית של תקנת השבים היא שהחוק קובע איזה גורמים יהיו רשאים לקבל מידע פלילי אודות אדם, ובמשך כמה זמן לאחר שהסתיימו ההליכים נגדו. כל עוד מידע לא התיישן הוא גלוי בפני גורמים רבים יותר.
לאחר שהתיישן, ובמהלך תקופת המחיקה, המידע גלוי בפני מספר גורמים מצומצם יותר.
תקופת ההתיישנות החלה על הרשעות, ואורך התקופה נגזר מן העונש שהושת על ידי בית המשפט.
- אם המורשע היה בגיר בעת ביצוע העבירה והעונש שהושת הוא עד שנה מאסר בפועל - תקופת ההתיישנות תהא 7 שנים בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
- אם המורשע היה קטין בעת ביצוע העבירה והעונש שהושת הוא עד 3 שנות מאסר בפועל - תקופת ההתיישנות תהא 5 שנים בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
- אם המורשע - בגיר או קטין בעת ביצוע העבירה - והעונש שהושת הוא עד 5 שנות מאסר בפועל - תקופת ההתיישנות תהא 7 שנים לקטין ו-10 שנים לבגיר, בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
- אם המורשע - בין אם בגיר ובין אם קטין בעת ביצוע העבירה - העונש שהושת הוא למעלה מ-5 שנות מאסר בפועל - תקופת ההתיישנות תהא 10 שנים לקטין וכפל התקופה ומקסימום 15 שנים לבגיר, בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
- בכל עונש אחר - קנס, פסילה, מאסר על תנאי, התחייבות להימנע מביצוע עבירה - תקופת ההתיישנות לקטין תהא 3 שנים ולבגיר 7 שנים.
[עריכה] מחיקת רישום פלילי
תקופת מחיקת רישום פלילי היא תקופה הנמנית עם תום תקופת ההתיישנות, ובמהלכה המידע הפלילי אינו חשוף עוד בפני גורמים רבים, אך נותר לעיונם של מספר מצומצם של גופים.
מחיקת הרישום הפלילי אין משמעותה כי הרישום נמחק כליל ואיננו עוד, שכן המידע אודות הרישום נשאר במאגרי המידע המשטרתיים אף לאחר תום תקופת המחיקה על פי החוק.
המשמעות של "המחיקה" הינה כי המידע אינו מועבר עוד לגורמים שהיו רשאים לעיין בו טרם המחיקה, אלא רק לעשרה גורמים, בהם משטרת ישראל, צה"ל, שב"כ, ממשלת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה, והוועדה לבחירת שופטים.
תקופת המחיקה
הכלל - 10 שנים מתום תקופת ההתיישנות.
חריגים - במקרים מסוימים לא חלה על הרישום הפלילי תקופת התיישנות אלא רק תקופת מחיקה קצרה מן הרגיל:
- רישום בגין עבירה שבוצעה על ידי קטין שטרם מלאו לו 14 שנה - 5 שנים מיום פסק הדין.
- רישום בגין עבירה מסוג עוון שעבר קטין בן 14-16 - 3 שנים מיום פסק הדין.
- במקרה שהוטל רק עונש של פיקוח קצין מבחן - 5 שנים מיום פסק הדין.
- הליכים שנסתיימו בהימנעות מהרשעה והוטל עונש של שירות למען הציבור והתחייבות להימנע מביצוע עבירה - 5 שנים מיום פסק הדין.
- הליך בו ניתן צו לפי סעיף 26 לחוק הנוער (דרכי טיפול) - 5 שנים מיום פסק הדין.
[עריכה] ראו גם
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
